t
אוהל יזכור במוזיאון יד ושם
צילום: ברטהולד ורנר

אלה הם מדליקי המשואות בטקס יום השואה ביד ושם

כמדי שנה, שורדי שואה ידליקו משואות בטקס הממלכתי בירושלים שיתקיים ב-27 באפריל ב-20:00. אלה סיפוריהם
איתי שיקמן
20 באפריל 2022
06:55

כמדי שנה, בטקס הממלכתי לציון אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה שייערכו במוזיאון יד ושם בירושלים, ישתתפו שורדי שואה שישתתפו בטקס הדלקת משואות. בטקס הקרוב, שיתקיים ב-27 באפריל בשעה 20:00, ישיאו את המשואות צבי גיל, אולגה קיי, אריה שילנסקי, שאול שפלימן, רבקה אליצור ובן משפחתו של שמואל בלומנפלד, שנפטר ביום חמישי האחרון. את דבר הניצולים יישא משה מירון ואת תפילת "אל מלא רחמים", יישא בני הראל. 

משואה ראשונה: צבי גיל 

צבי גלזר, לימים גיל, נולד ב-1928 בעיר זדונסקה וולה במרכז פולין. באביב 1940 הוקם בעירו גטו, וכל יהודי העיר הצטוו לעבור אליו. לאחר כשנתיים נערך מפקד בכיכר העיר, בו נשלחו אביו ואחיו למשאיות הגז בחלמנו. צבי ואמו הועברו בקרונות בקר לגטו לודז', שם היה צבי חבר בתנועת הנוער הציוני. כשהגרמנים חיסלו את הגטו באוגוסט 1944, נשלחו צבי ואמו לאושוויץ, שם הופרדו.

צבי גיל. צילום: יוסי בן דוד

צבי עבר למחנה עבודה, ולאחר מכן לדכאו ולמחנה נוסף בגרמניה, שם, במהלך עבודת הכפייה, התמוטט. "שומר גרמני מבוגר הציל את חיי", סיפר. לאחר מכן הועלה על רכבת ליד לא ידוע. במהלך הנסיעה נשמעו אזעקות שהזהירו מפני מטוסי קרב, והשומרים ציוו על האסירים לרדת מהם ולהשתטח בחוץ. צבי ברח באחת האזעקות והצליח לחמוק מהשומרים. הוא הגיע לביתו של איכר גרמני, הציג את עצמו כפולני ועבד במשק של המשפחה תמורת אוכל ולינה עד השחרור ב-1945. זמן קצר לפני שעלה על אונייה שהפליגה מאיטליה לארץ ישראל, נודע לו שאמו שרדה. 

לצבי ולרעייתו יהודית ז"ל שלוש בנות, עשרה נכדים ושלוש נינות. לאחר שעלה לארץ לחם במלחמת העצמאות ולימים היה סופר, עיתונאי בכיר ברשות השידור וממקימי הטלוויזיה הישראלית. 

משואה שניה: בנו של שמואל בלומנפלד ז"ל

שמואל בלומנפלד נולד בשנת 1926 בעיר קרקוב שבפולין. ימים אחדים לאחר פלישת הגרמנים לפולין ב-1939, הם כבשו את העיירה פרושוביצה, אליה עבר שמואל עם הוריו בילדותו. שמואל סיפר כי לא התייצב לעבודות הכפייה כנשקרא אליהם, אך כשעצרו א תאבא שלו נאלץ לעשות זאת: "הוכיתי נוכלאתי בבית הסוהר, ומשם הועברתי למחנה העבודה פלוש ליד קרקוב. אביו נרצח באותו מחנה. בנו של שמואל בלומנפלד ז"ל ידליק את המשואה במקומו.

שמואל בלומנפלד. צילום: ישראל הדרי

באוגוסט 1942, כותרה פרושוביצה לקראת אקציית החיסול של יהודי העיירה. שמואל סיפר: "אמרתי לחבר: 'בוא נברח למחנה עבודה'. גם אמי ציוותה עלי לחזור אל מחנה העבודה. היא הרגישה שהם וכל יהודי העיירה הולכים למוות. היא נתנה לי חצי מהכסף שהיה לה. לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה את המשפחה". לפני גירושם של יהודי העיירה למחנה ההשמדה בלזץ, הצליח שמואל לברוח לגטו קרקוב. ב-1943 חוסל הגטו, ושמואל גורש לאושוויץ, שם נבחר בסלקציה לעבודות כפייה במכרה פחם. 

