איור: סוהיני טל

בשורת ה-MDMA תצא מבאר יעקב

ניסוי בחומר הפעיל באקסטזי מתקיים גם בישראל. ד"ר קרן צרפתי: "זו לא תרופה, הוא חלק מתהליך טיפולי. זה לא שתיקחו כדור קטן ואז הכל יהיה בסדר"
סוהיני טל
02 בספטמבר 2017
20:37
עודכן ב 21:09

בשבוע שעבר קרה דבר חשוב בעולם הפסיכיאטריה הקובנציונלית. מנהל המזון והתרופות האמריקאי, ה-FDA, אחד הגופים הזהירים והשמרניים בתבל, הכיר בכך שה-MDMA, אחד החומרים שנמצאים בסם האקסטזי, עשוי להיות טיפול פורץ דרך למי שסובלים מפוסט טראומה (PTSD).

כתוצאה מההכרזה הזו, בקרוב יתחיל בשלב השלישי והאחרון בניסוי שנערך בכמה מדינות בעולם, במסגרתו אנשים שסובלים מפוסט טראומה מטופלים בחומר, בשילוב עם טיפול פסיכולוגי צמוד. בהתחשב בהיסטוריה למודת הטראומות של ישראל, לא מוזר בכלל שאחד מכל המקומות בעולם שהניסוי הזה נערך בו, הוא בית החולים לפגועי נפש בבאר יעקב.

אחת מאחראיות על המחקר בבאר יעקב היא ד"ר קרן צרפתי. היא מטפלת ומורה בכירה להאקומי שהיא פסיכותראפיה הוליסטית, וממקימי מכון האקומי בישראל. בעלת תואר שני בפסיכולוגיה סומאטית ממכון קליפורניה ובעלת דוקטורט בפסיכולוגיה מזרח-מערב. מה שבעצם שאומר, שגישות חדשניות, אחרות פתוחות יותר לנפשו של האדם לא זרות לה.

אז מה זה שלב 3, מה זה אומר?
"זה אומר שאנחנו חוזרים אל הפרוטוקול של ה-FDA, עם למידה מהמחקרים שנעשו עד עכשיו, ובעצם ממשיכים לבדוק את זה על מספר יותר גדול של אנשים. עכשיו ההתמקדות היא באמת על היעילות. זה כבר ברור שזה בטוח, זה ברור שהתופעות לוואי הן יחסית קלות, ועכשיו אנחנו רוצים להתמקד בכמה זה יעיל מבחינת PTSD. בשני השלבים הראשונים של המחקר השתתפו כ-15 איש, זו דגימה מאוד קטנה, עכשיו אנחנו מגיעים למאות. מהבחינה הזאת שלב 3 מאפשר בדיקה הרבה יותר רחבה סטטיסטית שמאפשרת בדיקה יותר מהותית".

ללא כותרת, טום פרידמן, מתוך התערוכה
ללא כותרת, טום פרידמן, 1997. מתוך התערוכה "Ecstasy", מוזאון לוס אנג'לס לאמנות עכשווית, 2006 

ואחרי זה?
"אחרי זה הולכים לכיוון אישור התרופה, אבל אני רוצה לשים דגש, אנחנו לא רוצים להפוך את התרופה לחוקית. אנחנו רוצים להפוך את התהליך הטיפולי לחוקי. צריכים להיות מרכזים טיפוליים שזה מה שהם עושים".

יש משהו מקביל לזה היום בעולם הרפואי? תרופה שמחייבת הדרכה?
"את יודעת יש הרבה תרופות שאת יכולה לקבל רק בבית חולים".

כן אבל נותנים לך כדור ואומרים לך קחי, תאכלי ארוחת צהריים והולכים. אף אחד לא מלווה אותך בזמן שזה משפיע.
זה נכון, אני לא מכירה מקבילה לזה.

זה מעניין, אתם בעצם מאשרים תהליך, ולא תרופה בפני עצמה.
"שזה לדעתי איזשהו כוח אבולוציוני יפה שקורה בעולם התודעתי הפסיכולוגי. אנחנו לא בודקים תרופה אנחנו בודקים תהליך של ריפוי. בכלל אני חושבת שזה חשוב להיפתח לכל מיני חקירות שמעודדות הקשבה פנימית, וגדילה לכיוונים שהם מעבר רק לעבודה עם סימפטומים ושיכוח. משהו שהוא מעבר לניסיון שזה רק יהיה בסדר, משהו שהוא באמת ההעמקה לתוך העצמי ורצון לריפוי שהוא ריפוי מלא. אנחנו כאלה יצורים מופלאים בני אדם, יש לנו כזה פוטנציאל גדילה ומימוש, אני חושבת שזה יהיה נפלא אם נלך לשם".

