צילום: אוסף התצלומים הלאומי, הדמייה: עיריית ת"א

יורדים אל העם

39 שנים אחרי שנותקה מגובה הרחוב, כיכר דיזנגוף חוזרת אל מקומה המקורי. כל עוד הפסל של אגם ותנועת המכוניות יישארו באזור, המחלוקת סביבה לא תיפתר
יואב זהבי
11 בינואר 2017
16:56

אם הכול ילך כשורה, בתחילת 2018 תיחנך כיכר דיזנגוף המחודשת והמונמכת. הכיכר נהרסה השבוע במבצע "צינת בוקר" – משחק מילים הנשען על שם הכיכר ועל תנאי מזג האוויר בעת ההריסה – בתום 39 שנים שבהן השקיפה אל רחוב דיזנגוף, כשהיא מורמת מעם ומצויה בלבה של מאבקים ומחלוקות על עתידה.

אך גם כעת, כשהיא חוזרת אל מיקומה המקורי בגובה הרחוב, היא לא צפויה לשוב אל המנוחה והנחלה, וגם לא ללב הקונצנזוס.

הריסות כיכר דיזנגוף המוגבהת (צילום: משה שי, פלאש 90)הריסות כיכר דיזנגוף המוגבהת (צילום: משה שי, פלאש 90)

סיפור הכיכר מתחיל ב-1934, כשתל אביב הייתה עיר קטנה וצעירה ומדינת ישראל נראתה כמו חלום רחוק. העיר חגגה 25, ראש העיר מאיר דיזנגוף היה בן 73, ומועצת העירייה הציעה להעניק לו מתנה – לקרוא על שמו, עוד בחייו, את רחוב 187, שלא היה מיושב.

"יום לפני הטקס פנה דיזנגוף לסגנו, ישראל רוקח, וביקש לקרוא לרחבה קטנה ברחוב על שם אשתו, צינה", מספר אילן שחורי, היסטוריון וחוקר תולדות תל אביב. "עד סוף שנות ה-70 זו הייתה הכיכר המרכזית של תל אביב, ה'סיטיפלאץ'. כל הילדות שלי עברה במקום הזה, כולם באו לשבת שם, לדבר וליהנות. זה היה מוקד חזק מאוד".

הכיכר המוגבהת נותקה מהמרחב העירוני ב-1978, בין היתר בשל הרצון להקל על גודש תנועה שהחל להיווצר באזור. שחורי מכנה את המהלך "אסון" שהפך אותה ממרכז עירוני שוקק חיים למוקד של זנות וסמים.

"ברגע שהרימו את הכיכר, המרקם העירוני אבד והרחוב חטף בומבה", הוא אומר. "כשנפתח הדבר האדיר הזה, שכחו שצריך גם לתחזק אותו. הדעיכה החלה כשנתיים לאחר השיפוץ, עקב הזנחה. בתחילה שימשה הכיכר מקום מפגש של האליטה התל אביבית. מאז השיפוץ היא משכה אליה חסרי בית וקבצנים שישנו על הספסלים. המקום היה נטוש מלוכלך ומזוהם. היו כמה שנים בהן ישנו הפאנקיסטים התל אביבים מתחת לכיכר".

"חולדאי הורס לרווחת הציבור"

עם הזמן הלך וגבר הקול הציבורי, כמו גם של אנשי המקצוע, שקרא למקבלי ההחלטות להוריד את הכיכר חזרה אל מפלס הרחוב. ב-2007 נעשתה בדיקת היתכנות ראשונית למהלך, וכעבור שנתיים, בחגיגות המאה לתל אביב, הביע ראש העיר רון חולדאי תמיכה בו. האישור הסופי ניתן בפברואר 2016. "

לדברי ד"ר יודן רופא, אדריכל ומתכנן ערים, "הכיכר תפסיק להיות מחסום ויזואלי לאורך רחוב דיזנגוף ותהפוך למרחב מקשר בין המקומות השונים. שנה או שנתיים לאחר שזה ייעשה, אף אחד לא יבין איך חיינו עם המצב הנוכחי".

רופא, המתגורר בקרבת הכיכר, טוען כי הנמכתה תתרום לציבור ולעסקים: "לחנויות בכיכר היה קשה להתרומם, מפני שההליכה מסביב הייתה לא נוחה והרמפות שעלו לכיכר יצרו מרחבים צפופים מאוד. בניגוד לכיכר המדינה למשל, הרדיוס של כיכר דיזנגוף קטן ולכן להולכי הרגל תהיה אפשרות להקיף או לחצות אותה. כעת יהיה מרחב גדול יותר לבתי קפה וחיבור נוח בין המרכז לדפנות".

האדריכל ישראל גודוביץ', שתמך ברעיון ההנמכה ואף כיהן במשך כשנה כמהנדס עיריית תל אביב, הפך את עמדתו וכעת הוא מתנגד לשיפוץ. "השטח שיתפסו המדרכות, הכביש ושבילי האופניים יותיר מרחב מצומצם מאוד במרכז הכיכר. אחרי השיפוץ אף אחד לא יוכל לשבת שם. התוצאה תהיה עלובה מאוד, ואולי כדאי היה להשאיר אותה כפי שהיא.