שמואל וחבריו עברו שני צעדות מוות - אחת ב-18 בינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום לאושוויץ, ובאפריל ממחנה ריימסדורף לגטו טרזי, ששוחרר במאי בידי הצבא האדום. הוא שב לפולין בחיפוש אחר משפחתו, אך גילה כי כולם נרצחו. 

ב-1948 הגיע שמואל לישראל והתגייס לצה"ל. עם השחרור הוא התגייס לשירות בתי הסוהר ובימי משפט אייכמן היה אחד הסוהרים ששמרו על אייכמן. "הראיתי לו את המספר על היד ואמרתי: 'אתה רואה שזה מספר אותנטי? הייתי שנתיים באושוויץ ונשארתי בחיים'".לשמואל ולרעייתו רבקה שני ילדים, שישה נכדים ושבעה נינים. לפני כחצי שנה הובא סיפורו בכתבה בכאן חדשות. 

משואה שלישית: אולגה קיי

אולגה קיי לבית צ'יק נולדה בשנת 1926 בעיר אויפהרטו שבהונגריה. ב-15 באפריל 1944 גורשה המשפחה לעיירה סימאפוסטה ולאחר מספר שבועות נלקחו לגטו נירג'הזה. ב-22 במאי 1944 גורשו אולגה ובני משפחתה בקרונות בקר לאושוויץ: "כשהיינו בגבול אמר אבי: 'אהובותיי, אנחנו הולכים למות'. הוא לקח את התכשיטים שלנו וזרק אותם לדלי הצרכים, כדי שהגרמנים לא ייהנו מהם".

אולגה קיי. צילום: ישראל הדרי

הוריה, אחותה, בתה ובן אחותה, נרצחו באושוויץ, בעוד היא ואחותה אווה נשלחו לעבודה. ביולי 1944 הן נשלחו למחנה הריכוז קאופרינג בגרמניה וכמה חודשים לאחר מכן לברגן בלזן. חודש לאחר מכן גורשה לשם אחותן בלה, והשלוש נפגשו. "לא חשבנו ולא דיברנו בינינו על מה שהולך לקרות. המוות נעשה עניין רגיל. היום אתה ומחר ההוא שלידי", היא מספרת.

"יום אחד, ב-15 באפריל 1945, אני ממש זוכרת את הפנים שלו, חייל נכנס בדלת ואמר שאנחנו משוחררים. לא קפצנו משמחה. היינו כמו רובוטים", משחזרת אולגה. בעת השחרור היה מצבה של אווה קשה מאוד והיא נפטרה בברגן-בלזן. אחיותיה אדל ובורי שרדו במחנה ראוונסברוק. אחרי המלחמה נלקחו אולגה ובלה להחלמה בשוודיה, ומשם הגיעו לניו יורק, שם הכירה אולגה את בעלה לעתיד ג'ורג' והקימה משפחה. "כשבתי אוולין נולדה, המחשבה הראשונה שלי היתה: זה נצחוני על היטלר. חזרנו מהאפר". בשנת 1985 עלו אולגה ובני משפחתה לישראל בעקבות בתם. לאולגה וג'ורג' ז"ל שתי בנות, חמישה נכדים ו-16 נינים. 

משואה רביעית: אריה שילנסקי

אריה שילנסקי נולד בשנת 1928 בעיר שאוולי בליטא. ביוני 1941 העיר נכבשה על ידי הגרמנים, ולאחר מכן הצטווו אריה ושאר יהודי העיר לעבור לגטו שהוקם בה. ביולי 1944, עם התקרבות הצבא האדום לשאוולי, שולחו שרידי יהודי העיר מערבה. בתום ימים אחדים של נסיעה בצפיפות איומה בקרון בהמות, הגיע אריה אל מחנה הריכוז שטוטהוף בצפון מזרח פולין. 

אריה שילנסקי. צילום: ישראל הדרי

"לעבודה לקחו רק אנשים שהתאימו לכך, בוודאי לא נערים כמוני. אבל כולנו רצינו לחיות, אז היינו מנסים להצטרף לשורות המבוגרים. הבנו שמי שיצא לעבודה, יינצל", מספר אריה. השומרים היו מוציאים אותו משורות העובדים ומכים אותו קשות כעונש על הצטרפותו אליהם. לבסוף הצליח אריה להצטרף לקבוצת עובדים שהוסעה לאחד ממחנות המשנה של מחנה דכאו בגרמניה, ושם עבד בעבודת כפייה. בתחילת 1945 הוא הועבר למחנה לנדסברג, ופגש שם את אחיו דב. עם התקרבות בעלות הברית, הוצאו אסירי המחנה ובהם שני האחים לצעדת מוות.

