-
צילום: יעקב לדרמן, פלאש90

תוכנית הסיפוח: הסכסוך היצרי בין יקנעם לשכנים ממגידו

במשך יותר מחמש שנים נלחמו עיריית יקנעם ומועצה אזורית מגידו על תא שטח לא גדול. חן ביאר יצא למסע אל תוך מאבק הרשויות, שאינו מנותק מאחד השסעים הבולטים בחברה. סיפור מקומי שיכול ללמד אותנו הרבה על מחירי הדיור, סבך הביורוקרטיה, והמחלוקת על חלוקת המשאבים בישראל | עוד יום
חן ביאר
12 ביוני 2022
07:44

יקנעם של 30 השנים האחרונות היא סיפור הצלחה ללא עוררין. מעיירה קטנה הפכה לעיר מבוקשת ולמרכז של מסחר, תעשייה והייטק. את יקנעם, על 25 אלף תושביה, עוטפת משלושה כיוונים המועצה האזורית מגידו - המורכבת מתשעה קיבוצים, שלושה מושבים ומושבה המונים כ-13 אלף תושבים. 

האזינו לעוד יום 

ב-34 השנים האחרונות יושב על כיסא ראש עיריית יקנעם סימון אלפסי. אחרי הבחירות הבאות הוא יפרוש, אחרי כהונה ארוכה ארוכה. יש שיגידו ארוכה מידי, אבל גם הם יסכימו שהעיר שהוא עוזב שונה בתכלית. כביש שעד להרחבתו האחרונה הסתיים ממש בפתח העיר הפך את המיקום שלה לאטרקטיבי. ופארק ההייטק שהוקם השטחה משגשג. ומכיוון שעם האוכל בא התאבון, יקנעם ביקשה לגדול ולהתרחב, אלא שכאן יש בעיה, כי אין ממש לאן. 

מה עושה עיר שרוצה להתרחב אבל אין לה לאן? פוזלת לשטח של השכנים. והשכנים של יקנעם הם מועצה אזורית מגידו. אבל גם כאן יש בעיה. כי מי שעומד בראש המועצה השכנה לא חושב לוותר על אף שעל. מה ששלו - שלו.

ב-2016 בעיריית יקנעם קיבלו החלטה - הם יקבלו את השטחים ממועצה אזורית מגידו, ואם יהיה צורך הם יאלצו אותם לעשות את זה על אפם וחמתם. במועצה האזורית מגידו הבינו מהר מאוד את גודל הבעיה. בעבר מעמדם אל מול השלטון המרכזי היה חזק יותר, אבל הזמנים השתנו, ונראה שהיום עיריית יקנעם קרובה לצלחת הרבה יותר.

גם הסנטימנט הציבורי כלפי הקיבוצים והמושבים, מה שכונה בעבר ההתיישבות העובדת, הוא כבר ממש לא מה שהיה בימי הקוקו והסרפן. להפך, יש, כך הם חשים, מי שנהנה מאוד לחבוט בהם. למחוק את תפקידם ההיסטורי, ולהתעלם מפועלם לשמור ולטפח את המרחבים הירוקים באזור מהיפים שיש לארץ שלנו להציע.  

וכך ניתן האות לתחילתה של המלחמה השקטה בין מגידו ליקנעם. המהלך הראשון של ראש העיר אלפסי היה לדרוש העברה של שלושה יישובים, על תושביהם, ועל השטחים שמסביבם, ממגידו אל שטחה של יקנעם. מה שנקרא - תוכנית הסיפוח.

הניסיון של יקנעם לגייס לה תמיכה בקרב תושבי היישובים שהעיר ביקשה להעביר אליה לא ממש צלח, ותוכנית הסיפוח הוזזה בינתיים הצידה לטובת רעיון חדש: יקנעם דרשה להעביר אליה שטחים של המועצה האזורית מדרום לעיר, כאלו שיקיפו ולמעשה יבלעו שני מושבים אחרים של מגידו - אליקים ועין העמק. 

במגידו ניסו להתמודד עם הטיעון של יקנעם, שעם כל הצער על שני המושבים, יש כאן עיר שלמה שאין לה ברירה אלא לגדול ולהתפתח, ופשוט אין לה מקום אחר לעשות את זה. אז הם שכרו את שירותיה של אדריכלית ידועת שם, שכתבה תכנית שמראה איך יקנעם יכולה לממש את כל שאיפות ההתרחבות שלה מבלי לקבל שום שטח נוסף, אפילו לא דונם אחד. 

וזה כבר נתפס ביקנעם כחוצפה של ממש. הנה שוב מתנשאים עלינו, ואומרים לנו איך לבנות, איך לגור, ואיך לנהל את ענייננו. ואז המאבק קיבל תפנית נוספת, מפתיעה במיוחד. במגידו העלו על השולחן הצעה חלופית לשטח אחר שיועבר לעיריית יקנעם,  במקום זה שמאגף ובולע את המושבים.

אלא שהשטח הוא דווקא קרוב הרבה יותר לשמורות הטבע של מגידו, לאזור שמכונה עמק השלום, פנינה שאהובה על המטיילים. בדיוק המקום שרוב הציבור, ולא רק תושבי האזור, לא היו רוצים לראות את הדחפורים עולים עליו. 

יש כאלו שסבורים שבמגידו לא באמת תכננו להעביר ליקנעם את עמק השלום מהרגע הראשון. וזו בעצם הייתה מן טקטיקה כזאת, לגייס קולות בציבור. ואכן מאותו הרגע קם מטה מאבק, הנושא עלה לכותרות  ותפס את כל תשומת הלב. 

במבחן התוצאה, הצעת עמק השלום התגלתה כגול עצמי מפואר בעבור מגידו. כי מהרגע שהמתנדבים התגייסו בכל הכוח, לפחות בהד הציבורי זאת הפכה להיות המטרה הבלעדית, ורק למעטים כבר היה אכפת שהמחיר יהיה חזרה לשטח המקורי והפחות מפורסם סביב המושבים, זה שבמגידו כל כך נלחמים שיישאר שלהם. 

עד הרגע האחרון ניסו במגידו לנהל קרב מאסף עם הצעות פשרה שונות, אבל הדם הרע כבר זרם בשפע, ונראה שהזמן להסכמות כבר חלף ואלו  נדחו בזו אחר זו. לבסוף, אחרי כמעט שש שנים של מאבקים, נפל הפור - יקנעם תקבל מהמועצה האזורית מגידו 900 דונם. לא הגודל שחלמו עליו, אבל נראה שהם מרוצים, ופעילי הסביבה מרוצים גם הם. במגידו, בטח לא תופתעו - הרבה פחות. 

ואם יש מוסר השכל לסיפור הזה הוא לא נוגע לצדקתו של אף אחד מהצדדים, אלא לאיך שהעסק מתנהל. את המחלוקת על פיסת הקרקע הזאת אפשר היה לפתור, לכאן או לכאן, בחמישה חודשים, אם לא בחמישה שבועות. בוודאי לא נדרשו לה יותר מחמש שנים שבהם בוזבזו כספי ציבור, אנרגיות ויחסי השכנות בין הרשויות.

אם מדינת ישראל התקשקשה כל כך הרבה זמן על השטח הקטן שבין יקנעם למגידו, מה הפלא שלמרות כל המאמצים מחירי הדיור ממשיכים לעלות, שעדיין אין מספיק התחלות בנייה. ושאין מדיניות סדורה מהצד השני ביחס לשטחים הפתוחים שהולכים ומצטמצמים, שאנחנו עדיין מתווכחים על חלוקה צודקת של משאבי הקרקע שלנו.