פסגת הנגב - שרי החוץ
צילום: אסי אפרתי

פסגת הנורמליזציה

בחזית מול איראן "פסגת הנגב" לא הניבה כנראה את התוצאות הרצויות עבור ישראל ומדינות המפרץ. אך המפגש בשדה בוקר, ובמיוחד ההצהרות בסיומו, המחישו את השינוי האסטרטגי שמתחולל ביחסים בין ישראל למדינות ערב השכנות. לא במקרה נעדרו הפלסטינים מהחגיגה הזו, זה בא על חשבונם
מואב ורדי, פרשנות
29 במרץ 2022
14:51

מאז פרסמה הכתבת המדינית של "כאן חדשות" גילי כהן את דבר המגעים לכינונה של פסגת הנגב, היא מוסגרה כמפגש שנועד להציג חזית אחידה מול איראן, ובמקביל גם מול הממשל האמריקני שחותר לחדש את הסכם הגרעין עם טהראן. על פניו, אם זה הפרמטר לבחינת הצלחתה של הפסגה - אז נראה שלא מדובר בהצלחה גדולה במיוחד.

אם היה איזשהו חשש בממשל ביידן שפסגת הנגב השבוע בשדה בוקר תייצר לחץ מדיני פומבי על ארה"ב בנוגע לחזרה להסכם הגרעין, אז אנטוני בלינקן יכול לדווח לוושינגטון שהכול בסדר. בהצהרות הסיכום של השרים על הבמה, נושא איראן כמעט שלא הופיע, ובפעמים שכן הועלה, לא היה שום אזכור למחלוקות מול ארה"ב בעניין הזה. זה לכאורה די משונה, משום שהסוגיה האיראנית היא כנראה הסיבה המרכזית להסכמתם של שרי החוץ הערבים להגיע למפגש פומבי בשדה בוקר. 

מדינות המפרץ מודאגות מהתעצמותה של איראן. מודאגות מאוד. אין להן יכולת להתמודד מול האיראנים לבדן. האמריקנים מצדם סבורים כי הם דווקא דואגים לבעלי בריתם באזור. הם מספקים סיוע צבאי, כולל מטוסי קרב ומערכות הגנה למדינות המפרץ (וכמובן לישראל). אלא שלסעודיה, בחריין, איחוד האמירויות ושכנותיהן כל זה אינו מהווה תחליף לצורך בהפגנת נוכחות חזקה של ארה"ב באזור. הן וישראל היו רוצות לראות מדיניות אמריקנית תקיפה הרבה יותר מול איראן:  בגביית מחירים על פעולות התקפיות של האיראנים בשטחן, בהפגנת נוכחות צבאית משמעותית יותר, במאבק מול איראן בכלים משפטיים וכלכליים וכדומה.

אלא שארה"ב נמצאת היום במקום אחר. הממשל הקודם והממשל הנוכחי כבר לא רואים יותר במזרח התיכון זירה שצריכה להיות במקום גבוה בסדר העדיפויות של הביטחון הלאומי האמריקני. יש להם, לאמריקנים, צרות גדולות יותר (סין, רוסיה, כלכלה, אקלים). מבחינתם איראן היא מטרד שצריך להכיל כרגע במינימום המשאבים הנדרשים לשם כך, כלומר באמצעות חזרה להסכם הגרעין -  מה שלדעתם יחזיר את האיראנים  למרחק לכאורה מספיק בטוח מהיכולת להחזיק בנשק גרעיני, ובכך ינטרל  את המטרד הזה ויאפשר למעצמת העל להתרכז בזירות הבוערות יותר מבחינתה.

הסכם הגרעין 2.0 | עוד יום

הפער הזה - בין הצורך של ישראל ומדינות ערב המתונות לבין סדרי העדיפויות של הממשל האמריקני - הוא פער נוכח וכואב מאוד עבור בעלות בריתה של ארה"ב באזור. כינוס הפסגה השבוע היה יוזמה של יאיר לפיד, אבל הנכונות של שר החוץ בלינקן להגיע לכאן כדי לשמוע את החששות והדאגות הללו של מדינות המפרץ מהנסיגה האמריקנית מאזורנו, היא כנראה מה שסייעה מאוד לשרי החוץ הערבים להחליט לבוא למפגש המשותף בנגב.

