נתניהו ואוחנה במירון, למוחרת האסון
צילום: דוד כהן, פלאש 90

הכתובת על הקיר – ואנחנו צריכים לקרוא אותה

ביזור האחריות שגרמה לאסון – היא גם זו שבין גופי השלטון. בעיית המשילות ברובד הלאומי חלחלה לבעיית משילות בזעיר אנפין בהר עצמו
יערה שפירא, דעה
03 במאי 2021
13:20

כשהכתובת כתובה על הקיר, עדיין יש צורך באיש חמודות שיבין אותה ויידע מה המסקנה האופרטיבית שיש לחלץ ממנה. עצם קיומם של פגמי בטיחות בהר מירון הוא דווקא עובדה פשוטה, שלא הצריכה שום יכולת מיוחדת של הבנה. אסונות שנובעים מצפיפות יתר כבר אירעו בהר לפני למעלה ממאה שנים. גם עובדת היותו של ההר בשליטה מעורבת של מספר עמותות וגופים ממשלתיים ומקומיים הייתה ידועה, ומבקר המדינה התריע כבר מ-2008 כי ביזור האחריות ביניהם הוא מתכון לאסון.

הבעיה ברורה: באירועים אחרים - כמו האסון במכביה, בטקס בהר הרצל, באולמי ורסאי ועוד - מפיק האירוע נושא באחריות כוללת. הוא זה שצריך לוודא את קיומו של היתר בניה למבנים, היתר של המשטרה לעריכת האירוע, אישור כיבוי אש, מינוי קציני בטיחות וכיוצא בזה. באירועים המתרחשים תחת כיפת השמים ישנו טיפול משטרתי, הנובע רק מסמכותה הכללית של המשטרה לדאוג לשלום הציבור ומהוואקום הנורמטיבי. אבל המשטרה לא ערוכה, ואיננה אמורה לכתחילה לטפל ביצירת תשתית הנדסית וארגונית של האירוע.

אלא שבעיית ביזור הסמכויות שבין הגופים המטפלים בהר מירון לא נפתרה, גם כשזוהתה, בגלל בעיית ביזור סמכויות מסדר שני – זאת שבין גופי השלטון השונים. גופי הממשלה דווקא הבינו את הבעיה, ולכן התחילו בהליכים להפקעת שטחים מהעמותות הפרטיות המפעילות את מתחם ההר ולנטילת אחריות לאומית על המתרחש שם.

בשלב זה, בשנת 2014, הגישו העמותות עתירה לבג"ץ נגד כוונת ההפקעה של מתחם ההר. העתירה טופלה על ידי מחלקת הבג"צים במשרד המשפטים, שהתמהמהה בהגשת תשובה. אולי בגלל שאנשי משרד האוצר או משרד הדתות לא סיפקו לה עמדה ברורה, או מכל סיבה אחרת. בית המשפט העליון נזף שוב ושוב במדינה על שהיא לא משיבה לעתירה, אך העניק דחיות חוזרות ונשנות במשך שבע שנים.

בעצלתיים, נוהלו הליכי גישור, כשהצדדים חוזרים מדי פעם לבית המשפט לדיון באי הסכמות שהתגלו. כמו למשל, מה יהיה דין כספי הקופות ב"חדר הנרות", כיצד הכספים או הקופות יופרדו בין העמותות השונות וכן הלאה. בינתיים, התחלפו ממשלות, נבחרו כנסות, התחלפו שופטים ושרים, מפכ"לים ומפקדי מחוז. כך חילחלה בעיית המשילות ברובד הלאומי - לבעיית משילות בזעיר אנפין בהר עצמו.

הכתובת שהייתה כתובה על הקיר ברורה לנו היום: מישהו, ואולי כל גורמי הממשל המרכזיים גם יחד, צריך היה להודיע בתקיפות כי עד שהבעיה לא תיפתר - אסור לקיים את האירוע השנתי בהשתתפות מאות אלפי מבקרים. אלא שהממשלות לדורותיהן המתינו להכרעת בג"ץ, מפני שחשבו שהיותו של העניין תלוי ועומד בדיון שיפוטי, פותרת אותן מהחובה לפעול לאלתר. ואילו בג"ץ, ככל ערכאה שיפוטית, השאיר את היוזמה בידי הצדדים לדיון.

היום נדמה לנו שמי שלא הבין את כל זה כבר בשבוע שעבר הוא אידיוט מושלם. אבל בכך אנחנו נופלים למכשול הידוע של "חוכמה שלאחר מעשה", שנחקר היטב בעשרות השנים האחרונות. ברוך פישהוף ורות בייט-מרום פרסמו כבר בשנת 1975 מאמר תחת הכותרת המופתית "ידעתי שזה יקרה", המתאר ניסוי. הם ביקשו מנבדקים להעריך מה הסיכוי להתרחשות כל אחת מהתוצאות האפשריות של מהלך מדיני (ביקור הנשיא ניקסון בבייג'ינג ובמוסקווה), ולאחר שהסתיים הביקור – חזרו ושאלו את אותם נבדקים מה הייתה הערכתם הקודמת. מסתבר שלאחר מעשה, הנבדקים נטו להאמין שהם העריכו, כבר לפני האירוע, שהתוצאות שהתרחשו מאוחר יותר צפויות להתרחש. אך הם טעו. לאחר מעשה, התמונה מתבהרת בדיעבד, ומה שהיה לפני כן קשה להבנה - נדמה כאילו היה ברור וגלוי מאז ומעולם.

אולם גם במבט צופה פני עתיד, ובעבור כל יתר האסונות שלא נדע לחזות אלא בדיעבד, ראוי לעסוק כבר עכשיו בבעיית ביזור הסמכויות שבין גופי השלטון ובחפיפות ביניהן. זוהי, כעת, הכתובת שעל הקיר, והיא עודנה ממתינה לקריאה.