התופעות האנטישמיות שנראות בניו יורק אמנם התגברו על רקע הזרקור שהופנה לעבר ישראל עם המבצע בעזה, אבל לפני שמודדים את ההשפעה של הפעילות ההסברתית הישראלית על אותו מפגן אנטי-ישראלי בניו יורק, צריך לשאול את עצמנו - מה ניסתה ישראל לעשות בזירה התודעתית במבצע האחרון?
לצערי, יש שני דברים שישראל בחרה לעשות, או לא לעשות. ראשית, היא לא טיפלה באופן שיטתי בסוגיית ההסברה והתודעה. לא בישראל, לא בעולם הערבי ולא בקהל הבינלאומי. הדבר השני שהוא יותר בעייתי, זה עיסוק בתופעות שוליים כמו תנועת החרם, ה-BDS, שהיא אינה כזו שמשנה את פני הציבור הכללי. שלישית זו תקשורת עם קהלים שהם משוכנעים ומראש תומכים ואהבים.
מה ישראל רוצה להשיג ממבצע שומר החומות? | "עוד יום" עם גילי כהן ורונן מנליס
ופה נמצא הפער. אם צריך להציע נושא לתחקיר מדינתי (אחר שנתחקר את אסון מירון), אז הנושא הראשון במעלה אותו צריך לבדוק בסוף המבצע הוא סוגיית התודעה הצבאית. ליווי המהלך הצבאי במהלכי תודעה. אני חושב שראינו במהלך המבצע עליונות כמעט מוחלטת של חמאס ומיצוב האמינות שלו בקרב הקהל הישראלי.
כמה פעמים עלה על השולחן הממשלה הדיון בנושא ההסברה. אבל יש אנשים שלא רוצים לארגן את זה אחרת
אבל זה רק רובד אחד – הרובד השני נמצא ברמה המדינתית: פשוט לא יאומן שאף אחד מהנהגת המדינה לא ענה לשאלות הציבור והעיתונאים בכל ימי המבצע. רק אתמול, אחרי שהוכרזה הפסקת האש, הזמין שר הביטחון את העיתונאים ללשכתו וענה על שאלות.
הייתי מנכ"ל משרד ממשלתי בתקופת הממשלה הנוכחית. כמה פעמים עלה על השולחן הדיון איך אפשר לארגן את זה אחרת. אבל יש אנשים שלא רוצים לארגן את זה אחרת. יש פה שאלה עמוקה שצריך לבחון אותה, איך נותנים יכולות, סמכויות וכלים ברמה המדינתית. ואחרי שנעשה את כל זה נוכל לשאול את עצמנו אם יש קשר בין המבצע ברצועת עזה לבין התופעות בניו יורק.