פרופסורים מהרווארד, הזיות ממקסיקו

הגוף שיזם את הניסוי ומממן אותו ב-25 מיליון דולר, כולם מתרומות, הוא גוף לא שגרתי בשם MAPS - ההתאחדות הרב תחומית ללימודים פסיכדליים. זהו ארגון ללא מטרת רווח שנועד לחקור את השימוש הנכון והיעיל ביותר בחומרים פסיכדליים למטרות חינוך, ריפוי ורגולציה. הוא נוסד ב-1986 על ידי ריק דבלין, שהדוקטורט שלו בהרווארד היה על הרגולציה של מריחואנה רפואית וחומרים פסיכדליים בארצות הברית.


מייסד MAPS ריק דבלין. כדי לשנות צריך להקים חברת תרופות
מייסד MAPS ריק דבלין. כדי לשנות צריך להקים חברת תרופות

דבלין רצה שהממשל יכיר ויאשר את חשיבותם של החומרים הפסיכדליים כחלק מהרפואה הקובנציונאלית, ולכן הבין שכדי לעשות זאת עליו להקים ארגון שיעבוד כמו כל חברת תרופות סטנדרטית מול ה-FDA.

כיום MAPS, שמתקיים מתרומות, מממן מדי שנה בעשרות מליוני דולרים שנה מחקרים על חומרים משני תודעה שונים: LSD, מריחואנה, האיבוגה האפריקאית וגם האייוואסקה, מרקחת צמחים שמקורה באמזונס. אך המעניין שבהם, וזה שגם מתקיים ממש פה בבאר יעקב, הוא ניסוי קליני שבודק את השפעות ה-MDAM על הפרעת דחק פוסט טראומטית- PTSD.

MDMA או בשמו המדעי הפחות קליט methylenedioxymethamphetamine, סונתז לראשונה ב-1912 ונרשם כפטנט על ידי חברת התרופות מרק (Merck), מחברות התרופות הגדולות בעולם. האגדה האורבנית מספרת שבמרק חיפשו גלולה לדיאטה, משהו שידכא את התיאבון. ואכן, אחת ההשפעות של MDMA הוא הפחתת תאבון לכמה שעות, אבל מסיבות שאינן ידועות החברה החליטה לבסוף שלא להוציא אותו לשוק.

היום הוא מוכר יותר בציבור הרחב כאקסטזי, אבל האמת שזה לא מדויק. האקסטזי לרוב יהיה שילוב של ה-MDMA עם ספידים, ועוד כל מיני חומרים עלומים שנוספו לחומר כדיי לדלל אותו ולמכור יותר. החומרים הנוספים האלה, הם גם מה שהביא להוצאת ה-MDMA מחוץ לחוק, ולא דווקא ה-MDMA עצמו, שעכשיו נראה שבצורתו הטהורה נמצא כחומר בטוח יחסית ואולי אפילו מועיל.

*

בקיץ של 1960 נסע ד"ר צעיר לפסיכולוגיה בשם טימותי לירי למקסיקו, והתנסה לראשונה בחייו בפטריות הזיה. נרגש מהגילוי חזר לירי להארוורד ופתח בפרויקט ניסיוני שמטרתו לבדוק את השפעות הפסילוציבין, החומר הפעיל בפטריית ההזיה שלקח על התודעה האנושית.

"..בחמש שעות למדתי על המוח האנושי, על פסיכולוגיה ועל התודעה האנושית יותר ממה שלמדתי במשך 15 שנים באוניברסיטה." אמר לירי שנים אחר כן בסרט דוקומנטרי על חייו של שותפו למחקר ראם-דס.

בתחילה ערכו לירי וראם דס את המחקר על אסירים, על מנת לבדוק את השפעות החומרים הפסיכדליים על רמת הפשיעה לאחר שחרורם. אך לאחר זמן קצר פתחו את המחקר בהארוורד עצמה כחלק מתוכנית הלימודים והזמינו סטודנטים מצטיינים לקחת חלק בפרויקט החדשני ולחקור את עולמם הפנימי בעזרת חומרים משני תודעה.

