שוטרים מגיעים לבית הכנסת בטקסס
צילום: רויטרס

שנאת יהודים, אהבת ישראל: שלוש הערות על יהודי אמריקה

הציונות לא ביטלה את האנטישמיות כאשר נרמלה את העם היהודי, ואמריקה לא ביטלה את האנטישמיות כאשר נבנתה על מסורת של סובלנות דתית - עצוב, אבל זה מה שיש
שמואל רוזנר, המדד
25 בינואר 2022
12:32

1. אנטישמיות

אנחנו בשבוע האנטישמיות. שבוע שהתחיל קצת קודם, עם מתקפה מסוכנת על בית כנסת בטקסס, נמשך בתרועת בהלה של כמה מהבולטים בכותבי יהדות אמריקה, נמשך עוד קצת בשטף של מחקרים וסקרים – אלה תוכננו מראש לקראת יום השואה הבינלאומי, שחל השבוע. משרד התפוצות הגיש דו״ח על מצב האנטישמיות. קרן רודרמן פרסמה סקר שיש בו כמה וכמה שאלות על אנטישמיות. התמונה מכל אלה אפרורית.

מה אתם מעדיפים פופ או ג׳אז? דרמה או ריאליטי? וכמה חברים יש לכם? הקליקו וספרו לנו איך אתם חיים

האנטישמיות איתנו כבר אלפיים שנים, או יותר, וגם עכשיו תישאר. אם היו חלומות שזה נגמר, הגיעה עת הפיכחון. לא נגמר, לא עבר. הציונות לא ביטלה את האנטישמיות כשנרמלה את העם היהודי. אמריקה לא ביטלה את האנטישמיות כשנבנתה על מסורת של סובלנות דתית. עצוב, אבל זה מה שיש.

החשש הגובר, והמובן, הוא בין השאר תוצאה של פינוק: היהודים התרגלו לחיות כמעט בלי אנטישמיות, ועכשיו צריכים להתרגל מחדש לנוכחותה

בואו לדרג את מפכ״ל המשטרה, את ראשי הממשלה, את ראש האופוזיציה, וגם עוד כמה שרות, וכמה שרים

אחד מארבעה יהודים באמריקה חווה גילוי אנטישמיות, כמעט אחד משניים מכיר מישהו שחווה, או מישהו שמכיר מישהו שחווה. לך תדע מה חווה: פעם זו קללה ברחוב, פעם זו נאצה בטוויטר, פעם זו כתובת על קיר, פעם מכת אגרוף. אתמול הופצו פליירים בדרום פלורידה, אזור שיש בו הרבה יהודים.

האנטישמיות, כמו אומיקרון, מידבקת. אחד עושה, השני מחקה, השלישי מתחרה, הרביעי מצטרף. לא צריך להקל ראש בתופעות מכוערות של שנאה, ובכל זאת כדאי לשמור על פרופורציות: לא כל רמז לעוינות הוא אירוע ששווה תשומת לב. יהודים לא נהרגים באמריקה באירועים אנטישמיים כאירוע של שגרה. גם לא נפצעים. שיח של שנאה הוא דבר לא נעים, אבל רווח למדי באווירת ההתלהמות המקובלת כיום, ולא רק נגד יהודים. כך שהחשש הגובר, והמובן, הוא בין השאר תוצאה של פינוק: היהודים התרגלו לחיות כמעט בלי אנטישמיות, ועכשיו צריכים להתרגל מחדש לנוכחותה.

2. קשר לקהילה

הנתונים המעניינים מהמחקר של קרן רודרמן, שנאספו על ידי קבוצת מלמן, אינם נתוני האנטישמיות. הרבה יותר מעניין לבחון את מה שהם מספרים על הקהילה היהודית. רק כמחצית מיהודי אמריקה (52%) אומרים שהקשר לקהילה היהודית חשוב בעיניהם. רק לחמישית (20%), הקשר חשוב מאוד. בקרב הצעירים מתחת לגיל 40, שיש בהם יותר אורתודוכסים, וגם משפחות עם ילדים קטנים, הקשר לקהילה קצת יותר חשוב, אבל לא הרבה יותר. והמגמה היא מגמת ירידה. לפני ארבע שנים נמדדו קרוב ל-60% חשיבות לקשר, עכשיו יותר קרוב ל-50%. רק רבע אומרים שהם מאוד קשורים בפועל לקהילה היהודית המקומית. עוד כרבע קשורים במידת מה, כמחצית לא קשורים אליה כלל.

