צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

לאיזה מין צבא אני שולחת את הבן שלי? | דעה

אורית נבון לא מבינה איך משפט אזריה מגן על ערכי צה"ל: חייל שמעיד נגד חברו זה ערך? לשפוט חייל לעיני כל העולם זה הגיוני? הרעות ואחוות הלוחמים מימי הפלמ"ח עדיפים, תודה
אורית נבון
05 בינואר 2017
19:49

עוד מעט הבן שלי יהיה בן 12 וכבר מעכשיו אני לפעמים לא ישנה בלילות. הפוך דל בתשע בערב זה לא רעיון טוב כנראה. מכירים את זה שהילד שואל אתכם, בין האקסבוקס לפעולה בצופים, מה זה בדיוק מארב ומה עושים בקרבי? אני בתגובה שלחתי אותו לאבא, בדיוק כמו שעשיתי כששאל אותי פעם מה זה סקס - מודעת היטב לזה שגם למארבים בקרבי הוא עוד יגיע. או שלא?

הסיפור של אלאור אזריה לא נותן לי יותר מדי מוטיבציה לשלוח את הבן שלי לצבא, אבל האמת היא שבימים האלה לא על החייל אזריה אני חושבת, אלא יותר על אמא שלו. לשלוח ילד להגן על המדינה ולקבל בחזרה יריקה בפרצוף זה לא משהו שהייתי מוכנה לחיות איתו. "כל הכבוד לשופטים שעמדו בלחץ הציבורי והגנו על ערכי צה"ל", אמרו כמה פוליטיקאים, אבל על איזה לחץ אתם מדברים, אם גופי תקשורת מרכזיים כמו ערוץ 2 וערוץ 10 למשל, התייחסו לאזריה כאל עבריין, ולמחבל כאל קורבן חסר ישע. ובאשר לערכי צה"ל – חייל שמעיד נגד חברו זה ערך? חייל שנשפט לעיני כל העולם זה ערך? איפה הרעות ואחוות הלוחמים של ימי הפלמ"ח; אם בתקופה ההיא היו מסתובבים פה אנשי בצלם עם מצלמות, מי יודע אם הייתה לנו מדינה.

* * *

אני כותבת את הדברים האלה וקצת רועדת לי היד על המקלדת, אני מודה. שמעתי את הקולות מחוץ לבית המשפט, קראתי את הגידופים והנאצות נגד השופטים והצטמררתי. "גדי תיזהר, רבין מחפש חבר"? בדיוק בגלל זה הקפדתי לא לכתוב יותר מדי על אזריה בחודשים האחרונים; לא רוצה שהמשוגעים מלה פמיליה יציפו אותי בלבבות בפרטי, לא רוצה להיות חלק מהפסטיבל המופרע הזה, אפילו בעקיפין.

אבל עכשיו, אחרי ההרשעה, אני שואלת את עצמי איפה אני חיה ולאן הגענו. כן, גם אני קראתי את הפרשנויות והתחזיות - איך ראש הרכב השופטים, אל"מ מאיה הלר, ידועה כשופטת שנוטה לקבל את עמדת התביעה ואיך העדות של המ"פ סיפקה תשתית ראייתית להרשעה. גם אני שמעתי על הכרזתו של הרמטכ"ל יום לפני הכרעת הדין ש"גבר בן 18 שמתגייס הוא לא הילד של כולנו".

ובכל זאת, הריגה? התנהגות שאינה הולמת, מילא. אבל בחלומותיי השחורים ביותר לא דימיינתי הרשעה על הריגה. הכרעת הדין מעבירה מסר מאוד ברור: בסיטואציות המורכבות שנוצרות בין חיילים בני 18 למחבלים רצחניים, לא תמיד החיילים הם שיקבלו גיבוי. למה שארצה לשלוח את הבן שלי לצבא שכזה?

"אבל זה לא קשור לבן שלך", אמר לי מישהו, "הבן שלך לא היה יורה בערבי פצוע שמוטל על הרצפה". ובכן, בערבי פצוע לא, אבל במחבל – מי יודע. זירת פיגוע באזור נפיץ זה לא משהו שאפשר להתכונן אליו, מי יכול לדעת איך יתפקד במקום כזה? שנייה אחת של שיקול דעת מוטעה, רגע של תחושת סכנה, והכל אפשרי. אז יש אנשים שמכנים את המחבל "פצוע אנוש", נו אז מה זה אומר? בעיניי הוא עדיין טרוריסט בן מוות, וזו הייתה הבעיה מלכתחילה: שחלק מהעובדות, כביכול, הן לא יותר מתיאורים נזילים הנובעים מהשקפת עולם.

