סינוואר, ארכיון
צילום: עטיה מוחמד, פלאש 90

נמצאה הסיבה לפיגועים: יחיא סינוואר

סינוואר הוא רק חלק מהבעיה, הוא מחולל הסתה. אך עוד רבים כמוהו מסתובבים חיים בעזה, בגדה ובחוץ לארץ • חברה שחלקים לא מבוטלים בציבור שלה חוגגים מוות של אזרחים חייבת להסתכל במראה ולהציב לעצמה שאלות | דעה
גל ברגר
07 במאי 2022
11:38

יסלחו לי חלק מהקולגות והמתדרכים אך זהו שיא חדש של שטחיות. זו הסיבה לפיגועים? יחיא סינוואר מעזה? זוהי הסיבה לכך שהפיגוע באלעד בוצע בגרזן? הנאום של סינוואר בעזה בשבת שעברה?

די נו. פיגועי גרזן היו גם קודם. פיגועים בסכין ובירי היו גם קודם. הסתה הייתה גם קודם ושנאה הייתה גם קודם. היו ויהיו. זה לא כתב הגנה על יחיא סינוואר. זהו כתב אישום נגד השטוח, נגד הטמטמת הפבלובית.

טבע האדם שהוא מחפש תשובה. וכשאין תשובה הוא מייצר תשובה שנוח לו לחיות איתה. במקרה זה, האדם מחפש וו לתלות בו את האשם, לראות בו את האחראי, לראות בו את המקור לכל צרותינו. לעיתים בתהליך חיפוש התשובה, אנחנו מעוותים אותה, מעקמים אותה עד כדי שכנוע עצמי שהנה מצאנו את הסיבה והמסובב. נסלק אותם מדרכנו ובכך יימצא מזור לכל בעיותינו ותסכולינו. 

יחיא סינוואר הוא רק חלק מהבעיה, חלק קטן. הוא סימפטום שלה. הוא מחולל הסתה, זה נכון. אך עוד רבים כמוהו מסתובבים חיים בעזה, בגדה ובחוץ לארץ.

זה לא שחיסול סינוואר לא יוסיף גרם של טוב לעולם. סביר מאוד שכן. אבל יש עוד הרבה סינווארים. וההתמקדות דווקא בו היא לא רצינית

גם עם בהאא אבו אל-עטא, מפקד החטיבה הסורר של הג'יהאד האסלאמי בצפון רצועת עזה, היו שסברו שבחיסולו תצמצם ישראל את שיגור הרקטות מרצועת עזה. והנה, הפלא ופלא, הרקטות נמשכו גם אחרי. גם "שומר החומות" עם יותר מ-4,000 רקטות ופצצות מרגמה ששוגרו אל ישראל, התנהל כשנה וחצי לאחר שבהאא אבו אל-עטא נפרד מן העולם.

הסתה לפיגועים וטרור תהיה גם אחרי יחיא סינוואר, כמו שהייתה לפניו. הקריאות לחיסולו כעת קצת מחמיצות את זה. הן התגלמות של קריאות הנקם והאגו לנוכח תחושת חוסר האונים שאופפת את הישראלים בחודש וחצי האחרונים. מותר לא להבין מדוע פרץ האלימות והטרור הזה התפרץ דווקא עכשיו, לא צריך שלכל דבר תהיה תשובה ברורה. לא צריך שלכל דבר יהיה אשם ברור.

וזה לא שחיסול סינוואר לא יוסיף גרם של טוב לעולם. סביר מאוד שכן. אבל יש עוד הרבה סינווארים. וההתמקדות דווקא בו היא לא רצינית. זו התעסקות עם היתושים, ואולי עם היתוש הבולט ביותר בהתלהמותו בימים אלה, אבל לא עם הביצה. ומהי הביצה? יש שיאמרו "כיבוש השטחים מעבר לקו הירוק", יש שיאמרו "שנאת יהודים צרופה", או השילוב בין שניהם.

אין זה מתפקידו של העם היהודי להסביר לעצמו בכל פעם מחדש למה שונאים אותו כשיש לו כל כך הרבה שונאים מכל כך הרבה סיבות. ובפרט באזור הזה. לדעתי, גם אין תשובה חד-מימדית ברורה לשאלה הזו והקווים בין מקורות השנאה מיטשטשים.

אגב סינוואר, לא הוא שהמציא תיאוריית חיבור הגזרות או הזירות: שילוב של גזרות בוערות נגד ישראל שמגיעות ממקורות שונים בעת ובעונה אחת (עזה, גדה, מזרח ירושלים, ערביי ישראל, לבנון). מי שפיתח את התיאוריה הזו לרמת אמנות הוא סאלח עארורי, סגן מנהיג חמאס שיושב בחוץ לארץ.  

