אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: הדס פרו

הפרדוקס האקדמי הישראלי: עושים המון תארים, אבל רמת החיים נשארת נמוכה

ישראל במקום הרביעי בעולם במספר האקדמאים, אבל זה לא מתבטא בפריון. פרופ' דן בן דוד: "אנשים משלמים ממיטב כספם על תואר שלא שווה הרבה"
הילה ויסברג
18 באוקטובר 2017
07:48

ישראל היא מדינה של אקדמאים. ל-32% מהישראלים בגילי העבודה - בני 35-54 - יש תואר אקדמי, מה שממקם אותנו בראש דירוג המדינות האקדמאיות של OECD. בקרב נשים יהודיות חילוניות, ל-60% יש תואר אקדמי; ו-50% מהגברים היהודים החילונים הם אקדמאים. רק בשלוש מדינות יש שיעור אקדמאים גבוה יותר באוכלוסיה בהשוואה לישראל: קוריאה (38%), אירלנד (34%) וארה"ב (33%).

אבל הנתונים האלה, שמפרסם הבוקר (רביעי) מוסד "שורש" למחקר כלכלי-חברתי, ומבוסס על מסד הנתונים הבינלאומי לחינוך Barro-Lee מ-2016, לא מתיישבים עם נתונים אחרים שאנחנו מכירים לגבי הכלכלה הישראלית. אם כולנו כל כך משכילים - מדוע התפוקות של העובדים כאן כל כך נמוכות? ומדוע רמת החיים בישראל לא מתקרבת אפילו לזו של מדינות שבהן יש הרבה פחות אקדמאים, כמו ניו זילנד, גרמניה ושוודיה? ב-2016, למשל, התוצר לשעת עבודה כאן היה רק 35 דולר, לעומת, למשל, 48 דולר בממוצע באיחוד האירופי; גם התוצר לנפש אצלנו, 38 אלף דולר לנפש, נמוך מממוצע ה-OECD, שעומד על 42 אלף דולר. במלים אחרות: אנחנו לומדים המון, אבל לא ממש יוצא לנו מזה הרבה.

איכות ההשכלה לא טובה מספיק

פרופ' דן בן דוד, נשיא מוסד שורש וכלכלן בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, סבור שהתשובה נעוצה באיכות ההשכלה הגבוהה בישראל. לדבריו, אמנם יש כאן אקדמאים רבים, אבל האיכות של ההשכלה הגבוהה שהם מקבלים - בפרט זו המוצעת במכללות - פשוט לא טובה מספיק. לראיה, הוא מציג את הנתונים על שיעור העוברים את בחינת לשכת עורכי הדין ממאי 2016: לפחות 74% מהניגשים השייכים לאוניברסיטאות או למכללות מסוימות (המכללה למינהל, המרכז הבינתחומי הרצליה, מכללת ספיר) עברו את הבחינה, אבל בקרב בוגרי המכללות, כמו מכללת נתניה, שערי משפט, הקריה האקדמית אונו ועוד - עברו פחות מחצי. בנוסף, ישראל, למרות שיעור האקדמאים היפה שלה, היא גם בין חמש מדינות הארגון עם השיעור הגבוה ביותר של עובדים עם מיומנויות נמוכות. למעשה, לכמעט חמישית מהעובדים כאן יש מיומנויות נמוכות בתחום האוריינות והמתמטיקה.

לפי בן-דוד, רמת החינוך בישראל נמוכה כבר בבתי הספר היסודיים ובתיכונים. הציונים שלנו במבחני פיזה הם מהגרועים במערב, ולמעשה, מבין 24 מדינות שבני הנוער שלהן נבחנו במבחני פיזה, יש רק מדינה אחת שהשיגה ציון נמוך יותר בהשוואה לישראל וזו סלובקיה. בנים חרדים אינם כלולים בציון הזה, כך שאם היו נכללים בו - הציון הממוצע היה נמוך אפילו יותר. הציונים נמוכים במיוחד בבתי ספר בחברה הערבית. בקיצור, כפי שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בעבר, "בניכוי ערבים וחרדים מצבנו מצוין".

"קיימת אשליה שרמת המכללות זהה לאוניברסיטאות"

"ההשכלה הגבוהה בישראל אינה ברמה גבוהה במיוחד", אומר בן-דוד. "אנשים משלמים ממיטב כספם עבור תואר שלא שווה הרבה. והפרדוקס הוא, שלעתים דווקא צעירים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות נאלצים לשלם סכומים גבוהים עבור תואר ממכללה - תואר שלא בהכרח יקדם אותם בחיים. מה שהרבה אנשים לא מבינים הוא, שלא עצם קיומו של תואר הוא זה שחשוב, אלא הידע". בן דוד גם משווה בדו"ח בין רמת השכר של בוגרי מכללות לבין בוגרי אוניברסיטאות, ומגלה הבדלים גדולים במקצועות ההנדסה והמדעים: 72 שקלים לשעה לבוגר אוניברסיטה לעומת 50 לבוגר מכללה.

