t

ב-20:33 כתבתי לאשתי: "הכול קרס, אסון בפתח"

במעבר שאמור היה להיות בטוח, נחשול של חסידים החל לדחוף ובעיקר להידחף, במהלך חסר שליטה כמו גל בים - ואני והצוות נאלצנו לברוח. כל זה קרה שעות לפני האסון • מיוחד: העדות של כתב כאן חדשות ממירון
רובי המרשלג
01 במאי 2021
22:57

יום חמישי, 20:10. האדמו"ר מבויאן, זה שפותח את הילולת ל"ג בעומר, משתהה. לפני 10 דקות הוא אמור היה לעלות על הרמפה שמולי ולפתוח בתפילה כשלפיד בוער בידו. אני פונה אל החסידים שלו שאני עומד ביניהם ושואל למה הוא מתעכב? הם משיבים לי במבט אטום, מעט מתנשא, ולא פוצים פה. אני מפרש זאת כ"מה לך חילוני וללו"ז של האדמו"ר הגדול". שתקתי.

בלעדי: הפרוטוקולים של אישור ההילולה במירון נחשפים

צוות הצילום שלי ואני משקיפים מטרסה מוגבהת במרחק כמה עשרות מטרים על מתחם ההדלקה. "השנה לא נעמוד במרפסת עם המפכ"ל, השר וכל העסקנים", אני אומר לצוות. "נשמור על עצמנו במקום מרווח". מי זוכר היום שהתכוונתי לקורונה. נעמדנו במרווח בן פחות ממטר, בין שתי גדרות. אחת, גדר לחץ כבדה שאמורה למנוע מההמון לנוע לכיוון הגדר הבאה, חזקה פחות, שמי שמגיע אליה, יכול בתוך רגעים ליפול מגובה של כשני מטרים אל הרחבה שמתחתינו.

הרחבה למטה התמלאה בהמון. הדוחק נראה מלמעלה בלתי נתפס. הגנתי על עצמי עם שתי מסכות. אמנם שטח פתוח, והתקנות לא מחייבות, אבל שלל הווריאנטים, הלחיצו באותו שלב, יותר מאשר הדוחק. האדמו"ר השתהה. מתחתיי נמתח מסדרון צר, בין שתי גדרות רשת, שהוביל אל המרפסת מולי, שבה ניצבו האח"מים.

עד האסון הבא: כשדוח המבקר מתנגש בלחץ פוליטי ובמאבקי כוח | האזינו להסכת "עוד יום"

זה אמור היה להיות מעבר בטוח, שחצץ בין שני מתחמים. בכל אחד מהם הצטופפו מאות גברים וילדים שביקשו להתקרב ככל שניתן אל האדמו"ר שבעוד כמה רגעים ייתן את המופע השנתי. לפתע, הגדרות שיצרו את אותו מעבר מאובטח, החלו לנוע מצד לצד. נחשול של חסידים החל לדחוף ובעיקר להידחף, לעבר המתחם המזרחי, הקרוב יותר אל מתחם ההדלקה. זה מסוג הרגעים שאתה מבין שמשהו יוצא משליטה. אף אחד לא אשם, אף אחד לא מוביל את המהלך, כמו גל בים, לאינרציה האנושית יש חוקים משלה. הדבר משול לעמידה בפקק תנועה, שבו כל אחד רואה את המבט המצומצם שלו. אף אחד לא באמת יודע איפה הוא מתחיל, מסתיים, וכל אחד מאשים את האחר.

הדחיפות תחתיי הפכו אלימות. הסדרן שניצב שם בודד, נס על נפשו, ללא סיכוי לבלום את ההמון שאיים למחוץ אותו על הגדר

הדחיפות ברחבה שתחתיי הפכו אלימות מרגע לרגע. הסדרן שניצב שם בודד, נס על נפשו, ללא סיכוי לבלום את ההמון שאיים למחוץ אותו על הגדר. ואז ברגע אחד הרעים הכרוז באידיש ומיד אחר כך בעברית "אם תמשיכו לדחוף, ההדלקה תתעכב". לא חלילה 'תיעצר'. לרגע טעיתי לחשוב שזהו האדמו"ר מבויאן בכבודו ובעצמו שמנסה להרגיע את ההמון. הנחתי שזה ירגיע את הדוחק והדחיפות. מעולם לא שמעתי את קולו, על אף הפעמים הרבות שבהן סיקרתי אותו מקרוב. הישרתי מבט וראיתי שהוא בשיאו של אקט ההדלקה. הבנתי שלא הוא זה שביקש לנצל את סמכותו ולהרגיע את הדוחפים והנדחפים, אלא כרוז.

האדמו"ר עמד אל מול האבוקה הגדולה, בידו לפיד בוער, מתנודד וקורא קריאות. בעוד רגע הוא ייתן את האות והאלפים יחלו לקפוץ, לרקוד ולשיר. זה הרגע המרגש ביותר בהילולה. קשה להישאר אדיש אל מול האנרגיות והלהיטות של האלפים שנכנסים בבת אחת לטראנס אדיר. מי שלא היה שם, לא יבין את העוצמות, השירה, והכוח שיש בדקות האלה.