רגע, מה, פטריות הזיה בהארוורד? כן. ולא רק בהארוורד, עשר שנים קודם לכן ה-CIA כבר גילה בעצמו עניין רב בסמי הזיה וערך ניסוי רחב ושנוי במחלוקת לפעמים גם ללא ידיעתם על אנשי צבא, אזרחים אמריקאים, חולי נפש ואפילו נאצים שקיבלו חסות ממשלת ארצות הברית.

המחקר של לירי וראם דס הפך פופולרי במהירות ועוד ועוד סטודנטים הגיעו כדיי לקחת חלק בניסוי. לירי קרא להם פסיכונאוטים- חוקרי החלל הפנימי, מין משחק מילים שמתייחס לעיסוק הציבורי באותם ימים במירוץ האסטרונאוטים לחקר החלל החיצון.

הביקורות על הפרויקט אמנם לא איחרו לבוא, ובסופו של דבר הוא נסגר. רגע לפני זה, הספיק ריק דבלין, סטודנט צעיר לפסיכולוגיה לקחת חלק בניסוי, ששינה את מהלך חייו. "בדיוק רגע לפני שהממשל האמריקאי הוציא את החומרים הפסיכדליים מחוץ לחוק, אני התעוררתי והבנתי את ערכם. זה היה כואב, הרגשתי שמשהו נלקח ממני". אומר דבלין בראיון למגזין האינטרנטי Alternet ב-2008.

*

ה-MDMA היה נותר כנראה בגדר שורה בספרי ההיסטוריה הרפואיים אלמלא ד"ר אלכסנדר שולגין. שולגין היה פארמקולוג אמריקאי ואחד מהחוקרים הבולטים ביותר בהיסטוריה של הסמים הפסיכדליים. הרוב המוחלט מהחומרים הפסיכדליים שקיימים היום הומצאו ונוסו על ידו. ב-1976, הציג שולגין בפני אשתו ושותפתו להתנסויות האלה את ה-MDMA, כבר אז האמין שולגין שאפשר להשתמש בחומר לטיפול בבעיות רגשיות, בטראומה ובחרדות. משם הדרך הייתה קצרה להתפשטותו של החומר ברחבי ארה"ב ואירופה, עד שהפך להיות הסם מסיבות שאנחנו מכירים היום. אבל לא רק חובבי מסיבות גילו אותו, גם פסיכותראפיסטים רבים, ומטפלים ברחבי אמריקה אימצו את הMDMA ונעזרו בו כדיי לחקור ולטפל בנפגעי טראומה, חרדה, דיכאון והמשיכו את המחקר של לירי ושולגין בקליניקה הביתית שלהם. ב-1985 הוצא הסם מחוץ לחוק, המחקרים פחתו נעלמו מתחת לפני השטח, והדמוניזציה של החומר הלכה ולגברה. ורק ב-1993 נפתח בארצות הברית המחקר הראשון בהיסטוריה שאושר על ידי ה-FDA לבדיקת חומרים פסיכדליים על בני אדם.

אורגניזם, פרד טומסלי, 2005. מתוך התערוכה Ecstasy
אורגניזם, פרד טומסלי, 2005. מתוך התערוכה Ecstasy

כיום ארגון MAPS, ודבלין בראשו, הוא הארגון הגדול והעיקרי המקדם את המחקר הקליני ב-MDMA. ומאחר שעברו כבר יותר מ-100 שנה מאז שסונתז לראשונה, הפטנט על ה-MDMA כבר מזמן פג, ולכן MAPS יכולה לנהל את הניסוי בחומר בלי בעיה מסחרית. דבלין, יהודי שמדבר רבות על הקשר שלו עם ישראל, וגם הגיע כאורח הכבוד בכנס הפסיכדלי הראשון שנערך בישראל ביוני, מאמין שמדינה עם כל כך הרבה טראומות וחרדה כמו ישראל יכולה בהחלט להרוויח מניסוי כזה ומהתהליך אותו הוא מקדם.

מפגש טיפולי של 24 שעות

בחזרה לבאר יעקב ולד"ר קרן צרפתי. "בכדי להפוך תרופה לחוקית צריך לעבור מסלול מאוד מדויק, עמוק, ורציני עד שמקבלים אישור של ה-FDA. לכל תרופה יש כמה שלבים שבהם בודקים קודם כל את בטיחות התרופה, שאף אחד לא מת מזה, שאין תופעות לוואי חמורות, ועד ליעילות של התרופה על המחלה עצמה", היא אומרת.

