t
-

עם תושייה וסמארטפון: הישראלים שלא עומדים מנגד | עוד יום

מבט אל מלחמת רוסיה-אוקראינה מבעד לעיניהם של ולרי, שמעון וטניה - שלושה ישראלים שעלו כילדים ממה כשהייתה פעם ברית המועצות. כשהכול התחיל הם נטשו את השגרה שלהם כמעט לגמרי, והתגייסו כל אחד בדרכו אל מלחמה קטנה משל עצמם
עוד יום עם חן ביאר
20 במרץ 2022
07:35

כשהטנקים של פוטין פלשו לאוקראינה הם פשוט לא האמינו שזה באמת קורה. אחרי שהתעשתו – החליטו לעשות מעשה. חן ביאר מספר את סיפורם של שלושה ישראלים, יוצאי ברית המועצות לשעבר, שהתגייסו לסייע לקורבנות המלחמה בדרך שהפתיעה גם אותם, ואת סיפורה של של חברה שמתקשה להישאר אדישה למראות הקשים שמגיעים מהארץ הישנה.

האזינו להסכת עוד יום עם חן ביאר

טניה היא מורה מחיפה, היא עלתה לישראל ב-2001 ומגדלת שני ילדים. שבועיים וחצי לפני שפרצה המלחמה, כשכולם עוד המתינו לראות מה יעשה פוטין, טניה טסה אל דיניפרו שבאוקראינה, העיר שבה נולדה. לנסיעה הזאת הייתה מטרה אחת - לקחת את אמא בת ה-80, שנשארה לגור שם, ולחזור ביחד איתה לישראל. "אני זוכרת שאני ואימי יושבות בחדר שינה לראות את סרט של אגתה כריסטי, ואני מסתכלת עליה ואני אומרת לעצמי 'מי יודע, אולי זאת פעם אחרונה שאני רואה אותה'", מספרת טניה. "היא כל הזמן אמרה לי 'תצאי מפה', ואני אמרתי לה 'בואי נצא ביחד'. אבל היא אמרה שהיא רוצה להישאר".

בסופו של דבר טניה נאלצה לוותר, ולחזור בלב כבד הביתה לבדה. "היא הרגישה יותר טוב כשיצאתי, כי גם יש לי ילדים בארץ אז היא מאוד פחדה שיקרה לי משהו, שהילדים יישארו יתומים, היו לה גם מחשבות כאלה. כשהמטוס נחת היא הרגישה הקלה".

רק כמה שעות אחרי שנחתה בארץ, התחיל מה שכולם חששו ממנו אבל רק מעטים באמת האמינו שיקרה. "באותו יום חמישי לא האמנתי למה שאני רואה על הצג של פלאפון". באותו רגע משהו בטניה השתנה. "עמדתי שם, בשדה התעופה שיום למחרת כבר לא קיים, והרגשתי איזשהו צורך עז לעשות משהו. כי לא יכולתי לשתוק. במצב הזה בן אדם נורמלי לא יכול להישאר אדיש. הפסקתי לחיות".

לדבריה, "אני פוחדת להתעורר. על הבוקר, כשאני נוגעת בטלפון, היד שלי רועדת, כי אני לא יודעת מה הם הפציצו הפעם. אם זה מקום שלנו או זה מקום אחר. עם חלק מהחברים אין קשר, הם פשוט לא עונים, אין לי שמץ מה עלה בגורלם".

את אמא שלה, שנשארה באוקראינה, טניה הצליחה להעביר מהעיר לכפר קטן, ביחד עם אבא של חברה טובה, שגם הוא לא הסכים לצאת מהמדינה. המחשבה הייתה שאולי שם הסיכוי להיפגע מהפצצות יהיה קטן יותר.

"כששמעתי שגופות של ילדים זרוקות שם על הכבישים, המוח שלי סירב לקבל את המידע"

"הם הורסים לא רק את אוקראינה, אלא גם את הזהות שלי", היא אומרת. "כי גדלתי שם, התהלכתי ברחובות האלה. אני זוכרת את היופי שלהם. כשהם הורסים את המקום הזה, הם הורסים אותי, ואת זה אני לקחתי באופן מאוד אישי".

התחושות האלו התגברו כששמעה סיפורי זוועה שהגיעו מיוליה. היא ידידה ותיקה, עובדת סוציאלית שטניה התכתבה איתה, וגרה באזור חרסון בדרום אוקראינה, שבו קרבות קשים. אצל יוליה הצטברו פרטים של משפחות שמשוועות לעזרה. "יורים ברכבים שעוברים את הכפרים, אז גופות של ילדים זרוקות שם על הכבישים. כששמעתי את זה, המוח שלי סירב לקבל את המידע".

