עוד לא מלאו מאה ימים לכהונתו, אבל לתקשורת, כמו תמיד, אצה הדרך לסכם. קצת משום שאופייה של התקשורת להיות קצרת רוח. קצת בגלל הפחד שאם אתה לא תסכם - מישהו אחר יסכם לפניך. כך או כך, לביידן יש עוד יותר משבוע עד התאריך העגול, הסמלי והלא-גורלי. ברביעי הבא, יבוא לקונגרס כדי לסכם את מאה הימים הראשונים שלו. עד אז, נסכם גם אנחנו, בכמה מאמרים שנפרסם בימים הקרובים.
נשמח לדעת גם מה דעתך: האם לדעתך ביידן הוא נשיא טוב לאמריקה? האם הוא נשיא טוב לישראל? אם יש לכם עמדה, שתפו אותנו (לחצו כאן כדי להשיב על שלוש שאלות)
וצריך לומר, יש הרבה מה לסכם. ממשל ביידן החל את כהונתו בריצה קלה, ומאז מגביר את הקצב. הוא מטפל בחיסונים ובקורונה טוב יותר מהממשל הקודם (כך סבורים רוב האמריקנים). הוא מקדם חקיקה בכמה תחומים, ראשון שבהם ״תשתיות״ – אבל בהגדרה מאוד רחבה של השאלה למה ראוי לקרוא ״תשתיות״ (לפי ממשל ביידן, לא רק כבישים וגשרים, אלא גם כל מיני תכניות לצמצום פערים בין לבנים לשחורים). הוא מנסה להתמודד עם משבר של הגירה. יותר מדי אזרחים של יותר מדי מדינות קיבלו את הרושם שאמריקה של ביידן תהיה גן עדן למהגרים לא חוקיים. סגניתו, קמלה האריס, קיבלה את המשימה הלא קלה לשנות את הרושם הזה, אבל בלי להתנכל למהגרים.
בסך הכול, הציבור האמריקני מרוצה מביידן. לא כולו כמובן, אבל שיעור ניכר ממנו. למעשה, בהשוואה בין מצבו של הנשיא המכהן לבין נשיאים קודמים באותו שלב בכהונה, אפשר לראות שהנשיא הקשיש מצליח לשמור על תדמית עניינית, רצינית, של מי שבא לעבוד ולא לריב. ברור שזה מצבו לעומת קודמו הקולני ומעורר המחלוקת. אבל זה מצבו גם ביחס לנשיאים אחרים, רגועים יותר. ביידן יכול להביט בסיפוק על תקופת הכהונה הראשונה שלו ולהרגיש שאכן קיבל מאה ימים של כמעט חסד, או מה שסוקרי גאלופ מכנים ״ירח דבש מתון״.
ולא שצריך לשגות באשליות. ביידן אמנם הצליח להוריד את טון השיחה בוושינגטון, וקצת להרגיע את הזירה הפוליטית הרותחת של ימי טראמפ והבחירות, אבל עוד לא הביא לשחיקה במגמת הקיטוב. בעצם, אפילו על השאלה האם באמת ביידן הוריד את טון הוויכוח יש ויכוח. רוב גדול של דמוקרטים (73%) חוש שהטון השתנה לטובה. רוב של רפובליקנים חושב שהטון השתנה לרעה (62%). כן, כן – רבים מתומכי המפלגה הרפובליקנית סבורים שביידן שינה את הטון לרעה לעומת ימי טראמפ. וזה מעיד עד כמה החברה האמריקנית מקוטבת פוליטית, מה שמתבטא כמובן גם בתמיכה בנשיא עצמו. כמעט כל הדמוקרטים מרוצים ממנו (93% לפי סקר מכון פיו), רק אחד מחמישה רפובליקנים מרוצה (18%, ואם תשאלו ״מה עם העצמאים", נפנה אתכם לניתוח מרתק של ג׳פרי סקלי, שמוכיח שאין באמת דבר כזה ״עצמאים״, יש רק דמוקרטים ורפובליקנים שקוראים לעצמם ״עצמאים״).
אז מי הם המרוצים מביידן? כבר אמרנו, הם בעיקר דמוקרטים. אבל יש עוד מאפיינים מובהקים לתמיכה בנשיא. נשים (62% לפי גאלופ) יותר מגברים (49%). שחורים (89%) יותר מלבנים (45%). בוגרי קולג׳ (64%) יותר מבוגרי תיכון (51%). הדור הצעיר (66%) יותר מהדור המבוגר (51%). עירוניים (73%) יותר מכפריים (36%).
עכשיו נשאל, איך כל זה משפיע עלינו, בישראל? זו שאלה לא קלה, שכל תשובה עליה צריכה להיפתח באמירה עובדתית ברורה: לאמריקנים לא כל כך אכפת. ישראל לא נמצאת אצלם גבוה בסדר העדיפויות. לא ישראל, ולא אף מדינה אחרת בעולם, למעט אולי סין. ביידן הודיע בשבוע שעבר על הסגת כל כוחות ארה"ב מאפגניסטן. צעד חשוב במדיניות החוץ. מה חושבים עליו האמריקנים? התשובה היא שהם לא במיוחד חושבים עליו. רובם בקושי זוכרים שעוד יש חיילים באפגניסטאן, ואם זוכרים, לא מבינים למה הם שם.
מה שמטריד את אמריקה הן בעיות הפנים שלה. עלות ביטוח הבריאות היא ״בעיה גדולה״ בעיני רוב האמריקנים (56%), וכך גם הגירעון בתקציב, פשע אלים, הגירה לא חוקית, גזענות, אבטלה. וגם במקרה הזה, כמובן, הקיטוב מדבר. רפובליקנים מודאגים מהגירה לא חוקית (72%) ומהגירעון (71%). דמוקרטים מאירועי ירי (73%) ומהקורונה (69%). רק על דבר אחד הם מסכימים: מדיניות החוץ לא בראש סדר העדיפויות.
כך שצריך להבין, שבין אם ביידן מוצא חן בעיני הישראלים ובין אם לאו, בעיני בוחריו כהונתו לא נמדדת על הסעיף הזה. לא על ישראל, לא על איראן, לא על שלום עם הפלשתינים, לא על הסכמי אברהם, לא על המצב בסוריה או בלבנון. על מה כן? אם מביטים על סדרי עדיפויות רק במדיניות החוץ, ניתן לראות שבוחריו של ביידן (הדמוקרטים) ממוקדים בהתחממות גלובלית ובתפוצת מחלות. בוחרי המפלגה הרפובליקנית מציבים גבוה בסדר העדיפויות את המאבק על דומיננטיות מול סין, ואת הצורך (לטעמם) במניעת הגירה. ומה עם העניינים שלנו? יש הסכמה די רחבה על הצורך למנוע תפוצת נשק גרעיני. ומצד שני, כשמתמקדים באיראן, רק מחצית מהרפובליקנים סבורים שאיראן היא נושא חשוב, לעומת רבע מהדמוקרטים. ובמילים אחרות הם אומרים: יש לנו דברים דחופים יותר מאיראן.