אז איך עושים מחקר קליני בחומר שהמדינה מחשיבה בתור חומר אסור ובלתי חוקי? שאלה טובה. כנראה שאפילו ב-FDA, עם כל השמרנות, הבינו שיש סיכוי שצריך לשנות פרדיגמה בשביל לטפל בבעיות נפשיות ורגשיות. ובכל מקרה, מדובר בניסוי מוגבל ומבוקר, זה לא שמחר מוכרים MDMA בבית מרקחת.

"המטרה של MPAS היא לבדוק את היעילות של התרופות האלו על מצבים נפשיים מסוימים. אם אנחנו מקבלים תוצאות חיוביות בניסויים אפשר להתקדם עם זה. בניגוד לכל חברות התרופות שאני מכירה, המטרה של MAPS היא לא לעשות רווח, אלא להפחית את הסבל בעולם. זה לכשעצמו נדיר, מיוחד ופורץ דרך".

איך הטיפול עובד?
"לאורך שלושה חודשים, ב-12 מפגשים שונים, המטופלים נפגשים עם זוג מטפלים, גבר ואשה. הפגישות האלה מכינות את השטח ומספקות את הכלים להתמודדות נפשית מחודשת עם הטראומה. במפגשים הרביעי והשמיני לוקחים את התרופה. וזהו, בעצם".

האמת שזה קצת יותר מורכב מזה. המפגשים האלה שבהם המטופלים לוקחים את ה-MDMA - שונים מהאופן שבו רוב האנשים מדמיינים טיפול פסיכולוגי, זה לא מפגש של שעה וגמרנו, כל סשן כזה נמשך 24 שעות. יממה שלמה. בתחילה, המטופל לוקח את ה-MDMA. ההשפעה של החומר נמשכת כ-8-12 שעות. לאחר מכן, בזמן שההשפעה של החומר שוככת, המטופלים נמצאים מבחינה רגשית ונפשית במקום פגיע, וזה הזמן להציף את הטראומה מחדש, אבל בצורה מבוקרת, ולא ספונטנית ובלתי נשלטת כפי שקורה בפוסט-טראומה.

שרה שנפלד, טיפת MDMA על פילם. 2013
שרה שנפלד, טיפת MDMA על פילם. 2013

בזמן הזה המטפלים וצוות הניסוי מלווים באופן צמוד את המטופלים, במטרה לרדת לשורש הפגיעה הטראומתית בשביל לסגור את המעגל הטיפולי. כל התהליך הזה נעשה בחדר נעים, מול מטפלים שנותנים למטופל תמיכה נפשית צמודה ומדויקת. וכאן זה גם זמן טוב לחזור רגע למחקר של ד"ר טימותי לירי, הפרופסור מהרווארד משנות ה-60. אחד העקרונות החשובים שניסח לירי שמתקיימים גם במחקר הזה, אלו עקרונות הסט והסטינג (set and setting).

"על פי עיקרון זה... האפקט של חומרים פסיכדליים אינו ספציפי – כלומר אינו מתבטא בצורה אחידה אצל כל פרט ובכל סיטואציה. רחוק מכך, השפעותיהם של סמים פסיכדליים הנן מגוונות להפליא ותלויות בראש ובראשונה בסט – משתנים פסיכולוגיים כגון אישיות, הכנה, ציפייה וכוונה; ובסטינג – משתנים שכוללים את הסביבה הפיזית, החברתית והתרבותית שבה מתחוללת חוויית הסם." מסביר עידו הרטוגזון, אחד מהחוקרים והדמויות הבולטות בתחום הפסיכדליה בארץ, בבלוג שלו "טכנומיסטיקה"

אז למה צריך את ה-MDMA כחלק מהטיפול?
"התרופה נותנת למטופלים את הכוחות להתמודד עם הטראומה, משהו שאי אפשר לעשות בלעדיה", אומרת צרפתי. "הטריפים הרעים, אם אנחנו מדייקות אותם, זה פשוט פגישה עם החוויה הטראומתית, זה הכל. הבהלה, הדריכות האימה, חוסר השליטה, הכל חלק מהפגיעה הזאת. וכשפוגשים את זה במסיבה, אין את הכלים לעבוד עם זה, אי אפשר. צריך מקום שקט, צריך אנשי טיפול, ואת כל הכלים האלו. וגם אז זו חתיכת חוויה קשה, רק שהיא מרופדת ואנחנו יודעים איך לעזור להם לנווט במקום הזה ולעורר את התהליך של הפריקה".

