-
צילום: איזאק הררי, פלאש 90

בין בירקנאו לאנטבה: שורד השואה שהיה גם בחטיפת המטוס

ריאיון עם ד"ר יצחק הירש, ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ וכ-30 שנה אחרי היה בחטיפת המטוס באנטבה, ועם רמי שרמן, לוחם סיירת מטכ"ל לשעבר שלקח חלק במבצע לחילוץ החטופים ב-1976
יואב קרקובסקי ואריה גולן
08 באפריל 2021
12:55

כשהיה במחנה ההשמדה בירקנאו בתור נער ב-1944, לא האמין יצחק הירש שהוא יצא בחיים מאותו גיהינום, אך לבסוף הוא הוא שרד את התופת ועלה לישראל. המחשבות על גאולה והצלה פקדו ושוב את הירש יותר מ-30 שנה אחרי המלחמה, בסיטואציה אחרת - חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה ב-1976. בריאיון לכאן רשת ב מספר ד"ר הירש על החוויות הקשות ממחנה ההשמדה, וגם על התחושות כשהמטוס שעליו היה נחטף כ-30 שנה אחר כך ובעת החילוץ על ידי לוחמי סיירת מטכ"ל.

הירש נולד ב-1930 בטרנסילבניה שברומניה. "עד 1940 אני יכול להגיד שכמעט לא הרגשנו שום דבר שקשור לאנטישמיות. היו הרבה חברים לא יהודים", הוא מספר. "ב-1940, כשנכנסו ההונגרים דווקא היהודים היו מרוצים. כאילו שהמשיח הגיע. עברו כמה חודשים והתחילו החוקים נגד יהודים. הדבר הראשון היה בלימודים. כל החברים הלא יהודים נעלמו. היינו חייבים ללכת עם הטלאי הצהוב והצטמצמו הדברים – חנויות, בתי עסק.

"סגרו אותנו בגטו שישה שבועות לפני שלקחו אותנו למחנה ההשמדה. בחג שבועות כבר היינו בבירקנאו. בנסיעה ברכבת היינו 90 איש בתוך קרון עם דלי אחד של מים ודלי אחד של שירותים. לא היה אפשרי לקפוץ כי זה היה סגור. שמעתי שהיו מקרים שתוך כדי הנסיעה הוציאו את החלק התחתון של הקרון וירדו לפסים".

יצחק הירש

יותר מ-30 קדימה, והירש כבר בישראל. הוא מספר כי כמה ימים אחרי שהשתחרר ממילואים תכנן לטוס לסקנדינביה: "כשעצרנו באתונה ראינו כבר שמשהו לא בסדר. הי חם, וכמעט כולנו נרדמנו במטוס. איך שהמריא המטוס שמענו את הצעקות בגרמנית, גרמנית טיפוסית למה שהייתי רגיל לשמוע.

"באותו זמן היו חטיפות מטוסים וידענו איך זה נגמר. רק אחרי שהורידו אותנו באנטבה היה איתנו בחור שהיה נווט בחיל האוויר ואמר שבשום אופן לא יכולים לבוא הנה. אני חשבתי שאולי ישחררו נשים וילדים ואנחנו נישאר שם כמה שנים בשבי".

מי שלקח חלק במבצע ההירואי לשחרור החטופים ב-1976 הוא רמי שרמן, אז קצין מבצעים של סיירת מטכ"ל. בריאיון ובמפגש עם ד"ר הירש הוא מספר על המבצע: "באותו שבוע כמעט לא היה זמן להתאמן אלא לעשות הכנות אינטנסיביות ביותר, במין תחושה שאף אחד לא יאשר החלטה כל כך יוצאת דופן – לשלוח את כוחות צה"ל 4,000 קילומטר מישראל".

כשהוא נשאל האם חשב באותו זמן על החשיבות של הצלת יהודים בחו"ל, אומר שרמן: "האמת היא שבעיקר הייתה מחשבה על פרטים טכניים ומה הולך להיות. לא ידעתי איך נראית אנטבה. קיבלנו תמונות רגע לפני שהמראנו מלוחם של המוסד שהיה שם. מעבר לזה אפילו לא חשבתי על המושג יהודים. אני דור שני. הוריי, כל משפחתם נספתה בשואה. קראתי להם חטופים. לא השתמשתי בשום מושג אחר".

אך במבט לאחור, שרמו רואה את הדברים אחרת: "אם אני מחזיר את עצמי עכשיו לרגע הזה, אני צועד לכיוון המטוס עם 105 חטופים – ישראלים, יהודים מהעולם ולא יהודים. אנחנו צועדים ומשני הצדדים חיילים ישראלים ופתאום עוברת בי מחשבה – איזה מזל יש לנו כרגע יהודי העולם.

"הייתי ב-1995 בשערי אושוויץ, מתכונן למצעד החיים. ופתאום בקבוצה שם, איפה שאני עומד לצעוד, סיפרתי פעם ראשונה בחיי את הסיפור הזה – המסע לחופש מול המסע לחיים. את הדומה, את השונה, את המשותף. הבנתי שאחרי 45 שנה יש משהו שהוא מעבר לגבולות מדינת ישראל, מעבר לגבולות המבצע הצבאי. זה סיפור שהוא הרבה מעבר לסיפור הישראלי. יש משהו יהודי בתוך הסיפור הזה שלא הכרתי אותו. נכון, יצאתי לאנטבה בשביל לחלץ חטופים, אבל הסיפור שנשאר בעולם היהודי הוא בדיוק עוד המחשה לקיום ההכרחי של מדינת ישראל".

על הרגעים שבהם הבין כי מחלצים אותו ואת יתר החטופים מספר ד"ר הירש בהתרגשות: זה היה בין 23:00 ל-00:00 וכולם ישנו על הרצפה. הייתה ירייה ואשתי התעוררה ושאלה מה זה. עניתי שכנראה שאחד החיילים ששומרים עלינו פלט כדור. היריות נמשכו. היו כמה אנשים שברחו מאיפה שישנו לשירותים. אחר כך היה שקט, ופתאום נכנס בחור אחד ואמר בעברית - 'באנו לשחרר אתכם'.

"אז אני מסתכל למעלה ורואה בחור שנותן פקודות ואומר שכל אחד ייקח את הנעליים שלו וייצא לכיוון האווירון. אני לא יכול להסביר כמה הייתי גאה ושמחתי".