לאחר השחרור פגש אריה את אמו לאה ואת אחיותיו חנה וחיה והועבר לבית חולים ששכן במנזר סנט אוטיליין בגרמניה. כעבור זמן הגיעה למנזר משלחת של אנשי הבריגדה היהודית. "זאת הייתה הפתעה. לא האמנו שנשארו יהודים בעולם. הם הבטיחו שבקרוב יבואו שוב וייקחו אותנו לארץ ישראל. המטרה הזו החזיקה אותנו". ואכן, כעבור כשבועיים העבירו חיילי הבריגדה את אריה לאיטליה. בפברואר 1948 עלה אריה לארץ ישראל, ולחם במלחמת העצמאות.

לאריה ולרעייתו רותי שלושה ילדים, שישה נכדים וחמישה נינים.

משואה חמישית: שאול שפילמן

שאול שפילמן נולד בשנת 1931 בווינה אוסטריה. אחרי סיפוח אוסטריה לגמרניה, הורחק שאול מבית הספר שלו בגלל חוקי נינרברג ואביו פוטר מעבודתו. הגרמנים החרימו את דירת המשפחה ואת המעדנייה שלה. המשפחה התפרנסה מעבודתו של האב בקהילה היהודית. הם נותרו באוסטריה עם סבו של שאול, שהיה חולה ולא היה יכול לעזוב את ביתו. בספטמבר 1942 גורשו שאול ומשפחתו לבית ספר יהודי שהוסב למתקן כליאה, וממנו שולחו לגטו טרזין. לאחר כשנה, בנובמבר 1943, הם שולחו לאושוויץ.

שאול שפילמן. צילום: יוסי בן דוד

"הלוואי שלא הייתי זוכר את הרמפה בבירקנאו, שם נפתחו שערי הגיהנום", מספר שאול. סבתו נפטרה במחנה ואמו חלתה והועברה לצריף החולים: "היא היתה שלד ולא יכלה לקום מהמיטה, בוקר אחד הוציאו אותה בעגלת הגופות". 

שמו של שאול צורף לרשימת האסירים שיועדו להשמדה, אבל אביו, שעבד במשרד המחנה כרשם, העביר את שמו לרשימה של קבוצת נערים בוגרים וכך הציל את חייו. כעבור זמן מה נשלח אביו של שאול למחנה עבודה אחר, זו הייתה הפעם האחרונה שראה אותו. באוגוסט 1944 נבחר שאול בסלקציה להשמדה, אבל הממונה על בלוק הילדים, שהיה וינאי במוצאו, ערער על ההחלטה בטענה ששאול חיוני לעבודה, ושאול ניצל שוב.

בינואר 1945 הוצאו שאול וחבריו לצעדת המוות: "צעדנו בתוך יערות, בשבילים זרועי גופות. בלילה האסירים שכבו על הרצפה בכפור וחלקם קפאו למוות עד הבוקר". הוא שוחרר על ידי הצבא האמריקני במחנה גונסקירכן כשהוא חולה בטיפוס. לאחר שהתאושש, עלה לארץ ישראל והתנדב לפלמ"ח. הוא לחם ונפצע במלחמת העצמאות, ולאחר מכן השתתף בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום  הכיפורים. שאול הציל חיי רבים בעבודתו במגן דוד אדום במרחבי הנגב, והכשיר דורות של מצילי חיים. לו ולאשתו מרים שבעה ילדים, 18 נכדים ושבעה נינים. 

משואה שישית: רבקה אליצור

רבקה-בראנקה ליסאואר, לימים אליצור, נולדה בשנת 1934 באמסטרדם. בקיץ 1942 נעצרו כל בני משפחתה בידי הגרמנים ונלקחו למחנה וסטרבורק ששימש כמחנה מעבר. היהודים הכלואים בווסטרבורק חיו בפחד מתמיד מפני הכללתם ברשימת המגורשים למזרח. כעבור חודשים אחדים נכללה גם משפחת ליסאואר ברשימה, אבל בזכות הדרכון הבריטי שהיה לאבי המשפחה יועדו בניה לחילופי שבויים תמורת גרמנים שהיו בידי בעלות הברית המערביות. 

רבקה אליצור. צילום: יוסי בן דוד

הם נשלחו למחנה ברגן-בלזן, שם רוכזו המיועדים לחליפין. במחנה הופרדו רבקה ואמה מאביה ואחיה הגדול. באפריל 1945 הועלו רבקה ומשפחתה על רכבת ליעד לא ידוע, במהלך הנסיעה הופצצה הרכבת והנוסועים נאלצו לקפוץ ממנה ולשכב על האדמה: "אמא גוננה על ראשינו בידיה ואמרה לנו לשנן באוזניה את שמותינו, את שמות הורינו ואת תאריכי הלידה שלנו, למקרה שהיא תיהרג".כעבור מספר ימים שוחררו האסירים בידי הצבא האדום.  

