נועה, טל ואפרת יצחק
צילום: כאן חדשות

משפחתה של לורה יצחק לומדת להסתגל לחיים בלעדיה

הבעל טל והבנות אפרת, נועה ויהלי נערכים ליום הזיכרון הראשון בלי אמא • "היא לא סיימה את המשימה שלה פה", אומר בעלה • אמה של לורה: "לקחו לי יהלום, לקחו לי את כל הלב"
נופר משה
03 במאי 2022
14:46
עודכן ב 14:57

קצת יותר מחודש חלף מאז שלורה יצחק נרצחה באכזריות בפיגוע בבאר שבע. רק עכשיו מתחילות אפרת, נועה ויהלי, בנותיה של יצחק, להבין איך נראים החיים החדשים שלהן, בלי אימא. רשימת המשימות ולוח הזמנים המשפחתי שהכינה תלויים על המקרר. מזכירים להם שהחיים למרות הכול ממשיכים.

"לורה הייתה לביאה. היא לא סיימה את המשימה שלה פה", אומר בעלה טל. "אני בטוח ששם למעלה היא אומרת: 'לא סיימתי, מה אני עושה פה?'". "אמא הייתה עושה הכול", אומרת בתם נועה, בת ה12. "היא הייתה מסתובבת בכל מקום, היא אף פעם לא הייתה נחה".

לורה יצחק, בת 42, הייתה השנייה שנרצחה במסע הקטל הנוראי לפני חודש וחצי בבאר שבע. לבעלה נודע על הפיגוע כשהיה בסוכנות הרכב בה הוא עובד, משם נסע עם חבר לעבודה אל זירת הפיגוע. "הנסיעה הזאת הייתה נצח בשבילי", סיפר.

לכל אותן דקות ארוכות ברשת הקשר של כוחות הביטחון וההצלה בבאר שבע, שבהן מתחיל להתברר גודל הטרגדיה, האזין אחיה הצעיר של לורה, אליאור סוויסה, שוטר במשטרת באר שבע. "הייתי במשמרת, שמעתי הכול בקשר", מספר אליאור. "אמרתי: 'לא הגיוני שהיא לא מחייגת ולא מסמסת לי'. ראיתי שהיא לא עונה ואז הייתה לי הרגשה לא טובה וביקשתי שיסיעו אותי דחוף לשם".

"זה בא בבום. אפילו לא להגיד לה מילה אחרונה", אומרת אפרת, בתה של הבכורה של לורה. שעה לפני שנדקרה הספיקה לורה לפתוח חשבון אינסטגרם חדש, ממנו שלחה הודעה אחרונה לאפרת, שהייתה בדרכה מטיול.

"לקחו לי יהלום, לקחו לי את כל הלב", אומרת אמה של לורה, גוטה סוויסה. לורה נולדה במרוקו ועלתה עם משפחתה לישראל, הישר למרכז הקליטה בבאר שבע. הוריה היו מאחרוני היהודים שנשארו בקזבלנקה. לישראל הם עלו כדי שיוכלו לגדל את ילדיהם בביטחון. "ברחנו ממרוקו, פחדנו. היו שם ערבים, לא הייתי יוצאת", מספרת האם. "הגענו בסוף שנת 1983. כל כך שמחתי".

טל ולורה חיו וגם עבדו יחד באותה סוכנות רכב, שממנה יצא ביום הפיגוע. השבוע הוא חזר לשם עם בנותיו הגדולות, למקום האחרון שבו ראה את לורה שלו בחיים. "היא החתימה כרטיס, והיא הייתה כזאת יפה. אמרתי לה: 'לאן את הולכת?', והיא ענתה: '16:10 אני אהיה פה'. והיא יצאה".

"כל הזמן היינו ביחד, אף פעם לא עזבנו אחת את השנייה. אף פעם", אומר טל. "זה לא יכול להיות שזה קרה. בסך הכול הלכה לתדלק את האוטו". מעט זמן עבר אבל הגעגוע כבר שם וכשזה קורה, הבנות נכנסות לחדר של אמא. "אנחנו עוצמים את העיניים ורואים את אמא, היא פה איתנו".