צילום: עבד רחים חטיב, פלאש 90

זרעי קיץ 2014: האם הצהרת טראמפ היא ההזדמנות שחמאס חיפש?

הפיוס עם פתח והוויתור על השלטון האזרחי ברצועה לא הוכיחו את עצמם עבור חמאס. כשהביקורת הפנימית מתעצמת, ההכרה בירושלים עלולה להפוך לחבל ההצלה. פרשנות
גל ברגר
14 בדצמבר 2017
10:45

ההסלמה הנוכחית בדרום, שכללה את ירי הרקטות המשמעותי ביותר מרצועת עזה מאז מבצע צוק איתן – 16 מאז יום חמישי האחרון, היא אולי עדות למצוקה שבה נמצא מנהיג חמאס, יחיא סינוואר. סינוואר, שתפס את המושכות בקול תרועה רמה, מתקשה בינתיים לספק קבלות ומוצא את עצמו אל מול כיסי התנגדות הולכים ומתחזקים בתוך חמאס. לא מן הנמנע שזה המניע שהוביל אותו לאפשר לארגונים אחרים בעזה לירות לעבר ישראל, תוך ניצול ההזדמנות של ההכרה האמריקנית בירושלים.

במובן זה, ייתכן כי טראמפ זרק סוג של חבל הצלה מבחינת חמאס. סינוואר מצוי במבוכה גדולה – הוא נתקל בקיר אטום מול אבו מאזן והרשות הפלסטינית, והטקטיקה שבה נקט, ניסיון "לאוורר" את עזה באמצעות ויתור על השלטון האזרחי ברצועה, לא הוכתרה בינתיים כהצלחה. לכן, הסטת תשומת הלב לעבר ההכרה בירושלים עוד עלולה להתברר כחבל הצלה מהעיניים המתבוננות בסינוואר ותוהות: היכן הסחורה שהבטחת לנו?

סינוואר יצא מראש למהלך הפיוס עם פתח והרשות כשהוא לא נקי מהתנגדות פנימית. הוא עצמו היה חוד החנית של ויתור חמאס על השלטון האזרחי ברצועה, ולא כולם אהבו זאת בתוך הארגון. סינוואר הימר על הצעד הזה עם כל הז'יטונים שהיו לו, וידע כי הוא יהיה חייב לספק את הסחורה.

מאז חלפו כבר שלושה חודשים, אך הבשורה לתושבי עזה מבוששת לבוא. סינוואר ודאי חשב לעצמו שבנקודת הזמן הזו, הרצועה תחת ידיו תימצא במקום אחר לגמרי. בפועל, המצב לא השתפר כלל, ויש הטוענים שאפילו הורע – אספקת החשמל קוצצה, לפי הדיווחים, לשעתיים ביום בלבד; מסוף רפיח נותר סגור רוב הזמן, וכך עולה השאלה: מה בדיוק הרוויחה עזה מהוויתור הגדול של חמאס?

התשובה היא שלא הרבה. מלבד מילים והבטחות שנחקקו על הקרח, השינוי לא מורגש. אבו מאזן לא הסיר את הסנקציות על רצועת עזה, וכולם תוהים מי ישלם את המשכורות לעובדי הציבור שמינה חמאס בעשור האחרון. הרשות אינה ששה לשלב אותם בתלושי המשכורות של קופת האוצר ברמאללה. עזה, צריך לזכור, כבר התפוצצה בעבר בגלל סאגת אי תשלום המשכורות.

במסגרת הוויתור, חמאס מסר את משרדי הממשלה בעזה לידי הרשות, כמו גם את המעברים כרם שלום, ארז ורפיח. מנגנון גביית המסים הועבר אף הוא, חלקית לפחות, לידי הרשות ופתח. הארגון, מבחינתו, ויתר על כבוד, שליטה וחלק מהכנסותיו – אך אבו מאזן והרשות השיבו פניו ריקם.

נציגי פתח וחמאס בקהיר. הפיוס הפלסטיני לא מניב לסינוואר את התוצאות המיוחלות (צילום: אי-פי)

הפלגים הפלסטיניים אמנם לא הגיעו עדיין למוקשים הגדולים של הסכם הפיוס, כמו סוגית הביטחון בעזה, הזרועות הצבאיות, בחירות ורפורמה באש"ף – אך כעת מתברר שאפילו הדרך למוקשים הללו רצופה במוקשים. בתחילת השבוע חיכו בחמאס להודעת הרשות כי היא מקבלת בפועל את האחריות האזרחית על רצועת עזה, אך זו לא הגיעה. המשלחת הביטחונית המצרית שהגיעה, ושימשה כקביים עבור הפיוס הצולע, הסתלקה כבר בשבוע שעבר.

כך, סינוואר מוצא את עצמו מול כיסי התנגדות בתוך חמאס שקיבלו חיזוק לעמדתם, שלפיה הנתיב שבחר ללכת בו אינו מניב פירות - חמאס ויתר, אך הרשות נותרה בשלה. ייתכן שזה אחד מהגורמים להחלטה לאפשר לאותם "ארגונים סוררים" להמשיך ולהמטיר רקטות על ישראל. ייתכן גם שזה איתות לרשות הפלסטינית ולמצרים לא פחות מאשר ישראל. איתות שנועד להבהיר כי מבחינת חמאס, מהלכיו פורשו לא נכון, וכי הארגון עדיין מוכן להפוך את השולחן.

יחד עם זאת, עדיין לא ברור לחלוטין מהי עמדתו של סינוואר כלפי העתיד הקרוב. האם שינה את דעתו בנוגע לסיכויי הפיוס עם פתח? האם גמר אומר לקחת את עזה להרפתקה חדשה, או שמא הוא סבור שהירי מעזה נמצא עדיין בשליטה ולא יגרור את ישראל לתגובה קשה? האם הוא סבור שרק כך יוכל להביא את אבו מאזן וסיסי אל הבאר שממנה מיאנו לשתות עד כה?

כפי שזה נראה כרגע, עוד לא הגענו לנקודת האל-חזור. יחד עם זאת, בכל יום שעובר ובו חמאס ממשיך לאפשר ירי מעזה, הוא מגדיל את הסיכון שהרצועה תיפול שוב למחוזות שלא רצתה להגיע אליהם, לפחות לא בעת הזו. עדיין ניתן לעצור את זה.