אבל מי שיצר את התיאוריה הזו של חיבר הגזרות זו המציאות עצמה, ואם לדייק: ירושלים, הר הבית ואל-אקצא. ועוד הרבה לפני "שומר החומות". למעשה, משחר ימי הסכסוך, עוד הרבה לפני שמדינת ישראל קמה, זה היה הדבק המלכד שמחבר גזרות. זה הדגל שסביבו הסתופפו רכיבי הארץ. זו גם ליבת הסכסוך. מי ישלוט בירושלים ובארבעת כנפות הארץ.

את ההבחנה בין הטרור לבין המערכת שמטפחת ומחוללת אותו התחלנו לתקן בשנים האחרונות. אך זה, מעט מדי ומאוחר מדי

בחודש וחצי האחרונים אנחנו מתישים את עצמנו עם שאלות על גבי שאלות. האם זה עוד גל חולף, מה שונה ומה דומה לגלים קודמים, האם אנחנו בראשיתו של אירוע גדול יותר מזה שאנו יכולים להעריך את היקפו כעת.

עד לא מזמן קראו לזה פיגועי בודדים, וחלקנו עדיין קוראים לזה כך, כלומר: מחבלים ששולחים את עצמם ביוזמתם להרוג ביהודים וישראלים ולא נשלחו על ידי ארגונים. כאילו שזה משנה במבחן התוצאה, אבל זאת עוד דרך מעוותת להסביר לעצמנו משהו שכלל לא בטוח שצריך עוד להסביר. גם כששב"כ מסכל מאות פיגועים מדי שנה בשנים האחרונות, עדיין המשכנו לקרוא לזה פיגועי בודדים. בודדים הם לא.

לא מדובר באנשים שקמים בבוקר ושם ניצתת אצלם ההבנה הראשונית והאחרונה שהם יוצאים לפיגוע. זה לא באמת עד כדי כך פשטני. מדובר בתהליך הבשלה שלם: זרע שנשתל בהם מימים מוקדמים, מלווה במערכת שלמה של הסתה, הכחשת האחר וטיפוח שנאה מתמדת בכל שלב ושלב שעברו בדרך, וברגע אחד זה מתפרץ. את רגע ההתפרצות קשה לנבות.

היה ניסיון בשנים האחרונות לומר שזה חיקוי והשראה, כל הבודדים האלה, עוד איזו המצאה של הטרמינולוגים. הנה, הם לא רק בודדים, הם גם חקיינים.  

זהו ניסיון לטשטש את המציאות או הצגתה בצורה מצומצמת מאוד או עיוורון. מדובר ביצירים של אותה מערכת משומנת שמטפחת שנאה והסתה שלא מבחינה ברגע ההתפרצות בין ילד, אישה, איש מבוגר או אישה זקנה. מערכת שלא טופלה מעולם ברשות הפלסטינית, לא זו של ערפאת, לא זו של אבו-מאזן ולא זו של סינוואר.

את ההבחנה שעשינו בין הטרור לבין המערכת השלמה שמטפחת אותו, מחוללת אותו, מעודדת אותו, מסיתה לו, מחבקת אותו ומתגמלת אותו – התחלנו לתקן בשנים האחרונות, אך זה מעט מדי ומאוחר מדי.

חיסול סינוואר אולי ימתיק לרגע את חוסר האונים עמו מתמודדים הישראלים בימים אלה. הוא לא יפתור שום בעיה. כמו תמיד, יבוא סינוואר אחר

זהו אינטרס ראשון של החברה הפלסטינית לטפל בזה, גם אם מנהיגותה סבורה אחרת. חברה שחלקים לא מבוטלים בציבור שלה חוגגים מוות של אזרחים, ילדים, נשים, חייבת להסתכל במראה ולהציב לעצמה שאלות. הדממה של החברה הפלסטינית לנוכח זה, ובמיוחד של מאות האלפים שנהנים מפירותיה של ישראל, מהממת בפני עצמה.

ועדיין, זה לא משהו שישראל לבדה יכולה לעקור אותו מהשורש אלא רק לנסות ולהתמודד עמו כשזה מתפרץ לעברה. גם מי שסבור ש"סיום הכיבוש" הוא תרופת הפלא, צריך להיזכר מה היה פה עוד קודם לכיבוש, ויותר מזה: לשאול את עצמו על איזה כיבוש מדובר – על זה של 67' לפי אסכולת אבו-מאזן, או על זה של 48' לפי אסכולת חמאס, בהנחה שאכן לפנינו שתי אסכולות שונות.

חיסול יחיא סינוואר אולי ימתיק לרגע את מרירות הגלולה של חוסר האונים שעמו מתמודדים הישראלים בימים אלה, שבהם הטרור מרים ראש ברחובות. הוא לא יפתור שום בעיה. כמו תמיד, יבוא סינוואר אחר.