קלפי ביום הבחירות
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הגוש, החידוש והריגוש: מה אומר ממוצע הסקרים

גוש נתניהו ממשיך לטפס וכבר מגיע ל-61 מנדטים בסקרים • הזמן של הרוח הציונית קצוב ולא בטוח שיהיה מי שיציל אותה • איך ממשיך להשפיע האיחוד בין גנץ לסער • וכמה הפריימריז באמת חשובים? | מה אפשר לדעת מסקר הסקרים של המדד
שמואל רוזנר, המדד
05 באוגוסט 2022
13:00

בתוכנית ישראל בוחרת בכאן 11 הצגנו אתמול (חמישי) סקר הסקרים – המדד המשוקלל של סקרי כל כלי התקשורת. זמן קצר אחרי שפרסמנו, התפרסמו עוד שני סקרים, והבוקר עוד אחד. כך שכבר אפשר לעדכן, ולראות מה השתנה בשבועות האחרונים וביממה האחרונה.

לאיזו מפלגה תצביעו אם תשנו ברגע האחרון את דעתכם? בואו להתלבט איתנו

הגוש: גוש נתניהו זוחל עוד קצת למעלה, זה חשוב מאוד. בטלוויזיה אמרתי שהשאלה היא האם המנדט ה-61 הוא תקרת זכוכית, שאפשר לנפץ, או תקרת בטון, שהראש לא מספיק חזק לשבור. אפילו לא הראש של נתניהו. אז הבוקר אפשר לבשר שבתקרה רואים סדקים. אולי בכל זאת זכוכית. למה? כי בשני סקרים הגוש הגיע ל-61 ו-62.

זה העלה קצת את הממוצע של הגוש. לכמה? תלוי בסוג התשובה שאתם רוצים לקבל. הממוצע של אתר המדד מתנהג כמו ממוצע אמיתי. כלומר, הנוסחה מייצרת מספרים לא שלמים. כמובן, בחיים האמיתיים יש מנדטים, והם שלמים, אבל הממוצע מבקש לבדוק מגמות ולא לחשב מנדטים (בשביל זה צריך גם הסכמי עודפים וחוק בדר-עופר ועוד כל מיני דברים).

אז מה אתם אומרים, ישראל יותר מפוצלת או יותר מאוחדת? בואו לומר מה דעתכם

כאשר מביטים במספרים לא שלמים, הגוש של נתניהו עדיין לא שם. הממוצע שלו הוא 59.7. מתקרב ל-60 אבל בטח לא 61. אלא שבסקרי הטלוויזיה והעיתונים לא מציגים שברים, אלא מספרים שקל להבין. כאלה שתואמים את מה שיהיה במציאות, שבה אין שברי חברי כנסת, אלא רק חברי כנסת שלמים. בסקרים האלה, הגוש כבר חוצה לפעמים את ה-61. כמובן, אם ימשיך לחצות בעוד ועוד סקרים, גם הממוצע יזוז עוד כלפי מעלה, עד שיחצה את ה-61. אבל כל עוד יש גם סקרים שמורידים אותו, כמו זה שהיה הבוקר, הממוצע משאיר אותו מתחת לתקרה.

החידוש 1: זה כבר חידוש קצת ישן, אבל גם כחול לבן התחדשה לא מזמן, בתגבורת של סער ואלקין ושאשא ביטון ושאר חברי תקווה חדשה, חוץ מאלה שהצטרפו לאיילת שקד ומזו שעברה ליאיר לפיד. מייד לאחר החיבור נראה די ברור שלא מדובר ברעידת אדמה גדולה. הסקרים נתנו לכחול לבן בערך את מה ששתי המפלגות שחוברו היו אמורות לקבל יחד.

זה היה עוד יחסית טוב, כי מאז, המפלגה קצת בירידה. מ-14-13 מנדטים ל-13-12 מנדטים. הנה, בממוצע של הטלוויזיה אתמול נתנו לכחול לבן 13, והבוקר כבר 12. בממוצע שלנו, אם מביטים עליו במספרים שלמים, זה למעשה מה שעושה את ההבדל בין גוש של 60 לנתניהו לגוש של 61. כחול לבן איבדה מנדט, הציונות הדתית עלתה במנדט (עם כוכבית: הסקר של הבוקר הוריד לה את הממוצע, אבל היה חריג בהשוואה לרוב הסקרים האחרונים, אז אנחנו נותנים לו קצת פחות משקל כשאנחנו מעגלים מנדטים כדי להגיע לסך הכל של 120).

