מסגד אל אקצא, ארכיון
צילום: ג'מאל עוואד, פלאש 90

על מה המריבה?

השקט המתוח בימים האחרונים בהר הבית מתעתע • ברגע אחד עימותים יכולים לפרוץ שם ולגלוש, כמיטב המסורת, גם לגזרות אחרות • בשנה שעברה זה נגמר במבצע צבאי בעזה ובמהומות בערים המעורבות • חן ביאר משוחח עם כתבנו בירושלים סולימאן מסוודה ועם הפעילה הפוליטית סירין ג'ברין ומברר את הנרטיב הפלסטיני ולמה מסגד אל-אקצא מעורר כל כך הרבה אמוציות בקרב הערבים אזרחי ישראל? | עוד יום
עוד יום
26 באפריל 2022
07:11
עודכן ב 07:36

המילה שאתם שומעים שוב ושוב בתקופה האחרונה היא מתיחות. והמתיחות הזאת שאנחנו מפחדים כל כך שתדרדר את האזור כולו למלחמה ואלימות, מגיעה מהנקודה הנפיצה ביותר במזרח התיכון - מסגד אל-אקצא, הר הבית.

האזינו לפרק חדש בהסכת "עוד יום"

אנחנו שומעים על מהומות באל-אקצא ועל חשש שהן יזלגו כמו בשנה שעברה אל אזורים אחרים בארץ,  ועל הפגנות בכמה ערים ערביות ועל כוננות בערים המעורבות, אבל כמעט ולא עוסקים בשאלות היסוד שעליהן קם כל המתח הזה ונבנה: מה זה אותו סטטוס-קוו באל-אקצא? למה כל יהודי שעולה להר הבית נתפס כאיום? ואיך המקום הזה מסמל כל כך הרבה גם לכאלו שהם חילונים גמורים?

הפעם אנחנו עוסקים בנרטיב הערבי-פלסטיני סביב מסגד אל-אקצא. נדבר עם כתבנו בירושלים סולימאן מסוודה שעוקב יום-יום, שעה-שעה, אחר כל התפתחות בשטח, וגם עם סירין ג'בארין, במקור מאום אל-פחם, היום מחיפה, פעילה בולטת שיצאה בימים האחרונים עם דגל פלסטין לכמה הפגנות על רקע האירועים האחרונים.

"התחושה באופן כללי היא תחושה של מתיחות", אומר לנו סולימאן מסוודה, כתב כאן חדשות בירושלים. "אחרי העימותים הקשים שראינו בירושלים בכלל, במיוחד במסגד אל-אקצא, יש תחושה שבכל רגע העסק הזה יכול להידרדר להסלמה. אבל זה באמת תלוי באיזה יום זה קורה ומה התוצאה של אותו יום של עימותים. בינתיים רגוע".

אז מה בכלל הטענה כלפי מה שקורה בהר הבית? "לכל צד יש טענות", אומר מסוודה. "אם ניקח את הצד המוסלמי, אז יש טענה שלפעמים חוזרת על עצמה והשנה ביתר שאת, שיש כוונה של ישראל, או הממשלה, לאפשר לקבוצות קיצוניות להפר את הסטטוס קוו במסגד אל-אקצא ולאפשר להן לעשות דברים שהמדינה מנעה מהם - כמו להקריב קורבן, לתת ליהודים להיכנס ולהתפלל".

סירין ג'בארין, פעילה פוליטית תושבת חיפה, עוקבת אחר מה שקורה בימים האחרונים בירושלים. "כשאני נמצאת שם אני מתארגנת תמיד לאלימות מסוימת מהצד השני, של החיילים האפרטהיידים. תחושה מפחידה, בדרך כלל. יש מצב שאני אמות, שאני אעצר ואני לא אצא, של מעצר מנהלי".

"אני לא אזרחית, אני כבושה פה", אומרת ג'בארין. "את התעודה הזו כפו עליי. אני רק פלסטינית, אין דבר אחר. מי שמציג את עצמו כישראלי - פשוט אין לו מודעות פוליטי". אז מי עולים לאל-אקצא, למעשה? "לא רק האנשים הדתיים נמצאים באל-אקצא, אנשים שאין להם קשר בכלל לדת, הולכים לשם כדי להגן על האדמה הקדושה הזאת".

"אל-אקצא זה קשר אתני, קשר דתי, קשר של אדמה, של השתייכות. יש אדמה שהיא קדושה שאנחנו כן רוצים להגן עליה, דווקא כי הכיבוש רוצה אותה", מוסיפה ג'בארין. "אתה לא יכול לשים פלסטר כל הזמן. צריך וחייב לפתור את הבעיה מהשורש. לא הגיע הזמן להתפוצץ?".