ביום שני השבוע שוגר לאוויר טיל מיירט של כיפת ברזל, אבל היעד היה לא שגרתי. האיום המעופף הזה נמצא באוויר כבר זמן ממושך. הוא אגב מערב לא רק סוגיות של צבא וביטחון או ביטחון שוטף, אלא גם של דיפלומטיה ומדיניות. מה הקשר של כלי טיס "פושטי" למדי לאיראן? והאם גם במקרה הזה הלואו-טק מנצח את אומת ההיי-טק והסטארט-אפ?
הפעם בפרק החדש בהסכת "עוד יום" גילי כהן וכתב כאן חדשות לענייני צבא איתי בלומנטל עוסקים באיומים שבאוויר וגם באלו שעל הקרקע, ועל דרך ההתמודדות של צה"ל מול זה.
האזינו לפרק בהסכת "עוד יום"
אז מה בעצם התרחש ביום שני? מדובר בעצם באימון שערך חמאס בתוך הרצועה, אבל בסופו של דבר, מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין החליט באופן אישי ליירט את כלי הטיס הבלתי מאויש. מדובר בכלי טיס קטן מאוד, כמעט כמו דאון, שיורט לא משום שהוא היווה סכנה, אלא כי הוא הגיע לגובה רב מאוד. סיבת היירוט נותרה עדיין חסויה, ובצה"ל אומרים כי הכטב"ם יורט "מסיבה מבצעית".
עם השנים הבינו כי מה שמוגדר כאיום מרצועת עזה, זה כבר הרבה יותר מרקטות או פצצות מרגמה. כיפת ברזל כבר יודעת להתמודד עם כלי טיס בלתי מאוישים קטנים, דבר שראינו גם במערכה האחרונה ברצועת עזה במבצע "שומר החומות".
אז איך משהו שטס ומעופף באוויר עם מעט חומרי נפץ מצליח להוות סכנה של ממש? בעבר היו רחפנים ממולכדים שהתפוצצו וגרמו לנזקים. אבל הנושא של כלי טיס בלתי מאוישים, המשמעות שלהם היא שונה. זווית התקיפה שלהם הרבה יותר משמעותית, ולכן גם הנזק שיכול להיגרם הוא הרבה יותר חמור.
לכן, התעשיות האיראניות למדו את הנושא הזה לעומקו, והן פיתחו בשנים האחרונות יכולות מרשימות. בסופו של דבר, האיום הזה שמגיע מאיראן מתפשט לרחבי המזרח התיכון. גם מיליציות שיעיות שנמצאות בסוריה, בלבנון ואפילו בתימן.
לאחר ניסיון ההתנקשות בראש ממשלת עיראק יצאה הודעה רשמית שזיהו שאחד מבין הכטב"מים ששוגרו באותו יום, היה מתוצרת התעשייה האיראנית. לפני שלושה חודשים, במפרץ עומאן, שם ספינה בבעלות משפחת עופר הישראלית, הותקפה בידי כטב"מ שהביא למותם של שני אנשי צוות. מכאן שהפוטנציאל שהנזק שהם גורמים הוא בהחלט יותר חמור.