לוחמים

לוחמים | כיצד מצלמים סדרת דוקו בימי מגיפה?

כשהחלה העבודה על סדרת הרשת "לוחמים", עלו אתגרים רבים שעמדו בפני צוות הסדרה: מהפקה בתנאי "גרילה", צילומים מתמשכים בשעות החושך ועד ליווי של גיבורי הסדרה לאורך כל השירות. אבל אז הגיעה הקורונה - וטרפה את כל הקלפים: תומר לוין, במאי ויוצר הסדרה, מספר כיצד מצלמים ימי שדאות בימים של תחלואה ומגפה
מערכת כאן
03 במרץ 2021
15:42

איך מגפת הקורונה השפיעה על צה"ל והצילומים לסדרה?

המגיפה הזו תפסה את כולנו עם המכנסיים למטה, אבל בזמן שהעולם כולו יוצא ונכנס מסגרים, צה"ל ממשיך לעבוד מסביב לשעון. גן עדן ליוצר דוקומנטרי. מבחינת שגרה - אפילו כשהחיילים ישנים, בשלב כזה או אחר יעירו אותם למאזין, לפטרול או לשמירה, שום דבר לא יכול לעצור את השגרה המבצעית. כלומר, חוץ מהקורונה: מקרה הדבקה בודד יכול ליצור כאוס רציני, הרי הם חיים אחד בתחת של השני, שגרה נפיצה במיוחד לנגיף מדבק כמו הקורונה.

הפלוגות מחולקות לצבעים ואין מעבר ביניהן, בחסות הסגרים החיילים סוגרים שבתות רצופות בבסיס מבלי לחזור הביתה. במהלך רוב היום החיילים מסתובבים ומתאמנים עם מסכות, אפילו בגיבוש. רק בסוף היום, בתוך החדר, מותר להם להוריד את המסכה. כבמאי וצלם בסיטואציה זה העלה בי דילמה וחשש. אני שואף להיות כמה שיותר קרוב אליהם, אבל חייב לשמור על מרחק בטיחות. הפחיד אותי להידבק מהם בקורונה ולהביא את זה הביתה להורים שלי. ועוד יותר הפחיד אותי, שאולי בכלל אני הוא החולה, וצוותים שלמים ייכנסו לבידוד בגללי.

במהלך שבוע השדאות, תוך שמירה מלאה על שגרת המלחמה של האימון, הכיתה קובצה בתוך עץ והמפקד הסמל (שהחליף את מפקד הכיתה שבאופן אירוני -  היה בבידוד.  ת.ל) הודיע להם שהמצב הנוכחי מקשה מאד על תהליך ההכשרה שלהם. כיתות שלמות נכנסות ויוצאות מבידוד ובשביל לשמור על רצף ההכשרה, הצבא התעקש והשיג מלאי של חיסונים. מדובר על אחד הסבבים הראשונים של החיסונים שהגיעו לארץ כשעוד חיסנו רק את המבוגרים ביותר. רק שני לוחמים הביעו התנגדות, אבל לאחר שזכו לקבל שיחה מהשטח עם אמא, הם חזרו לקבוצה בעודם  מסכימים להתחסן.

הקורונה אגב גם השפיעה על הפקת הסדרה: כיוצר חשוב לי לשמור על מינימום התערבות בחייהם של הגיבורים. אבל בתחילת הדרך, בשיא ההתפרצות של הקורונה בישראל, הצבא לא אישר לי לצלם את הסדרה אם אדלג בין פלוגות בתוך הבא"ח, הסכנה שאני אפיץ את המגפה מפלוגה אחת לאחרת היתה סיכון שהצבא לא היה מוכן לקחת. ולכן הגיבורים מוקמו תחילה כולם בחדר אחד משותף. הבחירה במיטות צמודות זה כבר שלהם.

אילו אתגרים נוספים מהצילומים אתה יכול לשתף?

יש קסם בצוות מצומצם מאד, לדעתי רק ככה אפשר לשמור על חתימה מינימלית בשטח. אני נמנע מליצור קשר עין עם המצולמים, מתמקם בפינה, מסתיר את הפנים עם הכובע וצופה במתרחש רק דרך מסך המצלמה. על הגב יש לי תיק עם ציוד סאונד שמקליט רצוף את כל המצולמים ועוד ציוד חלופי למצלמה. ימים שלמים ביליתי לבדי כשאני משתדל להיות כמה שפחות מורגש. לעיתים קרובות בימי הצילום החשובים מצטרף אלי גם נועם, צלם-על, חייל בודד לשעבר מצרפת שהגיבורים כבר זכו להכיר ולאהוב. הוא תמיד מביא איתו אנרגיות מחודשות אחרי שאני עשיתי לילה לבדי. אבל זהו. אין סאונדמן, אין מפיק בשטח, אין עוזרי צלם או הפקה. אנחנו עושים הכל בעצמנו עם כמה שפחות התערבות, במטרה שהנוכחות שלנו תשפיע כמה שפחות על המציאות.

מצלמה צריכה אור ואילו הצבא פועל בחסות החשיכה. איך מצלמים?

למרבית ימי הצילום אני מגיע עם שלוש מצלמות ונועם עם שתי מצלמות נוספות משלו, כלומר ממש מצלמה לכל תרחיש. בלילות יחסית מוארים יש מצלמה קטנה שמקובל בקרב הצלמים לכנות אותה ינשוף לילה. היא רואה מעולה בחושך, ומספיק לה טיפה אור שמגיע מאיפשהו בשביל לצלם, גם אם בסוף זה יראה מעט ''מלוכלך''. ככה צולם אותו רגע עם השקים בפתיח על בסיס האור שהניבו הפנסים על ראשי המגבשים. הבעיה האמיתית מתחילה כשיש חושך מוחלט. להדליק מקור אור ישפיע על כל ההתרחשות. לצורך התרחיש הזה השכרנו מצלמה מיוחדת ומיושנת שיודעת לראות גלי אינפרא אדום ולהמיר אותם לתמונת שחור לבן. יחד עם זה שכרנו גם פנס אינפרא אדום קטנטן שהאור שלו בלתי נראה לעין האנושית. זה מדהים, אני מגיע למרחק נגיעה מהחיילים, מאיר עליהם עם פנס ואילו הם בקושי רואים או מודעים למתרחש אצלי במצלמה. זה טוב ויפה לעכשיו, אבל כשנגיע לשלב שבו תהיה פעילות מבצעית, אצטרך למצוא פתרון אחר היות ובסיטואציה מבצעית זה יוכל לחשוף את הכוח.