והנתון הכי חשוב: מי שאינם קשורים לקהילה גם לא רואים צורך בזה. כלומר, המאמץ הניכר המפונה ליהודי אמריקה הלא מחוברים בניסיון ״לחבר״ אותם, עלול בהחלט להיות מאמץ שווא. זה לא שהם לא יכולים, או לא מודעים, או לא הבינו מה הם מפסידים – הם פשוט לא מעוניינים. מאלה שלא כל כך מחוברים בפועל, שלושה מכל ארבעה אומרים שגם לא חשוב להיות מחוברים. מאלה שכלל אינם מחוברים, תשעה מעשרה אומרים שזה גם לא חשוב (92%). כך שהמאמץ להביא את הסוסים לשוקת אמנם נמשך, אבל המחקר הזה מלמד שהסוסים לא צמאים.

3. קשר לישראל

כמעט כל מה שאפשר לומר על יהודי אמריקה נגזר מהנתונים על הקשר לקהילה, וזה כולל גם את הנושא המדובר מאוד – מדובר מדי – של יחסי ישראל-תפוצות. כל כך הרבה מילים ודיו נשפכו בכדי לנסות ולפענח את מסתורי השחיקה בקשר. למה הם מתרחקים, מה מפריע להם, האם אנחנו לא בסדר, אולי כדאי שניתן איזו רחבה בכותל, או שנעשה איזו מחווה אחרת, אולי הבעיה היא הכיבוש, הרבנות, היחס לרפורמים. וכמובן, הכול נכון. כל אלה בעיה. אבל גם אם היא תיפתר, גם אם תהיה רחבה בכותל והרבנות תפורק, נמשיך לשאול מה קרה לקרבה הגדולה של יהודי אמריקה.

זו שאלה שחלקית מבוססת על מיתולוגיה. גם היום רוב יהודי אמריקה מרגישים קרבה מסוימת לישראל – גם פעם לא כל יהודי אמריקה הרגישו קרובים לישראל. זו שאלה שמבוססת על חוסר הבנה של סיבה ותוצאה. הקרבה לישראל איננה מרכיב נפרד ועיקרי במערך היחסים של האמריקאי וזהותו, היא סעיף אחד מתוך שורה ארוכה של מרכיבי זהות יהודית.

באופן כללי, מי שקרוב ליהדותו קרוב לישראל, ומי שרחוק מיהדותו רחוק מישראל. לא הכותל ולא הכיבוש

הנתונים מלמדים, לא בפעם הראשונה, דבר פשוט: הקרבה לישראל היא אחד מהביטויים של זהות יהודית חזקה. באופן כללי, ויש כמובן יוצאי דופן רעשניים, מי שקרוב ליהדותו קרוב לישראל, ומי שרחוק מיהדותו רחוק מישראל. כלומר, זה לא הרפורמים, לא הרבנות, לא הכיבוש, לא נתניהו, לא כל הדברים האלה. לא באמת. אלה יכולים לסייע בשוליים, עם אותם יהודים שרוצים קשר אבל מתקשים איתו.

רוב המנותקים פשוט מנותקים – מיהדות ומישראל. והלקאה עצמית ישראלית, כאילו אנחנו הרחקנו אותם במעשינו הרעים, מיותרת. את מעשינו הרעים צריך לתקן, כי לא טוב לעשות מעשים רעים. רק לא כדאי לפתח ציפייה שאחרי שנתקן יבוא תיקון יסודי ומהותי ליחסינו עם יהודי אמריקה. תיקון כזה יבוא, אם יבוא, רק מתוך שינוי וחיזוק של הקהילה שם.