שיגור מעזה
צילום: פלאש 90

"שומר החומות" VS "חרב ירושלים"

את המטרה של חמאס בסבב הנוכחי הוא כבר השיג - לקבע עצמו בתודעה הפלסטינית כ"מגן ירושלים". מול ישראל הוא מבקש לייצר משוואה לפיה פגיעה בירושלים, משמעה תגובה מיידית מעזה. למרות הכל, לא נראה שסבב הלחימה הנוכחי שונה מקודמיו | פרשנות
גל ברגר
11 במאי 2021
12:49

נכון לעכשיו, שלישי לקראת צהריים, ועל פי ההתנהלות והעוצמות של הסבב הנוכחי, אם מישהו היה בא הערב לחמאס ואומר לו: "יאללה, הולכים להפסקת אש", כנראה שחמאס היה לוקח את ההצעה בשתי ידיים. לא משום שצה"ל הכריע אותו על ברכיו. אלא משום שחמאס, את המטרה שהציב לעצמו בסבב הנוכחי, כבר השיג.

הוא נלחם על הנרטיב והצליח. הכול התנהל על פי התסריט שלו מתחילת האירועים. הוא לא יצר את המדורה בירושלים, הוא ליבה אותה, וסימן מבעוד מועד על לוח השנה את נקודת השיא ב"יום ירושלים" (אתמול). הוא שם לעצמו לו למטרה להתקבע בתודעה כ"מגן ירושלים". זה הנרטיב שהוא נלחם עליו.

זו גם הסיבה לכך שגם העובדה שישראל הוציאה את הנפצים השונים בירושלים (באיחור רב) ודחתה את הדיון המשפטי בפינוי שייח' ג'ראח, אסרה על יהודים לעלות להר הבית ושינתה את מסלול מצעד הדגלים כך שלא יעבור בשער שכם – לא הועילו. לחמאס הייתה תוכנית סדורה שהסבב הנוכחי הוא שיאה, והוא לא התכוון לתת לישראל לקלקל לו את התוכניות שטווה רק בגלל איזו התקפלות מפוארת שלה ברגע האחרון.

הנרטיב שהוא ביקש לבסס הוא לא רק "מגן ירושלים". הנרטיב עמוס בעוד תתי-נרטיבים – חלק מהם מיועדים פנימה לתוך הזירה הפלסטינית: הוא ניסה לייצר תודעה שהוא מכתיב ומכווין את מסלול האירועים, שהוא מספר חזק בשטח ולא איבד השפעה, ביקש להוכיח שהמאבק המזוין הוא לא רק סיסמה, וחמאס עדיין מוכן להקריב ולשלם מחירים, גם בעזה היקרה לליבו, וכמובן - לשדר ליריביו מהרשות הפלסטינית והפת"ח שהרחוב הפלסטיני איתו בסיפור הזה, ולא עם האג'נדה של אבו מאזן שעיקרה תהליך מדיני ותיאום ביטחוני.

ברמאללה מבינים זאת היטב. לכן, למרות ההצהרות הלוחמניות והמזדהות עם ירושלים, בשטח מנגנוני אבו מאזן פועלים לפזר הפגנות בשטחי הרשות הפלסטינית בגדה, או לפחות לשלוט בגובה הלהבות, כדי שהאש – לא תלחך גם בשולי גלימתו של הראיס. גם ככה חלקים גדולים בציבור בגדה מתוסכלים מהחלטת אבו מאזן לבטל את הבחירות, הוא לא צריך שחמאס יבעיר אש במגרש שלו ויסית ויסיט את ההמונים נגדו.

"לכן ההבנה היא ששני הצדדים יודעים פחות או יותר איך ייראה קו הסיום. הם משדרים, כל אחד בתורו הרבה נחישות ורצינות כוונות, אבל בשטח עוד לא ניכר שמי מהצדדים החליט לשבור את הכלים וללכת עד הסוף".

הסבב הנוכחי, כפי שהוא מתנהל עד כה, הוא MORE OF THE SAME, רק בעוצמות, היקפים וטווחים גדולים יותר. אך לא משהו שלא ראינו בסבבים בעבר. עוד לא היה פה איזה GAME CHANGER שיבהיר לחמאס שבאמת לא כדאי לו לירות בפעם הבאה לירושלים. אולי זה עוד יקרה בהמשך, תלוי בתוכנית המבצעית ובמדיניות של ישראל.

עד כה לא חוסל אף בכיר בדרג המדיני של חמאס, לא הופלו רבי קומות בעזה ולא חוסלו מפקדי חטיבות בזרועות הצבאיות של חמאס או הג'יהאד האסלאמי. בצד הישראלי אין הרוגים. האירוע עדיין בשליטה ונראה ששני הצדדים נמנעים מלהפעיל את מלוא כוח האש, עד לרגע זה לפחות.

המדיניות של ישראל, כבר שנים, היא לשמר את שלטון חמאס בעזה חי וקיים. להשאיר אותו ככתובת ברורה. מדי פעם להכות בו, להרתיע אותו, אבל לא להקריס אותו או להרוס את רצועת עזה. המדיניות היא הסדרה, ולא מלחמה, והמדיניות הזו ככל הידוע לא השתנתה.