רוב בני משפחתה של רבקה נרצחו בשואה. לאחר השחרור שבה המשפחה לאמסטרדם. כעבור זמן, כאשר למדה עבודה סוציאלית, בחרה רבקה להתמחות בישראל. בשנת 1959 עלתה רבקה לישראל ועבדה בין היתר כמלווה ותומכת לעולים מהולנד.לרבקה ולבעלה דב שתי בנות, תשעה נכדים וחמישה נינים.

נושא דבר הניצולים: משה מירון

משה הרצוג, לימים מירון, נולד ב-1935 בבודפשט בירת הונגריה. באפריל 1944 חויבו כל יהודי המדינה לענוד את הטלאי הצהוב, ובמאי החלו שילוחים המוניים של היהודים למחנה אושוויץ. לאחר שגרו בדירת שלושה חדרים עם עוד כ-20 בני אדם ב"גטו הקטן" שהוקם בעיר, אולצו לצעוד לכיכר הסמוכה, שם הפריד קצין גרמני את הכשירים לעבודה מיקיריהם. אמו של משה לא הסכימה להיפרד מילדיה ושיחדה שוטר עם שרשרת הזהב שענדה לללוות אותה ואת ילדיה בחזרה לדירה. כל יתר היהודים שהיו בכיכר נורו למוות. 

משה מירון. צילום: אפי שריר

עד תום המלחמה חיו משה, אמו מרים ואחיו שלמה בפחד וברעב. מרים בישלה עבור שאר תושבי הגטו תמורת אוכל לה ולבניה. אביו טיבור נלקח למחנה הריכוז מאוטהאוזן ושם נרצח. לאחר המלחמה נדדו בני המשפחה בין מחנות עקורים באירופה, ובשנת 1949 עלו לישראל. משה הצטרף לקיבוץ שמיר, שבו הוא חבר עד היום. הוא היה מגדל כותנה, וכעבור זמן למד חקלאות, והיום הוא דוקטור לחקלאות שיזם שלושה סטארט-אפים וממשיך במחקריו. 

למשה ולרעייתו טובה ארבעה ילדים ו-11 נכדים.

נושא תפילת "אל מלא רחמים": בני הראל

בכור דדוש, לימים בני הראל, נולד בשנת 1936 בעיר טריפולי בלוב. ב-1941 הגיע כוח גרמני לעיר כדי לחזק את הכוחות האיטלקיים בקרב על צפון אפריקה. הגברים היהודים נשלחו למחנות עבודה במדבר, ומי שהתחבא ונתפס - הושלך מגגות הבתים. 

בני הראל. צילום: איציק הררי

באחד מימי שישי באפריל 1941, הופצץ בית משפחתו של בני, אחיו ואחותו נהרגו והוא ואמו נפצעו. הם פונו בעגלה רתומה לחמור לכפר סמוך והוסתרו מהגרמני בדיר עזים. לאחר מכן הועברו בסיוע סבו וסבתו לכפר זאוויה אך בהפצצה, נהרגה אמו לנגד עיניו. לאחר מכן התגורר בני בביתם של סבו וסבתו בטריפולי, כאשר הגרנים ממשיכים לחפש אחר אביו. הם איימו באקדח על סבתו שיהרגו אותה אם לא תסגיר את אביו של בני. בכל פעם שהגיעו הגרמנים לחפש את האב, בני הוחבא בתוך מחצלת. 

עם כניעת הגרמנים בטריפולי בינואר 1943 חזר אביו יוסף לעיר. סבו של בני רצה לשמור על נכדו, הבן היחיד ששרד מבתו הבכורה, וחיתן את יוסף עם בתו בת ה-16. לזוג נולדו 13 ילדים. בשנת 1949, לאחר פרעות ביהודים תושבי לוב, עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בירושלים. בני עבד בסבלות ולאחר מכן בבניין, והיה בין השאר מבוני מוזיאון ישראל, משכן הכנסת, בית הנשיא, בנייני האומה וקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. הוא היה גבאי בית כנסת במשך שלושים שנה, ויזם הקמת אולם בבית הכנסת על שם אמו ודודתו, רחל ולאה. לבני ולרעייתו ג'קלין ארבעה ילדים ו-15 נכדים.