פליטים אוקראינים ממתינים בגבול לפולין
צילום: רויטרס

הדרך לגיהינום רצופה סיוע הומניטרי: איך לא לעזור לאוקראינה

אלפי ארגוני סיוע מגיעים לגבול אוקראינה מלאי כוונות טובות, אבל לפעמים חלקם גורמים יותר נזק מתועלת
צליל אברהם, חיות כיס
02 באפריל 2022
18:03

ב-1 במארס ישראל שלחה לאוקראינה 100 טון ציוד, שכלל ציוד רפואי, מערכות לטיהור מים, אוהלים, מעילים ועוד. הסוכנות היהודית ומרכז השלטון המקומי שלחו גם הם 230 טון של ציוד חורף ומוצרי היגיינה לפליטים. גם אזרחים רבים התאחדו ושלחו תחליפי חלב, טיטולים וצעצועים. אבל למה כל זה לא בהכרח עוזר ואולי אפילו פוגע בפליטים? השבוע בחיות כיס מסבירים איך תעשיית הסיוע ההומניטרי עושה לפעמים יותר נזק מתועלת, ואיך עושים את זה נכון.

האזינו להסכת חיות כיס

מיכל ברוק, מנכ"לית ארגון נאלה, ארגון המסייע להתמודדות עם מחלות טרופיות באתיופיה, הנגרמות ברובן מזיהום מים, מסבירה: "כולם רוצים לאסוף בגדים משומשים, שקי שינה, אוהלים. אבל זה לא מה שצריך". גם ד"ר עינב לוי, מנכ"ל בית הספר הישראלי לסיוע הומניטרי, מוסיף: "הרכש של הציוד, השינוע, הדלק, ההטסה, דורשים כל כך הרבה משאבים". לוי מסביר כי כאשר הציוד מגיע לשטח הוא מחייב את הארגונים להתעסק בחלוקתו, וכי הציוד שמגיע מארץ זרה פוגע בכלכלה המקומית, הפגועה ממילא בשל המשבר: "אחד הדברים שיותר מומלץ לעשות הוא להעביר כסף, ואז מסתמכים על הכלכלה המקומית. כך קונים בדיוק את מה שהפליט צריך ומכיר".

לאנשי סיוע הומניטרי יש לא מעט סיפורים מגוחכים של תרומות שלא הועילו. כמו למשל מכולה של נעלי עקב וחליפות סנטה קלאוס שקיבלו קורבנות הצונאמי במזרח אסיה, מקררים חדשים שנשלחו להאיטי על אף שלא התאימו למתח החשמל המקומי, וכפרים רעבים בסומליה שקיבלו תרופות משלשלות, בעוד שאל מחנות הפליטים ברואנדה באפריקה נשלחו כפפות סקי.

ד"ר לוי מסביר שבעיה נוספת הנוצרת מרצון טוב הם ארגוני סיוע לא מקצועיים: "ראינו הרבה מאוד גופים שהם לא ארגוני סיוע הומניטרי שטסו לעזור באוקראינה. הם עלולים לחלק תרופות שסותרות אחת את השנייה או במינון הלא נכון. הפליטים ייקחו מה שנותנים להם". לוי אומר כי במשבר הנוכחי באוקראינה האו"ם כבר הספיק לבקש ממדינת ישראל להפסיק לעודד הגעה של ארגוני סיוע לא מקצועיים. גם אותם ישראלים בעלי רצון טוב שנוסעים להתנדב, שלא במסגרת ארגון מקצועי, עלולים ליצור יותר נזק מתועלת. "לשחק עם הילדים או להגיש תה זה לא משרת את המטרה, המטרה זה השיקום", מדגיש לוי. "המטרה זה חיזוק הכבוד ההורי, את זה אני לא עושה במשחק עם הילד, אלא בעזרה להורה".

תעשיית הסיוע ההומניטרי הבינלאומי צמחה במהירות בשנות ה-90' והאלפיים. כיום התעשייה הזו מגלגלת למעלה מ-30 מיליארד דולר בשנה, ונעזרו בה לפני המשבר באוקראינה כ-274 מיליון בני אדם החיים באזורי משבר. התעשייה מעסיקה למעלה מ-550 אלף בני אדם ברחבי העולם, כמעט מחציתם הם עובדי הצלב האדום ותוכניות האו"ם. רוב התרומות מגיעות מארצות הברית, קנדה ומדינות האיחוד האירופי. גם טורקיה ואיחוד האמירויות תורמות בקליטת פליטים מהמדינות השכנות. ישראל לעומת זאת – הרחק מאחור. תקציב הסיוע הישראלי הוא מהנמוכים במדינות ה-OECD, פחות ממיליארד שקל בשנה, כולל תקציבי הקליטה של העולים מאתיופיה לישראל.

