אפשר להשתגע מחברי הכנסת החרדים. שבוע ימים אחרי האסון הנורא במירון ולא שמענו את הנציגים החרדים בכנסת דופקים על השולחנות ותובעים חקירה. הם לא העלו את זה בישיבת ממשלה, או בוועדה בכנסת. גם לא אירגנו עצרות מחאה, ונדמה שלא כל כך איכפת להם מי יחקור את המחדל, והיה מחדל נורא.
מבקר המדינה התנדב לחקור. אבל סמכויותיו כידוע מוגבלות. הוא יכול לחקור גופים ממשלתיים, לא פרטיים. כל ההקדשים והעמותות שמנהלים את ההר לא כפופים לביקורת שלו. אנחנו יודעים מה קורה בדרך כלל עם דוחות המבקר, שמתחרים כמה אבק הם מעלים ברבות השנים. אתמול, כשראשי המפלגות החרדיות כינסו את העיתונאים, אפשר היה לחשוב שכוונתם היא לזעוק, להתריע, למחות, לתבוע וועדת חקירה. אבל לא. מה שעניין אותם זה נפתלי בנט. או במילים אחרות – פוליטיקה.
הרי האינטרס העליון של דרעי, גפני, ליצמן וחבריהם היה לתבוע חקירה בדרג הגבוה ביותר האפשרי כדי שחלילה בוחריהם לא יהיו חשופים לסכנה איומה כזו בעתיד. אבל הם מרכינים ראש בהכנעה. הציבור התומך בהם לא יוצא לרחובות להפגין. טוב, זה לא בית המשפט העליון הרי. שם אפשר להפגין. קשה להשתחרר מהמחשבה שיותר משהפוליטיקאים החרדים שומרים על הציבור שלהם, הם שומרים על עצמם. ואין מי שיאמר להם עד כאן.