כוכבי
צילום: תומר נויברג, פלאש 90

הבועה של כוכבי: מה בוער לרמטכ"ל לפרסם ספר בזמן שהוא עדיין בתפקיד?

מעבר לסימני השאלות שצצים על הטיימינג, על המימון הכספי ועל ניצול הזמן הפנוי לכתיבה – מטרידה העובדה שהרמטכ"ל בכלל לא חשב שזה "אישיו" שהוא רוצה לפרסם ספר בזמן כהונתו
גילי כהן, פרשנות
20 באוקטובר 2021
15:34

הרמטכ"ל אביב כוכבי אוהב לכתוב. הוא מנסח לעצמו את מרבית נאומיו, עובר על כל משפט ומשפט, ומאמין גדול שקציני צה"ל צריכים לקרוא. בתחילת כהונתו אף הודיע שכל קצין בצה"ל, מדרגת סגן אלוף ומעלה, צריך לקרוא ספר מקצועי, שייבחר על-ידו כמובן, כחלק מתפקידו. סייפא וספרא, גרסת המציאות.

אבל החשיפה שלנו אמש בחדשות הערב, על כך שהרמטכ"ל כוכבי לא רק שכתב ספר – אלא גם פנה לוועדת השרים למתן היתר פרסומים, כדי שזו תאשר את פרסום כתב ידו, חורגת מכל זה. היא מלמדת הרבה לא רק על מה כוכבי מתכנן מבחינה אישית ומקצועית – אלא גם על היעדר התכנון שבמהלכיו.

כל מי שמבין דבר אחד או שניים באיך עובדת פוליטיקה, בטח בתקופתנו, היה מבין שפנייה רשמית של רמטכ"ל לוועדת שרים כדי לפרסם את הגותו היא דבר חריג. כל כך חריג, שהיו כמה דמויות שהיו בטוחות שמדובר בשמועה, ספק-בדיחה. מה לרמטכ"ל ולכתיבת ספרים? אבל כוכבי סבור אחרת.

דובר צה"ל, תא"ל רן כוכב (רנכו), הסביר בתוכנית "קלמן ליברמן" שהספר ילקט מ-35 שנות שירותו של כוכבי – "נאומים, מצפנים, דפי מפקד, שיחות, תרגילים, מצגות. הוא שם כל פעם משהו בצד – לקח סיפור או דילמה, ומאגד אותם במקום אחד". אבל אם היה מדובר רק בעניין פנימי, מסמך אישי של הרמטכ"ל לקצונה, הוא כלל לא היה צריך לפנות לוועדה. הוא היה יכול להמשיך ולפרסם – כמו שהוא עושה כבר היום לקציניו, וטוב שכך – את ראייתו בדף המכונה "מצפן הרמטכ"ל".

אבל כוכבי רצה ספר. הוא כתב כזה, מאות עמודים, עם השקפתו וראייתו – גם אם זו תחומה לנושא הלא מי יודע מה צר של "מנהיגות פיקודית צבאית". כל משפט, כל אנקדוטה, כל תיאור תקרית, כל בחירת מילים (הגדה המערבית או יו"ש? מתנחלים או מתיישבים? והרשימה עוד ארוכה) – היא מתכון לכותרות ולתיוג פוליטי.

אגב, צודק דובר צה"ל בכך שהוא לא הקצין היחידי. מוטה גור כשהיה אלוף פיקוד צפון כתב את ספר הילדים "עזית הכלבה הצנחנית", שאחר כך התגלגל לסרט ואפילו למשחק קופסה. אבל האמת היא שלא צריך להרחיק עד שנות ה-60'. תא"ל י', מפקד 8,200, פרסם אך באחרונה ספר מרתק על בינה מלאכותית ושימושה על ידי קהילת המודיעין. קצין אחר באגף המודיעין, בדרגת אל"ם, כתב ספר על נסראללה. לפני כ-15 שנה כתב משה (צ'יקו) תמיר ספר קצר שמאז הפך לקאנוני במונחי צה"ל, "מלחמה ללא אות".

כל משפט, כל אנקדוטה, כל תיאור תקרית, כל בחירת מילים (הגדה המערבית או יו"ש? מתנחלים או מתיישבים) - היא מתכון לכותרות ותיוג פוליטי

ובכל זאת, יש כמה הבדלים: הם לא הרמטכ"ל, ראש הצבא, האיש שצריך לבוא ולבקש מאותם שרים ממש תוספת תקציב לצה"ל, כפי שרק קרה אתמול, ולפני כן לקבל היתר לפרסם ספר פרי עטו. חלקם, אגב, מתארים קרבות עיקשים מול צה"ל עצמו בדרך אל ההוצאה לאור, מה שנחסך מרב אלוף כוכבי, שאפילו לא העביר את הספר אל דובר צה"ל כפי שכתוב בפקודות. ובעיקר, כנראה – אף אחד מהם לא סומן כראש ממשלה עתידי.

כוכבי לגמרי במגרש הזה. עוד בתחילת כהונתו הוגדר כמועמד עתידי, יחד עם ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, ומאז לא עשה הרבה כדי לדחות מעל הסף את האפשרות הזו. עכשיו, כשהוא מתקרב לשנתו האחרונה בתפקיד, שאלת המורשת עולה גם כן. בהיעדר תוכנית רב-שנתית שתהיה חתומה על שמו, הישג מהדהד במבצע צבאי (הוא סבור ששומר חומות אכן עומד בהגדרה הזו, הציבור הישראלי חלוק עליו) – כנראה שלא נותר עוד הרבה חוץ מספר תחת שמו.

אבל מעבר לסימני השאלות שצצים כעת – על הטיימינג, שנה וקצת לפני השחרור, על המימון הכספי והעיסוק הציבורי, על ניצול מעט הזמן הפנוי לכתיבה – מטרידה יותר העובדה שהרמטכ"ל בכלל לא חשב שזה "אישיו". אני חושבת שעד לאחר הפרסום הוא גם לא ממש הבין. וזו כבר מציאות יותר בעייתית, שמשליכה גם על דברים אחרים. היא מעידה על חוסר הבנה של האקלים הפוליטי, של המציאות היום-יומית, של הדרך שבה דברים עובדים במדינה הזו.