בגלל זה מצחיקים אותי כל הרציונלים שמטיפים לי עכשיו. "שימי בצד את הרגש ותתרכזי בעובדות", הם אומרים, ואני כמעט יכולה לשמוע אותם פוקדים עליי – תשלטי בעצמך, אישה, אנחנו ההגיוניים פה ואת כרגיל היסטרית.

אני מאחלת לכל הרציונלים להמשיך לדקלם חוקים מתוך הספר בלי למצמץ, להמשיך להיות מבסוטים בתוך הקופסה שלהם ולשפוט כל דילמה לפי החומר האפור, הסטרילי. מאחלת להם שחייהם יתנהלו בתוך טבלת האקסל המסודרת יפה ושאף פעם לא יעמדו במצב שבו סיטואציה מורכבת מציבה דילמות שהחוק לבדו לא יכול להתמודד איתן. כי רגע, זה באמת מה שרצינו? שחייל שהרג מחבל יורשע בהריגה? איך זה שבתוך מחנה השמאל כולו רק אחת, שלי יחימוביץ', חושבת מחוץ לקופסה וקוראת באופן ברור לחנינה?

* * *

מה שמצחיק, שחלק מאלה שמבסוטים מההרשעה הזו הם אלו שהעידו על פשעים לכאורה בעדויות ל"שוברים שתיקה". נשאלת השאלה למה המעשים שלהם הם טעויות נסלחות, ומה שעשה אלאור אזריה – לא. אם אתם כאלה מצפוניים והומאניים, קדימה, ישמו על עצמכם את המוסריות הנפלאה הזו ולכו לכלא במקום לקשקש מול המראיינים של הארגון הקיצוני.

לא שאת הביקורות שמגיעות מכיוונם של הג'ובניקים אני כן מבינה. בכלל, נראה לי שצריך לקבוע למי כאן בכלל יש זכות לבקר את אזריה; בתור התחלה אני מציעה שג'ובניקים שאינם הורים לילדים, ידירו את עצמם מהדיון. הם לעולם לא יוכלו להבין באמת את מה שקרה פה – לא את הסיטואציה שבה חייל עם נשק נמצא מטר ממחבל שדקר את חברו, ולא איך זה מרגיש לשלוח ילד בן 18 לצבא ולקבל אותו בחזרה כאסיר פלילי.

הבעיה היא שבמציאות המטורפת שלנו אין אמצע - זה הכל או כלום, שחור או לבן; שברת, שילמת. אבל סליחה, אפשר להגיד שאלאור אזריה לא צריך לשבת יום אחד בכלא בלי לחשוב שהוא גיבור ישראל. אפשר להגיד שהיה צריך לשפוט אותו על סעיפי ההתנהגות הבלתי הולמת ולא על הריגת מחבל – בלי לחשוב שכל הערבים צריכים למות. בכלל, מי שחושב שכל תומכי אזריה "רוצים להרוג את כל הערבים", מעליב את הציבור הערבי. אני מבדילה בין טרוריסטים לבין השאר. אתם לא?

בינתיים, אם תהיתם איך מעלים טירון מבולבל לדרגת קדוש מעונה עם המלצה לצל"ש, זה פשוט: מעמידים אותו למשפט מתוקשר ומרשיעים אותו בהריגת מחבל. אכן, ברמה הציבורית הפטריוטיות הישראלית חטפה כאפה, אבל ברמה האישית - לא בטוח שהכרעת הדין הזיקה לאלאור אזריה, אולי אפילו להפך. לא יודעת מה תכנן לעשות באזרחות, סביר להניח שפוליטיקה לא הייתה כיוון שחשב עליו, אבל כעת אל תתפלאו אם מתישהו ירוץ לכנסת ברשימת הליכוד; כבר עכשיו קהל המעריצים שלו יכול למלא את כפר המכביה פעמיים לפחות.

במציאות המורכבת שלנו, הרשעה כזו היא סוג של פרס. אם אזריה היה יוצא זכאי, היינו שוכחים אותו תוך שבועיים. עכשיו, כבר לא נשכח אותו לעולם.