אז טניה החליטה לעשות מעשה. "התחלתי לשלוח לשם כסף, מהמשכורת שלי. והם ממש הודו על זה, אבל התחילו להגיע ממנה סיפורים אחרים שיש במשפחה אם חד-הורית שמגדלת חמישה ילדים ואין להם כסף. אז תרמתי עוד ועוד, אבל באיזשהו רגע שזה לא יספיק אפילו אם אתן כל המשכורת שלי". די מהר טניה הפכה למעין מפעל של אישה אחת, שהתחיל בפייסבוק. "פניתי לאנשים וביקשתי כסף".

בזמן שהסיוע ההומניטרי נתקע בדרכים המופצצות ולא מגיע, היא מעבירה את הכספים ישירות למי שזקוק, ושומרת על קשר ישיר כדי לוודא שהוא אכן מגיע ליעדו. "כל יום אנחנו מקבלים סכומים מסוימים ושולחים, בעיקר לבתי יתומים ולאנשים שאני בקשר ישיר איתם. אני בקשר טלפוני, יש לי כל המסמכים, כל הדיווחים מגיעים אליי - הם קונים בכסף שלנו בעיקר לחם ותרופות".

שמעון, בן 42 מרמת גן, עלה לישראל ב-1990 מסנט פטרסבורג שברוסיה. הוא היה רגע לפני רילוקיישן ומעבר לעבודה חדשה בחברת היי טק בלונדון. המלחמה תפסה אותו במה שהיה אמור להיות ביקור קצרצר בקייב.

"נסעתי לחופשות סקי בין עבודות ובדרך הביתה היה לי קונקשן בקייב", הוא משחזר. "החלטתי שלמרות המצב, בגלל שהוא לא הידרדר במהירות, שאני עושה עצירה של יומיים שם. ביום חמישי בבוקר הייתה אמורה להיות לי טיסה חזרה הביתה, וכשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהטיסה מבוטלת".

לאט לאט התמונה התבהרה. שמעון חייב לצאת מקייב בהקדם האפשרי, דרך היבשה. "תוך כדי הקפה של הבוקר בעצם הכול נהיה לי ברור - אני צריך לצאת מקייב בדרך יבשתית ואין לי מושג איך עושים את זה. הרגשתי שזה עכשיו איזושהי משימה מסובכת שצריך להתמודד איתה".

וזה לא היה פשוט. בהתחלה שמעון מצא מישהו שאמור היה להמתין לו ביציאה מקייב, אבל הוא לא הצליח להגיע אליו. הטרמפ השני לא הצליח להתקדם בתוך הפקקים של היוצאים מהעיר. לבסוף, הוא עלה על אוטבוס של נמלטים לכיוון הגבול עם פולין, שמצא דרך קבוצת וואטסאפ של אנשים שנמצאים בדיוק במצב שלו. "היינו צריכים לפתור כל מיני בעיות לוגיסטיות כמו איך נוסעים? לאיזה מעבר גבול? איך כל הדבר הזה קורה? בסוף, כעבור 50 שעות, הגענו לקרקוב שבפולין, אחרי הרבה מאוד הרפתקאות".

"כל אחד עשה את מה שהוא יודע לעשות. אני התחלתי להיות קצת מארגן. היה לי חבר שרצה מאוד לבוא לגבול ולעזור. הוא לא ידע במה, הוא רק ידע שהוא רוצה לעזור. אמרתי שהעזרה הכי גדולה שאנשים צריכים זה בתוך אוקראינה, כדי לצאת משם. אז הוא אמר שנארגן אוטובוסים לאנשים".

"לכל אחד מהמתנדבים אצלנו יצא לבכות מתגובה"

את הלוגיסטיקה של נסיעה לגבול מאזורי הקרב הם חילקו לשלושה שלבים. "מצאנו מפעילים, חברות קטנות שיש להן אוטובוסים שמוכנים לנסוע במסלול כזה או אחר. הדבר השני היה למצוא אנשים שרוצים לצאת. פייסבוק, טוויטר וטלגרם עזרו מאוד. ככה נוצרה רשימה של אנשים. הצענו להם לשלם את החלק שלהם מהנסיעה. אם הם לא יכולים - הם נוסעים בחינם. הסברנו שכמה כסף שנאסוף באוטובוס זה הכסף שיעזור לנו לממן את האוטובוס הבא. את מה שחסר אנחנו משלימים מתרומות".

במיזם הזה של שמעון מתנדבים היום כבר יותר מ-20 אנשים. הוא בלונדון, עוד שניים בצ'כיה ופולין, והיתר מישראל. התגובות מהשטח כבר מגיעות. "זה מגיע לרמה של 'הצלתם לי את החיים' או 'הצלתם את ההורים הזקנים שלי' וכאלה דברים. לכל אחד מהמתנדבים אצלנו יצא לבכות מתגובה פעם, פעמיים או יותר".