אולם הפערים גדולים מדי כנראה. להצהרות החגיגיות על הפודיום בשדה בוקר קדמו דיונים בין לפיד וארבעת שרי החוץ הערבים לבלינקן. שם הנושא האיראני דווקא עלה באופן נרחב. על פי גורמים שלקחו חלק בדיונים, לפיד ועמיתיו ממדינות ערב הביעו בפני בלינקן את ההתנגדות המשותפת שלהם לאפשרות שארה"ב תסכים להוצאת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור, ודיברו על הצורך בנוכחות ופעילות של ארה"ב מול איראן באופן הרבה יותר חזק ומוחשי מהמצב כיום.

אלא שבלינקן, על פי הגורמים שנכחו בחדר, הקשיב רוב קשב לטיעונים של עמיתיו מהאזור, אבל לא נתן שום התחייבות למהלך אמריקני כלשהו בנוגע למשמרות המהפכה או בנוגע לפעילות של ארה"ב באופן כללי מול איראן. כמעט מיותר לומר, אבל הפסגה אתמול לא תשנה את המדיניות האמריקנית שרואה בחזרה להסכם הגרעין את הדרך הטובה ביותר לטפל בסוגיה האיראנית בעת הזו. הרצון הפוליטי לחזור להסכם קיים גם בוושינגטון וגם בטהראן, וייתכן שחתימה כזו בווינה תתרחש כבר בזמן הקרוב.

סודות השלום: שנה להסכמי אברהם - מה קרה מאחורי הקלעים? | צפו בסדרת הכתבות

ואם זו המציאות הנתונה, אז השאלה היא מה ישראל יכולה לעשות מול המציאות הזו. אחד הדברים שממשלת בנט-לפיד לא עושה בינתיים הוא להתחיל בשיח רציני ונרחב עם ממשל ביידן על התמורות שתקבל ישראל בעקבות חזרה להסכם הגרעין. ויש קשת שלמה של דברים שאפשר "לקבל" מהאמריקנים, שנוגעים ישירות להתמודדות עם איראן במציאות כזו של אחרי הסכם, ולא רק כפיצוי בבחינת סוכריה להמתקת הגלולה.

בעיקר מדובר על הסכמות עם הממשל בשורה של סוגיות חשובות, למשל: מה תיחשב הפרה איראנית של ההסכם, ומה תהיה התגובה האמריקנית מול איראן במקרה כזה; מה יהיה חופש הפעולה הצבאי - הגלוי והחשאי - של ישראל מול איראן בתקופת ההסכם; אילו אמצעי לחימה תקבל ישראל מארה"ב לצורך התמודדות עם איראן, ואילו תמורות מדיניות תוכל ארה"ב להעניק לישראל בזירות אחרות בהן יש לישראל אינטרסים שמושפעים מהמדיניות האמריקנית (סוריה למשל).

נכון לעכשיו, בירושלים סבורים ששיח כזה עם הממשל האמריקני יהיה בבחינת הכרה ישראלית בכך שחידוש הסכם הגרעין הוא כבר עובדה מוגמרת, ולכן לא יאפשר לישראל להביע את ההתנגדות שלה לעצם המהלך הדיפלומטי מול איראן. השאלה היא אם לאחר שהחזרה להסכם עם איראן כבר תתבצע, יהיה בוושינגטון את אותו הקשב לבקשות של ישראל.

חזרה לשדה בוקר. אז האם הפסגה אתמול הייתה חסרת חשיבות, או אולי אפילו מיותרת? נראה שלא. ראשית, גם בנושא איראן יש ערך והשפעה למפגש כזה, שבו שר חוץ אמריקני יושב מול חזית אחידה של בעלות הברית של ארצות הברית באזור. אבל יותר מכך, המפגש אתמול בנגב היה ציון דרך תקדימי למדי בנוגע ליחסים בין ישראל למדינות ערב.

