נתניהו בביקור בשוק מחנה יהודה, ב-2009
צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

מר כלכלה? נתניהו לא עשה הרבה כדי לתחזק את המוניטין משנותיו באוצר

להבדיל מכהונתו במשרד האוצר בממשלת שרון, ב-12 שנותיו כראש ממשלה החליף נתניהו את התורה הכלכלית בצורך ההישרדות הפוליטית - ובכך מנע מעצמו לעסוק בנושאים הבוערים ביותר לעתידה הכלכלי של ישראל | כתבי כאן חדשות מסכמים את שלטון נתניהו
שאול אמסטרדמסקי, פרשנות
14 ביוני 2021
11:17
עודכן ב 16:24

נתניהו נחשב למר כלכלה. אבל החלק הכי מוזר במוניטין הוא בכך שהמוניטין הזה לא נבנה ב-12 השנה האחרונות כשכיהן כראש ממשלה, אלא כשר אוצר בממשלת שרון בשנים 2005-2003. הדיסוננס הזה הוא לא מקרי.

המשבש - מנצח: מדיניות הביטחון של נתניהו בין עזה לאיראן | רועי שרון

כשנתניהו חזר לראשות הממשלה ב-2009 הוא יישם עד תום את הלקח שלמד בשנותיו באופוזיציה - לממש את האידאולוגיה הימנית שלך כשר אוצר אולי בונה לך מוניטין, אבל לוקחת לך את ראשות הממשלה. ולכן, מאז שחזר לראשות הממשלה, נתניהו לא חדל מלהיות מעורב בענייני הכלכלה, לעיתים מאוד, לעיתים פחות, אבל האידאולוגיה הכלכלית שהובילה אותו בתור שר האוצר - נמוגה כלא הייתה. את מקומה תפסה אידאולוגיה אחרת - הישרדות פוליטית. ולשם כך, אין מחיר גבוה מדי. להוריד מסים או להעלות? התשובה לשאלה הזו הפכה להיות נגזרת של המציאות הפוליטית במקום של תפיסת עולם.

ממשלת חידה כלכלית | עוד יום 

תחילת הקדנציה של נתניהו הייתה בעיצומו של המשבר הכלכלי הגלובלי שפרץ בסוף 2008. אלא שהמשבר הזה יחסית פסח על ישראל. לא כל כך בגלל פעילות מוצלחת של הממשלה, אלא בעיקר הודות לכך שהמערכת הפיננסית הישראלית לא לקחה על עצמה כל כך הרבה סיכונים כמו המערכת האמריקנית, ולכן התאוששה די במהירות. מאז המשבר ההוא ובמשך יותר מעשור שלם הכלכלה הגלובלית גאתה בלי אף מיתון. ומאחר שישראל היא כלכלה פתוחה לעולם, ממשלות נתניהו לא באמת היו צריכות להתמודד עם אתגרים כלכליים גדולים מדי.

למרות תקופת הגאות הכלכלית נתניהו לא ניצל את כל אלה בשביל להציב חזון כלכלי ארוך טווח למשק

חוץ מאתגר אחד - המחאה החברתית. המחאה של 2011 תפסה את נתניהו לא מוכן. הכלכלה גאתה, הכול תקתק, ובכל זאת 400 אלף ישראליות וישראלים כפויי טובה יצאו לרחובות ודרשו צדק חברתי. ועם זאת, נתניהו התמודד עם המחאה בתבונה רבה. בהתחלה חשב שיוכל לפטור אותה בכמה הבטחות בלי כיסוי. אבל מהר מאוד התעשת, הבין שיש כאן משהו עמוק יותר, ומינה ועדה בראשות איש שמאל בשביל להציע ״שינוי בסדרי עדיפויות״. הטריק הזה עבד. ועדת טרכטנברג שינתה במשהו את סדר העדיפויות, אבל בעיקר נתנה לנתניהו את השקט שהוא היה זקוק לו. 

וכאן גם טמון הפספוס הכלכלי הכי גדול של 12 שנות נתניהו. למרות תקופת הגאות הכלכלית, למרות ששלטונו נהנה מיציבות משמעותית זולת בשנתיים האחרונות, נתניהו לא ניצל את כל אלה בשביל להציב חזון כלכלי ארוך טווח למשק הישראלי, ולא ניצל את הזמן לקידום רפורמות עומק. 

הדמוגרפיה של החברה הישראלית עובדת שעות נוספות. בכל סקירה של משרד האוצר, בכל פרסום בנושא של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אפשר לראות את הנתונים בבירור: בעוד 40-30 שנה מחצית מהאוכלוסיה הישראלית תהיה החברה החרדית והחברה הערבית ביחד. השינוי הדמוגרפי הזה הוא שינוי בקנה מידה טקטוני. הוא ישפיע על הכול. על שוק העבודה, על הכנסות הממשלה ממסים, על היכולת של הממשלה להמשיך להחזיק בעוצמה ביטחונית כמו של ישראל, ועל רמת החיים של כולנו.

נתניהו יודע את כל זה. ספק אם יש עוד פוליטקאי שמבין לעומק את הכלכלה הישראלית כמו נתניהו. אבל הוא נתן להזדמנות הזו לחלוף, משום שלהתעסק עם עם שילוב חרדים וערבים בשוק העבודה זה אתגר נפיץ פוליטית. ומאחר שנתניהו החליף את האגנ׳דה הכלכלית באג׳נדת הישרדות פוליטית, זה פשוט לא התאים לו. לכן הלך על יעדים כלכליים אחרים. סייבר, גז, זהו בעצם. ואין לזלזל באף אחד מאלה, אבל כל אחד מהם מתגמד לעומת הצורך הבהול בפתרון האתגר הדמוגרפי-כלכלי. 

בנאום הפרידה שלו מתפקיד ראש הממשלה נתניהו קרא לחברי הקואליציה הנכנסת לא לקלקל את הכלכלה הטובה שהוא השאיר להם. אין ספק שמר כלכלה היה רוצה שהישגי הכלכלה הישראלית יהיו כולם רשומים על שמו. אבל הם לא. לפחות לא כראש ממשלה.