"זו הרגשה של חוסר אונים שאתה בן אדם מיותר שצופה מהצד"

בניגוד לשמעון ולטניה שהיו על אדמת אוקראינה, ולרי, יזמית נדל"ן, התעוררה לבוקר המלחמה מביתה בראשון לציון. היא נולדה בחארקיב, על גבול רוסיה אוקראינה, ועלתה לארץ ב-1990. כמו רבים בעיר הזאת, היא בכלל לא דוברת אוקראינית אלא רוסית.

"הייתי ממש אבודה. זו הרגשה של חוסר אונים שאתה בן אדם מיותר שצופה מהצד ולא יכול לעשות כלום ולעזור. זה מאוד קשה כשאתה שומע את כל מה שקורה און-ליין, כשחברים שלך פתאום נפרדים ממך בהודעות ומבקשים למסור משהו לקרובים שלהם בארץ. אלה הודעות מזעזעות. הם כתבו 'מפוצצים אותנו', 'אנחנו לא יודעים אם נשרוד את הלילה ואם לא נשתמע בבוקר, אז תזכרי שהיינו פה'. יש אנשים שלא מסוגלים להיפרד מבעלים שלהם ולהשאיר אותם שם, אז הם נשארים כולם ביחד".

לדבריה, "לא יכולתי לדמיין שדבר כזה אי פעם יקרה. עזבתי כשזו הייתה מדינה אחת בשנת 90', כל השינוי הזה קרה כשלא הייתי שם. מבחינתי איפשהו בראש הם היו עדיין אותו עם, עם אותה מדינה". גם ולרי התחילה לפעול ברגע אחד, שהפתיע גם אותה. "זה התחיל מפוסט של חברה שלי שאמרה שהזמינה תרופות מוולט וביקשה משלוח לנקודת איסוף. אמרתי לעצמי שאם נתארגן כולנו, נוכל לקנות דברים יותר רציניים בסכומים יותר רציניים".

הניסיון הישראלי במצבי חירום שיחק גם הוא תפקיד. "מי שעזר לי זה בעלי, שהוא חובש ולוחם לשעבר, ומבין בכל מה שקשור לזה. הוא יצר קשר עם חברים שחובשים במד"א ושאלנו אותם מה אנשים צריכים שם עכשיו, איזה ציוד רפואי נדרש מבחינתם. הם עשו לנו רשימות של דברים בסיסיים שצריך לקנות. ואז התחלנו לפנות לכל מיני חברות ציוד רפואי בארץ ולקבל הצעות מחיר".

בעצם ולרי מקבלת ומגייסת תרומות, ובאמצעותן היא רוכשת ציוד רפואי בעלות סבירה, עד כמה שניתן, למרות זינוק המחירים. את הציוד הזה היא שולחת לאוקראינה. "אלה בעיקר תיקי רופא צבאי עם ציוד מלא. העברנו אותם לנקודת האיסוף ליד הקונסוליה, ומשם מטוסים מעבירים אותם ללבוב ומפזרים אותם. אנחנו מקבלים מלא פידבקים מאנשים שם שאומרים לנו תודה ושהעזרה הגיעה".

נכון, מאמצי הסיוע האלו הם רק כמה טיפות בים גדול של מלחמה וכאב. אבל ולרי, שמעון וטניה הם דוגמא לישראלים רבים יוצאי ברית המועצות, ואוקראינה בפרט, שהחליטו שהם לא יכולים לעמוד מנגד ולהישאר באפס מעשה. הם עושים זאת בלי גב של עמותות וגופים רשמיים, כל מה שיש להם זה תושייה וסמארטפון. והם גם הגיעו די רחוק.

"היום יוצא אוטובוס מספר 24 לדעתי, הוצאנו משהו כמו אלף איש", מסכם שמעון.

"יש רופא בניקולייב שבטוח שאני באופן אישי שולחת לו את כל הציוד והוא מתקשר להגיד לי תודה. אז אני אומרת לו 'זו לא אני, אני רק מעבירה'. הוא עונה - 'כיף לי לחשוב שיש אישה בישראל שחושבת עליי ומעבירה לי ציוד רפואי. לפעמים הוא מתקשר ואומר לי 'הצלחתי לנתח והיה לי את כל הציוד, ממש עשיתי ניתוח כמו שצריך'", אומרת ולרי.

"אנשים מכל הארץ התחילו לשלוח כסף, אבל עכשיו אני כל יום אני מרגישה כמו בחנוכה, כאילו אנחנו מדליקים את האש, אש כספית, ומקווים שהיא לא תכבה", מסכמת טניה.