החידוש 2: צריך להיזהר ברוח הציונית. זו מפלגה שזה עתה נכנסה לזירה, והסקרים לא רק מסבירים את מצבה אלא גם משפיעים על מצבה. מצד שני, סקר אחרי סקר, דגימה אחרי דגימה, הסוקרים מחפשים מצביעים של הרוח הציונית. הם מתקשים למצוא אותם. בממוצע הסקרים אתמול אמרנו שהרוח הציונית לא עוברת. ניסינו להסביר מדוע, וגם לסייג, כדי שיהיה ברור שעוד יבואו מן הסתם סקרים אחרים.

באמת, כבר אתמול באו שניים, והבוקר עוד אחד. גם בהם אין בשורה גדולה לרוח הציונית. בשני סקרים המפלגה לא עברה, באחד עברה, אבל מאוד קרוב לקו שמתחתיו כבר לא עוברים. איילת שקד מכירה היטב את הקו הזה. בבחירות מספר אחת, לפני לא הרבה שנים אבל הרבה מאוד אנרגיה פוליטית, חסרו לה ולשותפה, נפתלי בנט, רק כמה מאות קולות כדי להגיע לקו – ולא הגיעו. עכשיו היא שוב קרובה אליו. היא, ויועז הנדל, וצביקה האוזר, וגם השותף הנוסף, המסתורי, הח״כ במסכה שטרם גוייס למקום השלישי.

יש עוד זמן עד הבחירות, ויש עוד קמפיין, ויש עוד מתלבטים, בין עשרה לעשרים אחוז. אבל הזמן של הרוח הציונית קצוב, והרוח נגדית. למפלגה הזאת אין בוחרים נאמנים, מסורים, כמו של מרצ, שיבואו להציל אותה, כי חשוב להם שקולה יישמע. זו לא מפלגה אמיתית, אלא קומבינה לצורך סיבוב הבחירות. אם הבוחרים יזהו סיכון, אם יזהו שקולם עלול ללכת לאיבוד, רבים מהם יחפשו מוצא אחר, קומבינה בסיכון פחות גבוה, גם אם קצת פחות מותאמת אידיאולוגית לעמדתם. במילים פשוטות: הסקרים מעוררים ספק, ובמקרה של המפלגה הזאת הספק הוא אויב.  

הסקרים מעוררים ספק, ובמקרה של הרוח הציונית, הזאת הספק הוא אויב

הריגוש: בשבוע הבא נדבר על פריימריז. נדבר עליהם הרבה יותר ממה שצריך. כוחה של המערכת הפוליטית הוא בייצור אירועים מחוללי ריגוש, כוחה של המערכת התקשורתית בהדהוד מעצים של האירועים הללו. כמה הם חשובים באמת? פחות ממשחק כדורגל של מכבי חיפה נגד הכוכב האדום, בהנחה שיהיה, ובהנחה שיכריע אם מכבי חיפה תעלה לשלב הבתים בליגת האלופות. נדמה לי שדי ברור מה יותר מרגש – מצד אחד מכבי חיפה בליגת האלופות, מצד שני, נעמה לזימי במקום הרביעי בפריימריס של העבודה (אני סתם נטפל ללזימי ולעבודה, אפשר לומר דברים דומים על רוב המתמודדים ברוב המפלגות).

ובכל זאת, יש הבדל בין המירוץ בליכוד לבין המירוץ בעבודה. זה של העבודה כבר הוכרע. באיזה מובן הוכרע? במובן זה שלא יכול לקרות בו שום דבר ממש מעניין. רוב חברי הכנסת של המפלגה הם די צעירים, די אנונימיים. מפלגת העבודה היא מפלגת מרב מיכאלי. כל השאר ניצבים. יכול להיות שנוח לה כך, יכול להיות שזה מה שהמפלגה הצליחה לגייס. כך או כך, רוב חברי הכנסת של העבודה יכולים לטייל ברחוב אקראי באשדוד או בנתניה בלי שאף אחד יזהה אותם. מכיוון שכך, השאלה באיזה סדר יסתדרו במורד הרשימה פשוט לא כל כך חשוב, מלבד להם ולבני משפחותיהם.

המצב בליכוד אחר. בליכוד יש פוטנציאל נפיץ בגלל הקרב הקשה על ההנהגה ביום שאחרי. כלומר, תהיה מידה של חשיבות לשאלה כיצד מתמודדים ברקת וכץ, אדלשטיין ואוחנה. ועוד: בליכוד יש גם פוטנציאל נזק יותר גדול. אם לראש הרשימה יגיעו הפרועים ביותר, הבוטים ביותר שבין חברי הכנסת, זה עלול לחבל במאמצי המפלגה להציג פנים ידידותיות בדרך לבחירות. או כך לפחות נהוג לחשוב, בתקווה שבישראל עוד נותרה מידה של חשיבות לרמת הרצינות והאחריות של מי שמועמדים להיות חברי וחברות כנסת.