.
צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

עברנו לעולם שבו לכסף יש מחיר - והוא רק עולה

העלאות הריבית במשק בידי בנק ישראל מתחילת השנה מסמנות את קו פרשת המים החדש בכלכלה הישראלית | פרשנות
שאול אמסטרדמסקי
25 באוגוסט 2022
07:27

העלאות הריבית במשק בידי בנק ישראל מתחילת השנה מסמנות את קו פרשת המים החדש בכלכלה הישראלית, נכון לעכשיו. עד לחודשים האחרונים חיינו כולנו במשך עשור, אפילו יותר, בעולם שבו מחיר הכסף היה זול מאוד. מעכשיו, כמעט בבת אחת, עברנו לעולם שבו לכסף יש מחיר, והמחיר הזה רק עולה. כמה תימשך התקופה הזו? אין לדעת. אבל המעבר הזה, מצד אחד של הקו לצידו השני, הוא מעבר לא קל בכלל - והייתי עדין.

ריבית דריבית | עוד יום

ראשונים להרגיש את זה היו הסטארטאפים וחברות ההייטק. בשנתיים האחרונות הכסף שזרם לתעשיית ההייטק היה חסר תקדים בהיקפים שלו. כל מיני משקיעים תיארו בעיני עולם שבו יזמים ויזמיות מצליחים לגייס כסף מבלי שהמשקיעים באמת בדקו לעומק מה המוצר שהם מנסים ליצור, מה ההיתכנות האמיתית למוצר הזה, ודברים בסיסיים נוספים. למה? כי היה המון כסף שהסתובב וחיפש להיות מושקע, וקרנות השקעה ידעו שאם הן לא ישקיעו, אז קרנות השקעה מתחרות ישקיעו, והן לא רצו לפספס את הרכבת הזו. אז הן עלו עליה.

האינפלציה בכל העולם הרימה את הראש, הבנקים העלו את הריבית וכל אותם סטארטאפים ששרפו כסף הבינו שהחגיגה הסתיימה

אבל אז האינפלציה בכל העולם הרימה את הראש, והבנקים המרכזיים, באיחור משמעותי, התחילו להעלות את הריבית. וברגע שזה קרה למשקיעים נהייתה אלטרנטיבה. פתאום אפשר לקחת את הכסף ולהשקיע באפיקים פחות מסוכנים, ולא בהייטק. וכל אותם סטארטאפים ששרפו (ושורפים) כסף וחשבו שזה יוכל להימשך לנצח, הבינו שחגיגת הכסף הזול הסתיימה. המניות של חלקם צנחו בעשרות אחוזים, חלק פיטרו עשרות ומאות עובדים בניסיון לחתוך הוצאות ומהר. הם נכנסו כמעט בבת אחת, כמעט באלימות, אל העולם הזה של כסף שיש לו מחיר.

אחרי הסטארטאפים הגיע תורן של החברות הגדולות. כל החברות זקוקות לאשראי בשביל לממן את הפעילות השוטפת שלהן. הן לוקחות הלוואות בשביל להחזיר הלוואות קודמות, בשביל לשלם משכורות, בשביל לגשר על תקופות של ירידה במכירות, בשביל להשקיע בפרויקטים חדשים. כך עובד העולם העסקי.

חברות גדולות משלמות את הריביות הנמוכות ביותר שיש, כי הבנקים מחזרים אחריהן, ומשום שהן פחות מסוכנות לבנקים. אבל כשהריביות התחילו לעלות, מחיר האשראי שלהן התייקר. ומאחר שמדובר בחברות מאוד גדולות, ולכן גם בקווי אשראי משמעותיים, של עשרות ומאות מיליונים, כל עלייה של רבע אחוז בריבית או יותר מייקר משמעותית את יכולת המימון שלהן. אז הן חושבות איפה להתייעל, ואולי גם להעלות מחירים, ואם זה ימשיך - אולי גם לפטר עובדים. אנחנו עוד לא שם.

וכעת, אחריהן, מגיע תורם של העסקים הקטנים, ושלנו - משקי הבית, המשפחות שמרכיבות את ישראל. העסקים הקטנים בבעיה כפולה. יכולת הספיגה שלהם מוגבלת מאוד - ראינו את זה היטב בקורונה. כשעליית הריבית מייקרת את האשראי שהם לוקחים מהבנקים, חלקם עוברים בבת אחת מרווח להפסד. 

גם היכולת של משקי הבית לעמוד בהתייקרות הריבית היא מוגבלת. אם אתם במינוס - המינוס הזה התייקר. אתם משלמים עליו עכשיו יותר, גם אם אתם לא רואים את זה, גם אם אתם לא מרגישים את זה. אם לקחתם הלוואה לרכוש רכב, יש סיכוי שהיא התייקרה. כנ״ל ההלוואה לכל מטרה שלקחתם. ומעבר לכל - המשכנתה.