 "העיתוי לעבודות מושלם", עוקץ גודוביץ', "חולדאי החליט לעשות את הכיכר כדי שכץ (שר התחבורה, י.ז.) לא יהנה מפירות היצירה. כץ בונה את הרכבת הקלה. הוא הורס שם לרווחת הציבור, חולדאי יהרוס כאן לרווחת הציבור. כץ דואג לתושבי פתח תקוה ובת ים, חולדאי דואג לתושבי תל אביב". מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "אין טעם להגיב לכל מעשייה של גודוביץ', שכיהן מספר בחודשים בלבד כמהנדס העירייה לפני כ-18 שנה".

"מים ואש", הפסל של אגם (צילום: פלאש 90)

לטענתו, הכיכר המחודשת תפגע בשני קהלי היעד העיקריים שלה: הולכי הרגל והנוסעים בכלי הרכב. "בזכות הרמת הכיכר שופרו המעברים של הולכי הרגל והיו בטוחים לחלוטין", הוא מסביר, "שכח מזה. עכשיו הולכי הרגל יצטרכו להשתמש במעברי החציה והמפגע התחבורתי יהיה קטסטרופלי. בכל מעבר של הולכי רגל, המכוניות יעמדו".

רופא, מנגד, חוזה שההשפעה על עומסי התנועה תהיה מזערית: "בזמן הקרוב לא תעבור שם תחבורה, ונוכל לראות כיצד זה ישפיע על התנועה. המקום שונה מאוד ממה שהיה בשנות השבעים. בזמנו נחשב האזור למרכז העסקים הראשי של תל אביב, בעוד כיום מדובר ברחוב מסחרי ראשי בקנה מידה שכונתי-עירוני. המטרה העיקרית היא להעביר תנועה שמספיקה כדי לשרת את המרחב שמסביב. לדעתי לא ייווצרו עומסים משמעותיים".

התרגיל המבריק של אגם

בשנותיה הראשונות של הכיכר המחודשת עמד במרכזה פסל זכוכית של האמן האמריקאי אלן דוד, אך הוא הפך במהרה למפגע. שחורי: "הצטבר עליו לכלוך, ודוד המסכן היה מגיע פעם בשנה לישראל, קונה אקונומיקה ומנקה את הפסל".

ב-1986 תרם יוסף בוכמן, פילנתרופ יהודי-גרמני ("הוא היה בעליהם של בתי בושת בפרנקפורט ורצה לנקות את שמו", אומר שחורי) סכום נכבד לעירייה, שבעצת הפקידים לראש העיר שלמה להט (צ'יץ') תורגם למימון פסל חדש. היצירה של דוד הוחלפה ב"מים ואש", יצירתו המפורסמת של יעקב אגם, שהפכה לסמל הכיכר.

למורת רוחם של רבים, גם בכיכר המחודשת צפויה היצירה לתפוס את עיניהם של העוברים והשבים. "לאגם היה שכל", מסביר שחורי, "בחוזה שנחתם מול העירייה נאמר כי כל עוד הוא חי, הפסל יישאר במקומו. במקום להקשיב לכמיהה העירונית, להיסטוריה ולנוסטלגיה ולהחזיר לכיכר את המזרקה המקורית, חולדאי נאנס למעשה להחזיר את הפסל של אגם. אסור שזה יקרה".

גם גודוביץ' מתנגד להשבת המזרקה: "במרכז הכיכר יישאר כפתור קטן שבקושי יכיל את התוף של מכונת הכביסה הגדולה בעולם, הלא היא הפסל של אגם. זו לא כיכר. מנצלים את הבורות של התושבים. הרמאות של העירייה זועקת לשמיים". רופא, לעומתם, מפויס יותר: "ניתן היה לוותר על המזרקה של אגם. זה מצער כי היא תתפוס חלק משמעותי מהמרחב אך מה שחשוב יותר בכיכר הן הדפנות שלה, לאו דווקא המרכז, ושם יהיה הרווח המשמעותי".

כיכר דיזנגוף המקורית ב-1938 (צילום: אוסף תצלומים הלאומי) העטרה תשוב ליושנה? הדמיית הכיכר החדשה (עיריית תל אביב)

הדמיות הכיכר החדשה עשויות לרמוז בנוגע לחזותה העתידית, ולספק מושג לגבי החוויה שתספק עם השלמתה, בעוד כשנה – איך תהיה ההרגשה להתהלך בין העצים, הספסלים והחנויות שישובו למפלס הרחוב? שחורי מסכם: "אני בטוח שיעשו שם אירועים מגוונים. אופרה, נגנים, טקסים ושירה. זה יחזור להיות מוקד אורבני חשוב. כל השנים הללו התגעגעתי מאוד לכיכר הישנה".

בינתיים, בחודשים הקרובים, יצטרכו תושבי תל אביב להסתגל לשיפוצים בכיכר שבמרכז העיר. התנועה בסביבות הכיכר תשוב לפעול כבר בשבוע הבא, עם פינוי ההריסות, וכך תחל הספירה לאחור להשלמת העבודות שעשויות להחזיר את כיכר צינה דיזנגוף לימים שבהם הייתה נקודת המפגש, הפעילות והפנאי המרכזית בעיר העברית הראשונה.