איתן גיל-דוקותיים
כאן

דוקותיים | "אני מסוכן, לא מסכן". קלע החוד שנולד עם מום ביד

הוא צולף בנשק, הוא מנגן בגיטרה, הוא משרת בצנחנים - וחסרות לו כמה אצבעות. איתן גיל כבר שנה וארבעה חודשים בצבא, והוא לא נותן לשום דבר לעצור אותו. "למזלי נולדתי ככה, יש כאלה שנולדים במצב הרבה יותר גרוע"
איתי אשר
04 במאי 2021
15:42

לכל הסרטונים של סדרת הרשת "דוקותיים" >>

יהודי חכם ( משה לדרפיין, שרץ כל יום 30 קילומטר עם אננס על הראש) אמר לי פעם משפט חכם: "חוסר ברירה הוא גורם המוטיבציה הכי גדול שיש".

זה תמיד מדהים אותי לראות אנשים עם מוגבלויות שכמו באומנות לחימה עתיקה, הופכים את החיסרון שלהם ליתרון. הניצוץ האנושי הזה מהפנט כל פעם מחדש. לכן, כשדובר צה"ל הציעו לי לצלם את לוחם הצנחנים איתן גיל, אמרתי מיד כן.

הוא בן 20 מרחובות ומשרת כבר שנה וארבעה חודשים כקלע חוד בפלוגה א' בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים. אבל הסיבה שבגללה חשבו בדובר צה"ל שכדאי לי לנו להגיע לגולן ולהיפגש עמו היא יוצאת דופן: איתן הוא נולד עם כף יד שמאל מעוותת שבה לא כל האצבעות התפתחו.

"התגובות הן קודם כל שוק כי ממש לא ציפו לזה ואחר כך מתחילים לשאול שאלות - בעיקר 'איך אתה מחזיק דברים?'"

למרות המגבלה הוא הצליח לסיים מסלול בצנחנים, ואף נבחר למצטיין פלוגתי, מה שהופך את כל הסיפור

הזה למעורר השראה במיוחד. "הדבר הכי פשוט בעולם הוא פשוט לתפוס משהו", איתן אומר כשאנחנו נפגשים  במוצב 117 בדרום רמת הגולן. מי חושב על זה בכלל? לתפוס משהו. זו הרי פעולה כל כך בסיסית בחיינו. כל כך מובנת מאליה. לתפוס. לאחוז. והנה. "בדרך כלל לא מסתכלים לי על היד ולא שמים לב, אבל כשאני מגלה, התגובות הן קודם כל שוק כי ממש לא ציפו לזה ואחר כך מתחילים לשאול שאלות - בעיקר איך אתה מחזיק דברים?".

הוא נולד עם העיוות בכף ידו ומגיל צעיר הוריו החליטו שהמגבלה היא אינה מגבלה כלל, ושאין בעיה שלא ניתן להתגבר עליה. כך למשל, נהג איתן לתרגל את השימוש בכף ידו השמאלית על ידי גזירת ניירות קטנים במספריים. הייתה לי ילדות רגילה לגמרי", הוא מספר, "אף אחד לא שם לב". 

כשנפגשנו, היה מוצב 117 כמרקחה. הלוחמים כולם היו עסוקים בהעמסות ציוד ובקיפולים. בעוד כמה ימים יעזבו הצנחנים את המקום ויחליפו אותם לוחמי גבעתי. את המוצב מקיפה שרשרת של תעלות ומחילות תת קרקעיות. הן נבנו כדי להגן מפני התקפת דיוויזיות סוריות משוריונות. עכשיו כשאין יותר דיוויזיות סוריות משוריינות שמאיימות על ישראל, התעלות והבונקרים נטושים. איתן מוביל אותנו במבוך התת קרקעי הנטוש כדי למצוא פינה שבה יוכל לנגן בגיטרה שלו. הוא ימני אבל פורט על הגיטרה ביד שמאל, "זו הדרך היחידה שלי לנגן".

איתן גיל, מתוך "דוקותיים".

כבר כשהיה ילד, ידע איתן שיהיה לוחם. לאחר הצו הראשון הוא נשלח לוועדה רפואית כדי שתקבע אם יוכל להתגייס לצה"ל על אף המגבלה. חברי הוועדה נתנו לו נשק ביד וביקשו ממנו לתפעלו: לדרוך ולהחליף מחסניות. כשהראה להם שהוא מסוגל, נקבע לו פרופיל 82, ולאחר שעבר את הגיבוש החטיבתי - הוצב איתן בצנחנים. "באתי לצבא במוד שהכל בסדר, וככה בדיוק מתייחסים אלי כאן, רגיל", הוא מדגיש. מפקדיו של איתן אף החליטו שישרת הכי קדימה שיש, כקלע בצוות החוד הפלוגתי - תפקיד הדורש רמת מיומנות גבוהה בתפעול הנשק שלו, עדות לרמת הביטחון שלהם ביכולתיו כלוחם למרות המום. 

יש כאלה שנולדים הרבה יותר גרוע ממני", אומר איתן, "למזלי אני נולדתי ככה. יש אנשים שנולדים בלי כף יד בכלל והם מנגנים הרבה יותר טוב ממני. האינטרנט מפוצץ בסרטונים כאלה. אחרי השחרור אני מתכוון לנגן יותר בגיטרה ופסנתר, לטוס לכל מני מקומות בעולם וללמוד. זו שאלה גדולה מה אעשה אחרי השחרור".

אתה מסכן? אני שואל אותו "אני ממש לא מסכן", הוא משיב, "אם כבר אז מסוכן". צנחן.

לכל הסרטונים של סדרת הרשת "דוקותיים" >>