משקי הבית בישראל יושבים על הר חובות היסטורי בגובהו - יותר מ-720 מיליארד שקל. שני שלישים מהחובות האלה, בערך הם משכנתאות, והשאר זהו המינוס של הישראלי (10 מיליארד שקל), הלוואות לכל מטרה מהבנקים (155 מיליארד שקל), עוד 28.5 מיליארד שקל הלוואות מכרטיסי אשראי (בריביות רצחניות), וכמעט עוד 50 מיליארד שקל הלוואות מגופי הפנסיה. פעמים רבות אנשים לוקחים את ההלוואות האלה בשביל להגדיל את ״ההון העצמי״ שהם צריכים להציג לבנק כשהם לוקחים משכנתה, כך שהבעיה אפילו עמוקה יותר.

בתקופה הקרובה תלך ותגבר, אני מאמין, זעקה ציבורית של נוטלי משכנתאות. על כך שהם נחנקים. על כך שצריך לעשות משהו. ייתכן שהעסקים הקטנים יהיו מאחוריהם, ייתכן שלא. כך או אחרת, ככה יראו כאבי הגמילה מהעולם של הכסף הזול, והחציה של קו פרשת המים. ועוד לא הגענו לשיא הריבית. יש עוד לאן לטפס.

כמה זמן זה יחזיק?

השנים האחרונות הוכיחו שאין סיבה לפאניקה. הישראלים מקפידים לשלם את החובות שלהם, גם בתקופות מטורללות כמו מגפה עולמית, כשחלק גדול מהאנשים, עובדים שכירים ועצמאים, איבדו את מקום העבודה שלהם, חלקם לזמן רב. רק שהעובדה שהישראלים עמוסי החובות צלחו את תקופת הקורונה בלי להתמוטט לא בהכרח מגלה את כל התמונה.

מתי המחירים יפסיקו לעלות? | עוד יום

בתקופת הקורונה הריבית במשק הוסיפה להיות אפסית. הכסף היה זיל הזול. תוסיפו לזה את המענקים שהממשלה חילקה, ואת דחיית התשלומים שהבנקים איפשרו (בגלל שבנק ישראל הכריח אותם) וקיבלתם הסבר איך עברנו את התקופה הזו.

כעת, אנחנו נכנסים לתקופה אחרת, לעולם אחר. 44% מהמשכנתאות החדשות הן משכנתאות שההחזר החודשי שלהן גבוה משליש מההכנסה נטו של משק הבית. לפני עשור שיעורם היה חצי מזה. או במילים אחרות, עליות המחירים והריביות הנמוכות דחפו את הבנקים לקחת משכנתאות גדולות יותר, גם אם ההכנסות שלהם לא גדלו בהתאם.

לפחות ל-44% מנוטלי המשכנתאות החדשות הנטו חנוק גם ככה. כמה זמן הם עוד יחזיקו? זו השאלה שצריכה להטריד מאוד את הצמרת הכלכלית

ברגע שהריבית עולה וההחזר החודשי גדל במאות שקלים בחודש, הנטו נחנק עוד יותר. לפחות ל-44% מנוטלי המשכנתאות החדשות הנטו חנוק גם ככה. כמה זמן הם עוד יוכלו להחזיק? זו השאלה שצריכה להטריד מאוד את בנק ישראל, ואת הצמרת הכלכלית בכלל.

בנק ישראל צופה שהריבית תטפס בעוד אחוז שלם בשנה הקרובה. יש סיכוי שהוא מפספס מלמטה בתחזית שלו. אחרי הכול, הוא חשב שייקח שנה להגיע לריבית של 2.75%. והנה הגענו ל-2% בתוך חודשים ספורים בלבד. אם האינפלציה לא תדעך, וקצב עליות הריבית הנוכחי יימשך, נגיע ל-3% די מהר. 

תיאורטית, משפחות שההחזר החודשי מעיק עליהן בצורה כזו שהן לא מסוגלת לתפקד יותר יכולות לנסות למחזר את המשכנתה או לפרוס אותה. זה יעלה לה לא מעט כסף ולא בטוח שהיא תצליח. אפשרות אחרת היא למכור את הדירה. העליות המטורפות במחירי הדירות בשנה האחרונה (כמעט 18%) יעזרו להן למכור את הדירה ברווח נאה. העניין הוא שזה לא בטוח יעזור להן. ראשית, אחרי שימכרו את הדירה וירצו לעבור לדירה קטנה יותר בהחזר משכנתה צנוע יותר, אותן משפחות יגלו שגם הדירות האלה התייקרו מאוד. גם האפשרות של שכירות התייקרה מאוד.

דבר שני, זה לא כל כך קל למכור דירה. לאו דווקא במישור הפרקטי, יותר במישור הפסיכולוגי. הפסיכולוגיה היא זו שמניעה חלק גדול מרוכשי הדירות לרכוש דירה מלכתחילה ולא לגור בשכירות. זו אותה הפסיכולוגיה שעלולה לגרום להם להחזיק בדירה בכל מחיר, גם במחיר של כניסה לברוך פיננסי. למכור דירה זה אומר להעביר ילדים מסגרות, אולי לנתק אותם מהמרקם החברתי שלהם. זה אומר להתרגל פתאום לרמת חיים נמוכה יותר (דירה קטנה יותר, צפופה יותר, אולי במיקום פחות טוב, אולי ישנה יותר). זה לא מהלך שקורה בקלות.

