עוד ניפגש

"על אלה אני בוכיה, עיני יורדה מים"

פרי כהן מספרת על מחיר המרחק ששילמה ועל הכאב שיוצר הקרע המשפחתי
מערכת כאן
05 באפריל 2022
14:32

פרי כהן, שייעצה מאחורי הקלעים, היא בתו של רב שיצאה מהמגזר וחזרה אליו לאחר שנים רבות. כעת היא מספרת על הנתק שחוותה על בשרה ועל הכאב שבמרחק.

"על אלה אני בוכיה, עיני יורדה מים", היו מילותיו של סבא שלי.

 

עזבתי לפני 25 שנה. כשנה וקצת אח"כ כבר הייתי אמא, אמא לילד שלא הכיר את סבתא שלו, אמא לילד שלא הכיר את סבתא שלי, והיא הייתה יקרה לליבי. וסבתי  לא מכירה את הילד שלי והילד שלי לא מכיר אותה. אחה"צ אחד, כשהילד שלי אחוז בידי, ידעתי שאנחנו הולכים לחפש אותה. זה היה ביום רביעי אחד כשידעתי שהיא תלך לסיבוב קניות לשבת אז הלכנו לחפש אותה.

לבשתי חצאית על המכנסיים, כיסיתי את השיער במטפחת מאולתרת וחיפשנו אותה. הצצנו לחנות הדגים , הצצנו לחנות הבשר, ואז, בחנות הירקות היא הייתה. עמדה שם קטנטנה ומתוקה ועיני כלות ואני לא יכולה להתקרב. לחשתי לקטן שאם יהיה בשקט אנחנו נלך אחריה וננשום אותה, את סבתא. והוא היה בשקט ונשמנו אותה.

היה שם מישהו שראה אותנו ולמחרת הוא סיפר לה, ואז היא התחילה לחפש אותנו ברחובות. נשמות טובות אמרו שזה מסוכן לה לפגוש אותי אז הפסקתי לחפש אותה, אבל לא הפסקתי לקוות ליום שבו ניפגש. זה מעולם לא קרה, כי סבתא שלי נפטרה.

הלכתי אליהם לנחם אחרי שנים שלא נכנסתי. נקשתי על הדלת וכשנפתחה, עמד שם סבא שלי לאחר שנים שלא פגשתי אותו. "יופי שבאת", הוא אמר. חשבתי שהוא לא רוצה לפגוש אותי.

הוא ביקש ממני להיכנס איתו אל החדר, ושם, הוא התיישב על הרצפה ובכה ובכה. ואני עומדת מולו, נכדה מול סבא, קטנה מול גדול, מתחננת שיפסיק, והוא שואל "את לא מבינה למה אני בוכה?".

"בטח", אני אומרת לו, "זו סבתא, היא הייתה מדהימה". "לא", הוא אומר, היא כל כך רצתה לפגוש אותך וזה לא קרה.

הבטחתי לו שאני אעשה מאמץ והוא המשיך ובכה כשאני מתחננת שיפסיק, ואז הוא שבר את ליבי סופית. "לאט לאט אני מבין שכנראה גם אני כבר לא אזכה לראות את זה. לראות אותך חוזרת הביתה".

שואל הקב"ה - רוצים לדעת איך מרגיש חורבן הבית שלי? ועונה הקב"ה - קשה סילוקן של בנים כחורבן בית המקדש.

רוצים לדעת איך מרגיש חורבן בית? הכאב של אמא על הילד שהולך לה מהבית זה כאב החורבן. הכאב של אמא כשילד הוא גולה מארצו וממולדתו ומבית אביו לארץ לא ידועה לחיים לא מוכרים.

וזה לא קורה סתם כך. הם לא סתם כך קמים והולכים, היה שם משהו שהוביל אותם ללכת. לפעמים לברוח, לברוח מהחברה, לברוח מזכרונות, לברוח מעצמם, מדברים שחוו.

ועוד מספר המדרש על השכינה הקדושה שכשחרב בית המקדש. זה שהיה הבית הפרטי שלה, ועכשיו הוא חרב. היא עומדת ומסתכלת ומודדת את ממדי החורבן, ואז רואה אותם את הגברים הולכים אל הגלות, והיא בוהה וזולגות עיניה דמעות. ואחריהם היא רואה את הנשים והזקנים צועדים גם הם בדרכם לגלות, ושוב עיניה זולגות.

ואז, באים אחרונים הילדים. הם בדרכם אל הגלות גם כן, אך פה היא קורסת ורצה אחריהם יחפה. הרי ילדיה לא יצעדו לבד אל הגלות. השכינה, אמא, הולכת בעקבותיהם, כיוון ששום אמא לא יכולה לראות את הילד שלה עוזב בלי שהיא עם כל לבה הולכת איתו.

וזה הסיפור של האמהות האלה שיוצאות בעקבות הילדים שלהן, קרועות וזולגות דמעות.