-

שני עשורים אחרי הפיגוע: הילדים שנולדו להורים השכולים

מיקה מדמיינת את אחותה כבוגרת, איתן שואל את עצמו מה היה קורה אם אחיו אסף היה בחיים. 20 שנה אחרי הפיגוע בקו 37 בחיפה, אבותיהם מספרים בגילוי לב על ההחלטה, על מה שבחרו לספר לילדים - ועל ההתמודדות עם השכול לצד האושר שנכנס לחיים
ערן זינגר
03 במאי 2022
22:55

גם אחרי כל השנים שחלפו, יוסי צור, יוסי מנדלביץ' ורון קרמן זוכרים כל פרט קטן, מהיום הארור ההוא בשדרות מוריה שבחיפה.

צפו בכתבה המלאה מתוך חדשות הערב

יוסי: "לא היה אז ווטסאפ, לא היו רשתות".

רון: "החברים של טל כבר ידעו שהיא ביניהם".  

יוסי: "אצלי רק ב-02:00 בלילה. ביקשו ממני צילום פנורמי. הבנתי שלא יתנו לי לראות אותו".

רון: "ביום של הלוויה סבא שלה קרא לי. לא הבנתי למה לא נתנו לי לראות".

יוסי: "אולי טוב שכך, נשאר לי יפה בזיכרון".

יוסי: "הוא הבין שאני מחפש את יובל ולא נתן לי לגשת לשם, עזר לי לחפש בבתי החולים. זה היה בכרמל, וחגית ירדה לרמב"ם. ירדתי, אמרתי לחגית: 'זהו חגית, איבדנו את הילד שלנו'".

מאז הפיגוע באוטובוס בקו 37, שבו נהרגו 17 בני אדם, עמדו שלושת האבות השכולים בחזית המאבקים נגד מדיניות הממשלות בכל הקשור למלחמה בטרור. יוסי צור מספר: "השלישייה נולדה באירוע של הקמת האנדרטה ברחוב מוריה. נודע לנו על תוכניות העירייה ורצינו משהו יותר מרשים שיעשה כבוד לילדים. נפגשנו שלושתנו והתחלנו להריץ. נוצר חיבור ומהמאבק על האנדרטה, הצטרפנו למאבק של עוזי דיין לגדר הפרדה, נגד עסקת שליט ונושאים שונים של מעמד חללי הטרור, והלכנו ועשינו כל מה שיכולנו.

"כשיש פיגוע חדש, מה שאתה מריץ בראש זה הסרט שלהם ולא שלנו. מה עובר על המשפחות של ההרוגים האחרונים, אנחנו יכולים להריץ בסלו מושן, איך השעות שעוברות עליהם עד שמגיעים להלוויה, ושמה אנחנו יכולים לראות בפרטי פרטים". יוסי מנדלביץ' הוסיף: "הסיפור של אובדן הילדים לא עוזב אותנו. האוטובוס והגופות זה לא עוזב אותי לשנייה, כשכל פעם אני בסיטואציות בחיים זה עולה לי".

מעבר לתמונות המחרידות מתוך האוטובוס שנחרב מעוצמת הפיצוץ של המחבל המתאבד, הפיגוע ההוא בחיפה היה חריג גם בשל העובדה שרבים מהנרצחים היו ילדים ובני נוער, תלמידים ותלמידות שהיו בדרכם חזרה מבית הספר. "האובדן של יובי היה האירוע המכונן של חיי. קרו לי הרבה דברים טובים, נולדו נכדים והחיים ממשיכים ויש שמחה, אבל התמרור של יובי. "אין יום בשנה שהאובדן הזה מתנתק: יכול להיות ילד ברחוב, תינוק ברחוב, תמונה של בית. זה מחבר את זה למסגרת של יובל, והקטע של האובדן וסוף דרכו לא עוזב אותי. לא היו פיגועים כאלה של ילדים".

מיקה קרמן ואיתן צור נולדו אחרי הפיגוע ההוא. "אנחנו החלטנו מיד לחזור לחיים", מספרים האבות. "לא לקחת חופש, ולא לנסות להירגע. גם לחזור לעבודה וגם לטפל בילדים. מהר מאוד החלטנו לא להתרכז רק בשכול אלא בחיים, ילד שיפצה על הסבל והשכול שייתן לנו זמן שמחה במקביל לשכול ולמוות".

מיקה מספרת: "אני יותר חושבת על זה לעומק ביום הזיכרון, מה היה אם הייתי מכירה אותה. לפעמים אני שומעת שכל מיני תנועות שלי מזכירות אותה, דעות ודברים משותפים, זה מוזר כזה".

את זוכרת סיפורים?

"לא כל כך, אבל מנסה לדמיין לפעמים אותה, אם היתה הולכת לבית הספר... אני מדמיינת את טל יותר גדולה ובוגרת, אילו היתה לה משפחה והייתי דודה".

איתן מספר: "אני לא חושב אם לאסף היו ילדים, אבל מה היה קורה אילו היה פה. אולי היה מגשר ביני לבין האח הגדול, הוא אומר לי לעשות ספורט, אולי הוא היה מנסה לגשר בין הצדדים, אולי היה מנסה לעזור לי לגלוש". 

אתה מרגיש מיוחד?

"קצת. זה די מסובך, יש לי אח שלא הכרתי, אני פה בגללו, זה קשה להגיד, אני לא בדיוק, אני באתי לעולם בגלל מה שקרה לו, אני לא יודע איך להסביר את זה".