ואגב, אם בעלי דירות רבים אכן ימכרו את הדירות שלהם בניסיון להתמודד עם המשכנתה, הם עלולים להביא במו ידיהם לירידות במחירי הנדל"ן. ואז הקושי הפסיכולוגי למכור את הדירה יהיה אפילו גדול יותר (׳שאני אמכור בהפסד או בפחות רווח? בחיים לא׳). ולכן השאלה המרכזית כאן היא - עד כמה הם יוכלו להחזיק?

הכעס על הבנקים, האם צריך לעשות איתם משהו ומה?

היחידים שמרוויחים מעליות הריבית, לפחות בינתיים, הם הבנקים. אפילו אם אנשים ימכרו דירות ואפילו אם מחירי הדירות ירדו קצת, הבנקים לא ינזקו. שולי הביטחון שלהם כל כך גדולים שמחירי הדירות צריכים להתרסק בעשרות אחוזים בשביל שהרווח של הבנקים באמת ייפגע. 

מנגד, הבנקים לא מעלים את הריביות על הפיקדונות באותה מהירות שבה בנק ישראל מעלה את הריבית שלו. מה שאומר שהבנקים עושים כסף מבלי לעשות דבר, רק מעצם זה שהריבית עלתה. 

המנגנון הזה עובד ככה: בנקים מקבלים כסף מהציבור בפיקדונות ומשלמים להם ריבית נמוכה. אז הם לוקחים את הכסף הזה בדיוק, ומחלקים אותו לאנשים אחרים בהלוואות וגובים עליהן ריבית גבוהה. המרווח בין הריביות האלה, זה מקור הרווח העיקרי של הבנק. ברגע שריבית בנק ישראל עולה, גם הריביות שאנחנו משלמים לבנק עולות.

הריבית על המינוס, הריבית על המשכנתאות, הריבית על הלוואות אחרות. מה שאומר שאם הריבית על הפיקדונות לא עולה באותו הקצב - והיא לא - זה אומר שהבנקים אוטומטית עושים יותר רווח, בלי להשקיע כל מאמץ. כמו קסם, כסף מהשמיים. הכסף שלנו.

עלייה של כל אחוז אחד בריבית משמעותה תוספת של יותר מ-5 מיליארד שקל להכנסות הכוללות של הבנקים. ומאחר שהריבית עלתה כבר ב-2% (כמעט), אנחנו מדברים על תוספת הכנסות של כמעט 11 מיליארד שקל, בלי להניד עפעף. בבנקים פותחים שמפניות, מהכסף שלנו, בזמן שאנחנו נלחמים על טונה שעולה פחות מ-10 שקלים או על חבילת פסטה בחמישה שקלים, הבנקים גורפים מיליארדים ואין פוצה פה.

האם זה יימשך כך?

בשוק בנקאות תחרותי, הבנקים היו חייבים להעלות את הריביות על הפיקדונות בצורה משמעותית כי הם היו מתחרים זה בזה על הכסף של הלקוחות. אם לקוח היה מקבל הצעה לריבית מסוימת על הפיקדון בבנק שלו, ובנק מתחרה היה מציע משמעותית יותר, הלקוח היה מעביר את כספו לבנק המשתלם יותר.

בפועל, בישראל, שוק הבנקאות לא תחרותי מספיק. שני הבנקים הגדולים, פועלים ולאומי, אוחזים בנתח שוק של שני שלישים ביחד. במצב כזה, הם יכולים לעשות כמעט מה שהם רוצים. ניסיונות לדגדג את הסטטוס קוו הזה בידי בנקים קטנים יותר, כמו בנק ירושלים או בנק איגוד בעבר או בנק וואן זירו החדש כיום, לא מזיזים את המחט בצורה משמעותית. 

מה יכול לשנות את המצב? כמו שאנחנו נלחמים על הקוטג', אפשר וצריך להילחם גם על הריביות - הבנקים מבינים רק כוח

מה יכול לשנות את המצב הזה? אפשרות אחת היא הרגולטור, אבל לא הייתי בונה על זה בקרוב. אפשרות שנייה היא הציבור. כמו שאנחנו נלחמים על הפסטה והקוטג׳ והטונה, אפשר וצריך להילחם גם על הריביות. לאיים על הבנק שלנו שאם לא ישפר את הריבית על הפיקדון ניקח את כספנו לבנק אחר. לעשות סקר שוק. ואם הבנק שלנו לא לוקח אותנו ברצינות - אז להראות לו שהוא הפסיד, ולעבור לבנק אחר. הם מבינים רק כוח.