וזה בדיוק העניין: ה-MDMA בסיפור הזה הוא לא תרופה, הוא חלק מתהליך טיפולי. וזה בעצם הניסוי: לא איך תיקחו MDMA בבית בכדור קטן ואז הכל יהיה בסדר, אלא איך אפשר לשלב אותו כחומר פעיל בתהליך טיפולי קליני. " שאנשים לא ישמעו שזה מצליח, ויגידו יאללה ניקח את זה במסיבה ונרפא את הטראומה. זה לא יעבוד. להיפך, זה יכול לגרום לרה-טראומטיזציה", היא אומרת.

לחוות מחדש את הטראומה, אבל בקטע טוב

בעולם קיימות כיום המון תרופות לטיפול בפוסט-טראומה, או ליתר דיוק בתסמינים של הפוסט-טראומה. לפעמים הכדורים משככים חלק מהתסמינים אך אף אחד מהם לא יורד לשורש הבעיה, אל הטראומה עצמה. הניסוי שצרפתי משתתפת כאחראית מחקר בו מנסה להגיע לרגע עצמו, בו קרתה הטראומה, בניסיון לפתור אותה, ולהציע למטופלים סגירת מעגל.

"ד"ר פיטר לוין, שהוא אחד מהאנשים שעשו מהפך בעולם הטראומה והסביר לנו בצורה יפה מה קורה שם, הגיע מתחום הביולוגיה וצפה בחיות. הוא הבחין שבבעלי חיים, כאשר קיימת תחושת סכנת חיים, בין אם נכונה או לא, הגוף מגיב באופנים אינסטינקטיביים מסוימים: הוא בורח, נלחם או קופא. בגוף משתחררים חומרים מאוד חזקים, שמציפים תחושות של פחד, חרדה ודריכות.

"כשהסכנה חולפת כל האנרגיות האלו צריכות גם לעזוב. ממש ברמה הפיזיולוגית, רואים את זה דרך רעד, דרך בכי, הוצאת קולות, כל מיני צורות של הגוף להשלים את המעגל הזה ולשחרר. בטראומה אין את סיום התהליך הזה. כלומר, האנרגיות עולות, ויש פחד ובהלה ותחושת סכנה, דריכות, רצון להלחם וגם קיפאון. וכל הדבר הזה נתקע.

"ואז, אם הסכנה חולפת, ותהליך הפריקה לא קורה אנחנו מוצאים פגיעות טראומטיות. כלומר אין שחרור, ואין את ההשלמה של המעגל הזה, הפיזיולוגי והנפשי. ואז הגוף כמו נתקע במקום של דריכות ותחושת סכנה. פגיעה טראומטית היא קודם כל פגיעה פיזיולוגית. רואים אותה באה לידי ביטוי בפעילות המוח הישן, שהוא המוח הזוחלי. המערכת בעצם נתקעת, ואת מרגישה שהסכנה עדיין קיימת למרות שהיא כבר לא. היכולת להבחין בין מה שקרה באירוע או באירועים הטראומטיים האלה, לבין מה שקורה בהווה הממשי, נפגמת. וזה מרגיש כאילו בכל רגע ורגע, הסכנה עדיין חיה. החיל בטנק עדיין מפחד שהטנק של האויב יתקוף אותו. נאנסת עדיין מצפה שהאנס יקפוץ לה מאחורי הספה".

איך ניגשים לטפל בזה?
"כדי לרפא את הפגיעה הזאת, אנחנו רוצים שוב לפגוש את המעגל הטראומטי הזה, אבל בצורה מווסתת שמרגישה בטוחה, עדינה ומוכלת, ואז להתחיל לחפש את המקום של הפריקה. יש צורה לעשות את זה כחלק מעבודה פסיכולוגית. ובאמת, עם הרבה נפגעי טראומה אפשר לעשות את זה. חוזרים לרגע הטראומתי באמצעות הקשבה לחוויה הפנימית ומחפשים את הסימנים של תחילת הפריקה. שם יש דרך לעבד ולעודד אותה כשהכל בתוך מקום מווסת ומוכל. אצל חבר'ה עם PTSD , במיוחד אלה שמגיעים אלינו, היכולת הזו להיכנס חזרה לחוויה הפנימית לא קיימת, זה טו מאצ'".