"אני לא נגד המכללות", מוסיף בן-דוד, "רק שקיימת אשליה שהרמה שהן מספקות היא זהה לזו של האוניברסיטאות. בגלל האשליה הזו, גם צעירים שיש להם את הנתונים להתקבל לאוניברסיטה, עשויים להעדיף מכללה, אולי מכיוון שהיא קרובה יותר לבית. מאז שנות ה-70 האוכלוסיה בישראל הכפילה את עצמה, אבל ישראל לא בנתה עוד טכניון או עוד מכון ויצמן. אבל כן נפתחו עוד הרבה-הרבה מכללות. שמות המוסדות אינם חשובים. השאלה היא מהי האיכות של התואר שהן מקנות".

חינוך יתר

מה מאפיין מדינות שבהן שיעור האקדמאים נמוך בהשוואה אלינו אבל פריון העבודה גבוה? מדינה כזו היא גרמניה, ושם מוצאים שני הבדלים בולטים בהשוואה לישראל. קודם כל, בגרמניה האוכלוסיה הומוגנית יותר ומוצאים בה פחות פערים חברתיים ואי שוויון לעומת ישראל. שנית, גרמניה משקיעה מאוד בחינוך טכנולוגי, וזה תורם בתורו להתקדמות התעשייה ולתפוקות גבוהות יותר. זאת אומרת, בגרמניה התואר האקדמי אינו נתפש כקדוש, והיא מקנה חשיבות לא פחותה ללמידת מיומנויות טכנולוגיות שיש להן ביקוש וצורך בשוק.

במילים אחרות, ייתכן מאוד ששיעור אקדמאים של כ-20%, כפי שקיים בגרמניה ובמדינות מצליחות אחרות כמו נורווגיה, ניו זילנד ובריטניה, הוא מספיק גבוה, וכל תוספת של אקדמאים במדינה לא בהכרח תועיל לה או תועיל מעט מאוד.

זה גם בדיוק העיקרון שעלה ממחקר חדש של הכלכלן פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי מהאוניברסיטה העברית, אותו ערך במשותף עם פרופ' אביה ספיבק ויאיר כוכב מאוניברסיטת בן גוריון. סטרבצ'ינסקי מונה באחרונה למנהל חטיבת המחקר בבנק ישראל. במחקר הם מראים שלצד מדינות שבהן גידול באקדמיזציה של העובדים תורם לצמיחה, כמו מדינות דרום אמריקה, הרי שיש גם מדינות ששם מוצאים "חינוך יתר", כלומר שיעור גבוה מדי של אקדמאים. מדינות אלה הן "הנמרים האסייתים", כמו הונג-קונג, קוריאה הדרומית וטייוואן, ששם שיעורי האקדמיזציה הגיעו ל-45%. אחת ההשלכות של התופעה הזו היא אקדמאים שלא מוצאים עבודה בתחום שלהם, ואז נדחקים לעבודה שבה לתואר שרכשו אין כמעט חשיבות. "דוגמה קיצונית לכך היא היסטוריון שלא מצא עבודה בתחומו ולכן עובד כנהג מונית. לתואר שלו אין תרומה למקצוע שבו הוא עוסק", מסביר סטרבצ'ינסקי. "בישראל האקדמיזציה היא טובה, אך אין צורך להגדיל אותה כי זה יביא להשקעה מיותרת. הסייג היחיד לעניין הזה הוא ערבים וחרדים, כי אצלם האקדמיזציה אינה גבוהה מדי. בדיוק ההפך".

אבל לבד מרמת הלימודים הנמוכה, יש עוד כמה גורמים שתורמים לפריון העבודה הנמוך כאן. בין גורמים אלה: ביורוקרטיה מסורבלת, מחסור בהשקעה כספית בענפים מסוימים, כמו בנייה, ותשתיות לא טובות מספיק - למשל תשתיות בתחום התחבורה. "בגלל הקושי להקים כאן עסקים, אנשים שהתייאשו מהעניין עשויים להחליט לעבור למדינה אחרת, ולממש את הרעיונות שלהם שם", מסביר סטרבצ'ינסקי. "ואם הייתה השקעה גדולה יותר בטכנולוגיות בנייה, אז ניתן היה לבנות יותר עם פחות עובדים, מה שמשפיע על התוצר לשעת עבודה".

[email protected]