הפסגה כולה, ובמיוחד ההצהרות בסיומה, היו המחשה רבת כוח לאותנטיות ולמשמעות העמוקה של ההחלטה של מדינות ערב לפני פחות משנתיים, ללכת למהלך הנורמליזציה עם ישראל במסגרת הסכמי אברהם. השלום בין ישראל למצרים מכונה "שלום קר". לא בכדי. ההסכם בין הממשלות לא חלחל מטה, ולא הביא  לתחושת ידידות של העם המצרי כלפי הציבור הישראלי. על רקע המודל המצרי הזה, האירוע אתמול בשדה בוקר היה כמעט תקדימי.

כאשר שרי חוץ של בחריין, איחוד האמירויות ומרוקו מגיעים יחדיו לישראל ומדברים בקול ברור, ובמילים כנות על הכוונה ליצור מציאות של היכרות בין העמים ושיתוף פעולה בין המדינות, זו הוכחה שעבור מדינות אלה הסכמי אברהם אינם רק הסכם מדיני פורמלי בין ממשלות, אלא ביטוי לרצון אמיתי שלהן לכונן יחסים של קרבה הדדית עם מדינת ישראל ובמיוחד עם אזרחיה. יאיר לפיד ראוי לקרדיט על המינוף הזה של הסכמי אברהם, טראמפ ונתניהו ראויים כמובן להכרה על פריצת הדרך שהובילה להסכמים.

ואם פסגת הנגב היא למעשה הגשמה של הסכמי אברהם, אין להתפלא שהפלסטינים בחרו להיעדר מהמסיבה הזו. עבור הפלסטינים הסכמי אברהם הם בגידה שביצעו כלפיהם מדינות ערב, שזנחו את האקסיומה ששלטה עשרות שנים בשכונה שלנו, ולפיה מדינות ערב לא יכוננו יחסים עם ישראל כל עוד לא יהיה פתרון לסכסוך עם הפלסטינים.

המפגש המלבב בשדה בוקר היה בבחינת הוספת חטא על פשע: מילא חתמתם עם ישראל על הסכמים, אבל לבוא לכאן מהמפרץ ולדבר על הישראלים כעל שותפים וידידים? זה מבחינת הפלסטינים כבר לסובב את הסכין שתקעו מדינות המפרץ בגבם כשחתמו על הסכמי הנורמליזציה.

לכן, מעניין היה לראות איך התייחסו שרי החוץ הערבים לסוגייה הפלסטינית. כולם דיברו בהצהרותיהם על הצורך להביא את הסכסוך עם הפלסטינים לסיום, והשר המרוקאי אף הזכיר איך צריך להיראות הפתרון: מדינה פלסטינית בקווי 67 שבירתה ירושלים. לכאורה אלו דברים לא נעימים לאוזן של ממשלת ישראל. אבל - וזה אבל די גדול - אף אחד משרי החוץ של מדינות ערב לא דיבר על פתרון הסוגייה הפלסטינית כתנאי להמשך הנורמליזציה עם ישראל. כלומר, לא ראינו שום ביטוי לעמדה ערבית, לפיה אם לא תהיה התקדמות משמעותית של ישראל בנושא הפלסטיני - הנורמליזציה תיפגע או תיעצר.

זה מסר רב משמעות, הוא מאפשר לישראל להמשיך בסטטוס קוו מול הפלסטינים ללא חשש ממחירים מדיניים שתיאלץ לשלם ביחסיה עם המדינות הערביות באזור, וכל אחד רשאי לבחור אם זו מציאות שתורמת לאינטרס של ישראל או דווקא פוגעת בו. המסר הזה גם מראה לפלסטינים, כי החתימה על הסכמי אברהם לא היתה אפיזודה נקודתית: מדינות המפרץ לא מוכנות לשעבד את האינטרסים שלהן לטובת המאבק הפלסטיני הבלתי נגמר, ולכן הנורמליזציה בין ישראל לבין מדינות ערב צפויה רק להתרחב ולהעמיק. אולי במקום "פסגת הנגב", אפשר לקרוא בדיעבד לאירוע אתמול בשדה בוקר - "פסגת הנורמליזציה".