לכן ההבנה היא ששני הצדדים יודעים פחות או יותר איך ייראה קו הסיום. הם משדרים, כל אחד בתורו הרבה נחישות ורצינות כוונות, אבל בשטח עוד לא ניכר שמי מהצדדים החליט לשבור את הכלים וללכת עד הסוף. סביר יותר ששני הצדדים חותרים לסיים את הסבב הזה כמה שיותר מהר, גם אם במבט ראשון קשה להבחין בכך בסערת הרקטות והמטחים, והתקיפות הרציפות ברצועה.

"משעל חזר ביחד עם עוד כמה מאנשיו אל לב מעגל קבלת ההחלטות בחמאס. זה משנה את האיזונים הפנימיים בהנהגת הארגון"

כדאי להביא בחשבון דבר נוסף: פניה של הנהגת חמאס השתנו בחודשיים האחרונים. הפריימריס שהיו בחמאס הכניסו חזרה את ח'אלד משעל עמוק אל תוך מעגל קבלת ההחלטות בארגון. הוא קיבל תפקיד: הוא מנהיג חמאס בחוץ לארץ. בהיררכיה, הוא כפוף למנהיג הכללי של חמאס, איסמעיל הנייה. בפועל, משעל לא נופל ממנו מבחינת המשקל הפנים-ארגוני, אולי אפילו עולה עליו.

למה כדאי לזכור זאת: בצוק איתן (2014) – הנהגת חמאס בחוץ לארץ הייתה כולה בידי ח'אלד משעל. מקטר הרחוקה, הוא שהכתיב את קצב העניינים ברצועת עזה בזמן המבצע ההוא. משעל דחה את כל ההצעות להפסקת אש במשך 50 ימים, הרבה אחרי שהנהגת חמאס בעזה סברה שמוטב לסיים. קל הרי לקבל החלטות מקטר הרחוקה, כשאתה לא יושב בעזה ולא משלם אישית את מחיר המלחמה.

ב-2017 משעל זז הצידה אחרי 20 שנה בהנהגת חמאס, והנהגת חמאס בעזה תפסה את מקומו (הנייה וסינוואר). חמאס התחיל אז לחשוב קודם כל על עזה, ששבעה שלושה מלחמות ומבצעים קשים מ-2008 עד 2014. זו גם הסיבה שסינוואר, שנבחר ב-2017 למנהיג חמאס בעזה (תחת המנהיג הכללי הנייה, גם הוא מעזה אגב), העדיף הסדרה ושיפור במצב החיים של אוכלוסיית עזה, על פני מלחמה. בניגוד למשעל, סינוואר הכיר אישית את מחירי המלחמות בעזה.

בחודשיים האחרונים משעל חזר ביחד עם עוד כמה מאנשיו אל לב מעגל קבלת ההחלטות בחמאס. זה משנה את האיזונים הפנימיים בהנהגת הארגון. אם עד עכשיו, הכיוונים שבהם הלך חמאס הותוו על ידי חמאס בעזה, כעת, למשעל יש מילה והיא שוב נשמעת בעוצמה במסדרונות הארגון וסביר שינסה למשוך גם לכיוונים שהוא מאמין בהם. את הכיוון שלו ראינו היטב בצוק איתן. ייתכן שהייתה לו גם השפעה לא מבוטלת על ההחלטה שהתקבלה אתמול בעזה לגרור את חמאס לעוד סבב.

"את המשוואה הזו חמאס מבקש לייצר בסבב הנוכחי: על כל צעד או מדיניות שהוא תופס כבריונות והפרה של הסטטוס קוו, תבוא תגובה מעזה".

השם שהדביק חמאס לסבב הנוכחי: "חרב ירושלים". שם שמתנצח עם בחירת השם למבצע בצד הישראלי: "שומר החומות". לא סתם שני השמות מהדהדים את ירושלים וחומותיה. הסבב הזה לא החל בגלל משהו שקרה בעזה כידוע, אלא בגלל מה שקרה הרחק משם, בירושלים. וזה בדיוק מה שחמאס רצה לצרוב בתודעה: אין יותר הפרדה בין עזה לירושלים, אנחנו עם פלסטיני אחד, עם ירושלים אחת, ולא נאפשר לתושביה להיאבק לבד, הם יקבלו גיבוי מעזה.

את המשוואה הזו, חמאס מבקש לייצר בסבב הנוכחי: על כל צעד או מדיניות שהוא תופס כבריונות והפרה של הסטטוס קוו מצד ישראל בירושלים, תבוא תגובה מעזה. הוא רוצה לקשור את ידיה, להכניס את עזה למערכת שיקוליה של ישראל כל אימת שהיא פועלת כך או אחרת בבירתה.

ישראל לא יכולה להרשות זאת לעצמה. היא לא יכולה שכל צעד שלה בירושלים – מוצדק או לא, נבון או לא – יביא עליה רקטות מעזה. שחמאס יהלך עליה אימים מעזה, גם כשהיא מקבלת החלטות שלא קשורות בעזה. ישראל רצתה לנתק בין הגזרות, חמאס רצה ההיפך. על כך הסבב הנוכחי.

האופן שבו יסתיים הסבב הנוכחי יקבע אם חמאס הצליח לכפות את המשוואה הזו (בעירה בירושלים=בעירה בעזה) או שמא הורתע מספיק כדי לחשוב אלף פעם לפני שהוא זורק את עזה לחזית, על דברים שקורים בירושלים ובגדה.