באזורי מלחמה מי שמשכיר חדרים ומכוניות למתנדבים הם ראשי המיליציות ומנהיגי ארגוני מורדים שגרמו לאסון ההומניטרי מלכתחילה, הכסף של ארגוני הסיוע ממשיך וממן את המלחמות

ד"ר לוי ומיכל ברוק נזכרים בגדילה של ארגוני הסיוע, שהתקדמה בעקבות הצונאמי במזרח אסיה בשנת 2004. "זה היה אירוע בסדר גודל שלא הכירו לפני כן. הצונאמי פגע ב-13 ארצות, משני צידי האוקיאנוס, היה מאוד קשה לנהל את האירוע", מספרת ברוק על המצב הבעייתי שנגרם בעת הסיוע לנפגעי הצונאמי. "היו מקומות שהיו בעין התקשורת ואליהם הגיע המון סיוע והיו מקומות שלא הגיע אליהם סיוע בכלל.

נוצר מצב שיש תחרות בין הארגונים על סיוע במקומות מסוימים ובמקומות אחרים לא הייתה שום עזרה".
הארגונים שסייעו לנפגעי הצונאמי פעלו בחוסר תיאום, כך שנוצרו מצבים בהם ארגון בריאות העולמי שלח חיסונים לילדי אזור מסוים, וגילה שארגון אחר כבר חיסן אותם לפני כן. חולים באינדונזיה טופלו על ידי שלושה רופאים שונים שלא דיברו בניהם וחלקם אבחנו בצורה שגויה, משום שלא היו בקיאים במחלות המקומיות.

אך הבעיות שעלולים ליצור ארגוני הסיוע לא נגמרות כאן. "כשמתחיל הסיוע הבינלאומי יש עלייה מאוד משמעותית במחירים, כי מגיעים המון עובדי סיוע המוניטרי", מסבירה ברוק. "החדרים בבתי המלון מתמלאים והופכים להיות מאוד יקרים, כלי הרכבים הופכים למאוד יקרים".

הסכנות שמעבר לגבול | האזינו להסכת עוד יום

באזורי מלחמה מי שמשכיר חדרים ומכוניות למתנדבים הם ראשי המיליציות ומנהיגי ארגוני מורדים שגרמו לאסון ההומניטרי מלכתחילה, הכסף של ארגוני הסיוע ממשיך וממן את המלחמות. "החלשים ממשיכים להיות חלשים והחזקים הולכים ומתחזקים גם בזמן שבו אתה נותן סיוע הומניטרי", מסכמת ברוק. לוי מספר כי "במוזמביק ראינו שמנהיגי הכפר לא חילקו את האוכל והסיוע למי שצריך באופן שוויוני, הם היו מבקשים מראשי המשפחה בתמורה לשקי האורז את הבת שלהם ללילה. אני מביא את ההון שלי, המשאבים שלי, ויוצר נזק שאולי בכלל היה עדיף שאני לא אחלק שם את האורז".

אחד הפתרונות למצב כזה הוא לתת את הסיוע לנשים, זאת בעקבות מחקרים שהראו שאישה המקבלת סיוע תשקיע אותו במשפחה שלה. אך ברוק מסייגת שיש להקפיד לתת את הסיוע בצורה שלא תערער את המשפחה או תוביל לאלימות כלפי אותה אישה. לוי מספר כי ניצול נשים אינו נחלת המקומיים בלבד, ושהיו מקרים בהם אפילו ראשי ארגוני הסיוע בעצמם משתמשים במעמדם על מנת לנצל את הנשים המקומיות.

בעיה נוספת בארגוני הסיוע היא שימוש רע במשאבים. לוי מסביר שחלק מנהלי הבטיחות דורשים שעובדי הארגון ישנו בבתי מלון נפרדים: "הרבה מאוד פעמים זה בא על חשבון הפליט, הבן אדם ברחוב חי בדולר ליום ואני בלילה מוציא 90 דולר. יש נהלים וזו לא שחיתות כמו שאנחנו מבינים אבל זה שימוש שאפשר היה לנצל אותו יותר טוב".

אז איך כן עושים את זה? השינוי התחיל אחרי הצונאמי ב-2004. ברפורמה שהוביל האו"ם חולק העולם ההומניטרי לנושאים, בניהם בריאות, חינוך, תשתיות, ביטחון תזונתי ולוגיסטיקה. על כל תחום אחראי ארגון מוביל. ברוק, שעבדה במשך שנים בתחום הלוגיסטיקה, המובל על ידי תוכנית המזון של האו"ם, מספרת: "כשיש צורך בסיוע הומניטרי וברגע שהמדינה המקומית מבקשת את הסיוע ההומניטרי מעלים לאתר אינטרנט את כל הידע שמצליחים לאסוף. איזה דרכים עבירות ואיזה לא, איפה יש מחסנים ועוד". השלב השני של התוכנית הוא ליצור שיתופי פעולה בין הארגונים השונים, על ידי פגישות יומיות בזמני משבר, דבר שיוביל לצעד השלישי - מציאת פתרונות משותפים.

חלק מהארגונים יצרו פרוטוקול של למידה מהעבר ומנגישים את המידע בעשרות שפות. "כשאני מגיע אני לא צריך להמציא כלום", מביר לוי "אני יודע מה הדברים שאני צריך לדאוג להם, איך להגיע אליהם ומה האינדיקטורים שיעזרו לי לדעת האם בניתי את האוהל או סיפקתי את התרופה באופן ההולם ביותר".