ודווקא האנשים האלה ממשיכים לחוות אותה כל הזמן בצורה חריפה כשמצד אחד הם לא יכולים לחזור לשורש הטראומה בשביל לטפל בה, ומצד שני חיים את הטראומה כל הזמן. "אלה אנשים עם חוויה מאוד מאוד חזקה. מצד אחד מאוד קשה להיכנס אליה בצורה עמוקה מסודרת ומדויקת. מצד שני היא שולטת. התקפי זעם, חרדות, פחד לצאת מהבית, סיוטים, פלאשבקים. זה עולם ומלואו".

ובדיוק פה ה-MDMA נכנס לתמונה: "התרופה משחררת את התחושות החיוביות של wellbeing של אהבה ופתיחת לב, ורק כך, בהשפעתה, החזרה אל הטראומה הופכת לאפשרית. פתאום המטופל יכול לחזור לחוויה הפנימית הזאת אבל ממקום חזק מווסת ונעים".

באר יעקב על המפה

הניסוי של MAPS ב-MDMA נערך במקביל בכמה מוקדים בעולם: בגרמניה, בארה"ב, ובארץ ועלותו נאמדת ב-25 מליון דולר, כולם מתרומות. ב-2009 החל לראשונה הניסוי במרכז הרפואי לבריאות הנפש בבאר יעקב ברשות פרופ משה קוטלר מנהל בית החולים. למה דווקא באר יעקב? על פי צרפתי, MAPS חיפשו בית חולים שיש בו נגישות לחדר מיון, ועדת אתיקה, מקום שאפשר ללון בו 24 שעות, ומלבד זה הם גם חיפשו מוסד שיהיה מוכן לקבל אותם מבחינה קונספטואלית, להיות מוכן לנסות לשבור מוסכמות ופרדיגמות.

בכל אחד משני השלבים המוקדמים של המחקר השתתפו 15 מטופלים, מחצית מהם גברים ומחצית נשים, במגוון רחב של גילאים, שכולם סובלים מפוסט טראומה, ושעברו כבר כמה וכמה טיפולים אחרים, ללא הצלחה. אגב, לא רק אנשים עם הלם קרב, אלא גם אנשים שעברו אונס, גילוי עריות ואפילו חטיפה.
"הייתי בטוחה שבישראל זו לא בעיה למצוא אנשים כאלה, שנמצא בלי סוף אנשים עם פוסט טראומה, אבל האמת שזה היה מאתגר", מספרת ד"ר צרפתי על תהליך בחירת הנסיינים. "בסופו של יום אנשים חוששים. זה לקחת תרופה שהיא בניסוי, תרופה שעוד לא אושרה. ומלבד זה זה בבאר יעקב, שזה בסוף בית חולים לפגועי נפש שסובל מסטיגמות כאלה ואחרות וחלק מהאנשים נרתעו מכך".

לפי צרפתי, עד כה המחקר הראה 80 אחוזי הצלחה. מה קרה ל-20 אחוז הנותרים? "מעבר לתסמינים הספציפיים של הפוסט טראומה אנחנו מודדים גם איכות שינה, חרדות ועוד הרבה תסמינים שמלווים את הפגיעה. אנחנו עושים את המבחנים האלו לפני המחקר, במהלכו ואחריו. אז כשאני אומרת שיש הצלחות אני מתייחסת למבחן אחד, לזה שבודק ספציפית את קיומה של פוסט טראומה. במבחן הזה 80% מהנבדקים הוגדרו מתחת לתוצאה מסוימת והשאר לא. אבל בסך הכל אנחנו רואים שיש הטבה משמעותית בכל המבחנים עד כה, גם באלו שלא הוגדרו על פי המבחן ככאלו שכבר לא סובלים מפוסט טראומה. ה-20% הנותרים, זה פחות משפיע עליהם".

אגב, לפי צרפתי, גם המטופלים שעבורם הטיפול מעיד על הצלחה, עדיין זקוקים לטיפול המשכי, פשוט לעניין אחר. אחרי שנים שאתם חיים עם פוסט-טראומה חריפה, כל החיים שלכם מתעצבים סביבה. כשהטיפול מאפשר לכם לעבור ממנה הלאה, אתם צריכים להבין איך לבנות את החיים שלכם מחדש, בלעדיה.

על פי החזון של MAPS, עד 2021 לאחר שהחומר והטיפול יוכחו כהצלחה מדעית, המטרה תהיה להקים מרכזי טיפול ברחבי העולם לטיפול בפוסט טראומה בשילוב שימוש ב-MDMA. בינתיים פה בארץ מנהלי המחקר מתכוננים לשלב הבא.

[email protected]