הטקס המשיך, הדחיפות מתחתיי הלכו והתגברו. בתוך הלהט, הגדרות הופלו, ושני המתחמים ברחבה שמתחתיי, הפכו למתחם אחד ענק וצפוף. אלפים התגודדו שם, תוך כדי שהם רומסים איש את רעהו, כועסים, מכים, משולהבים ברצון להתקרב ככל שניתן אל מוקד העניינים, מוקד האש.

השעה כעת 20:33. אני שולח הודעות ווטסאפ לאשתי:

"הכל קרס"

"אסון בפתח"

היא עונה לי "אוי ואבוי", ובאותה השנייה ממש, כאשר פורצת שירה אדירה, והאנרגיות מטפסות עד לפסגת ההר, הגדר שמפרידה ביני לבין האלפים שמאחורי מתחילה לנוע הלוך ושוב. בתמימות אני מנסה לדחוף את הגדרות עם הרגל לכיוון ההמון. כשאני מישיר מבט ומבחין באלפים שמתגודדים שם, אני מבין שאם הגדר תקרוס עליי, ועל צוות הצילום, נימעך תחתיה בלי אפשרות להיחלץ. האפשרות היחידה היתה לקפוץ מגובה שני מטרים אל הרחבה העמוסה לעייפה מתחתינו. "פעם ראשונה שאני מפחד" כתבתי לאשתי. זו היתה הפעם הראשונה לאחר שנים של סיקור ההילולה שבה חששתי לחיי. צעקתי ליובל הצלם "עוזבים עכשיו!". רצנו לאורך 20 מטרים לקצה המסדרון הצר שבו היינו לכודים בין שתי הגדרות, וקפצנו לצד השני, לעבר מתחם ההגברה. כתבתי הודעה בקבוצה של החדשות, שאנחנו בסכנה, ושאנחנו עוזבים את המקום.

לפתע אני נדחף באגרסיביות ומוצא את עצמי מעל אמא עם עגלה, שלחתי מרפקים וצעקתי לכל עבר "יש פה תינוק!"

כעת נותר לנו לחצות את 500 המטרים בין המקום שממנו שידרנו אל כלי הרכב שלנו. זו היתה משימה מורכבת מאין כמותה. בתוך דוחק שקשה להסבירו, עשינו את דרכנו בעזרת הרבה מרפקים. כעבור דקות ארוכות שבהן גם ספגנו לא מעט מכות וצעקות, מצאנו את עצמנו לכודים בתוך נחשול של אנשים שנלחצים זה על גבי זה. ללא יכולת לבחור את הכיוון, אתה פשוט נדחק ונלחץ בין אלפים. פה מקבל מרפק לפנים, שם מכה לצלעות, פה בעיטה ושם דורך על מישהו. הכול בלי כוונה. כאוס מוחלט, תחושת מחנק.

לפתע אני נדחף באגרסיביות ומוצא את עצמי מעל אמא עם עגלה ובה נם לו שנת ישרים תינוק בן יומו. אני מתמתח לאחור, שולח מרפקים לכל עבר וצועק "יש פה תינוק!". הגל האנושי דוחף אותי בבת אחת, הלאה. לא ראיתי עוד את אותם אמא ותינוק. המחשבה מה יכול היה לקרות לאותו תינוק מצמררת אותי, אבל אני כבר נדחף הלאה, בלי יכולת לנווט את דרכי החוצה.

"הר מירון לא יכול להכיל את כל האנשים": האזהרה של מפקד מחוז צפון ב-2013

מתוך ההמון עולה גל חום, ורעש בלתי נגמר. צעקות מתערבבות בקול של הכרוז, בשירה וברמקולים האדירים של זק"א שמכריזים כבשגרה על עוד ילד שהלך לאיבוד ומחפש את הוריו. עד שנגיע למכונית, אני אפגוש עוד כמה וכמה אימהות עם תינוקות בעגלה ואשאל את עצמי שוב ושוב "למה הן עושות את זה? למה הן מסכנות את הילדים הרכים בדוחק בלתי נתפס ומסוכן?".

כעבור דקות ארוכות, יצאנו מהדוחק. אנחנו עוצרים בצד לדווח למהדורת הלילה. "גדרות נפרצו, דוחק, עומס וסכנת חיים", אלה המילים שעליהן חזרתי שוב ושוב, ארבע שעות לפני שהוכרז אירוע רב נפגעים במירון. כמה אני שונא את הקלישאה "הכתובת היתה על הקיר". כמה אני שונא את המשפט "אמרתי לכם".

דקות אחר כך אני מתקשר לבכיר במחוז הצפוני במשטרה לספר על החוויה. "בעקבות הטלפון שלך, מפקד המחוז ירד ממרפסת האח"מים ושלח אימהות עם תינוקות הביתה" יספרו לי במשטרה 12 שעות מאוחר יותר. בין לבין, נמחצו למוות 45 בני אדם. 45 מתים במקום שאין לו אבא ואין לו אמא. לפני הצהריים, כשהשמש עולה על ההר, וכשממדי האסון התבררו, ואלפים מיאנו לעזוב את מתחם, כי "מוכרחים להיות שמח", אני מבקש מאיש איחוד הצלה שיסביר לי למה הם לא עוזבים את המקום. "במירון אל תחפש היגיון" הוא עונה לי.