-
צילום: AP

הכישלון של נבחרת הכדורסל לא באמת צריך להפתיע

רבים התאכזבו השבוע מהדחתה של הנבחרת בשלב המוקדם של אליפות אירופה. באמת היו דברים שהיו צריכים להיעשות יותר טוב, אבל יכול להיות שאנחנו פשוט לא כל כך טובים בכדורסל כמו שאנחנו חושבים
יואב בורוביץ'
10 בספטמבר 2022
16:46

נבחרת ישראל בכדורסל אכזבה השבוע רבים כשלא הצליחה להעפיל לשמינית גמר אליפות אירופה, והודחה כבר בשלב המוקדם למרות שקיבלה הגרלה בהזמנה – עם נבחרות כמו צ'כיה, פולין, פינלנד והולנד. עדיין, איכשהו, הצלחנו לסיים במקום החמישי מבין שש נבחרות.

אין כמעט ספק שהנבחרת יכלה להיראות ולשחק טוב יותר, וגם היחסים בתוך חדר ההלבשה – בין כמה מהשחקנים לבין עצמם ובין כמה מהשחקנים למאמן – יכלו להיות טובים יותר.

ולכן, לא מדובר כאן רק באכזבה - אלא גם בכישלון.

אבל אולי בכל זאת, הציפיות שלנו מהנבחרת הישראלית מעט מוגזמות. לפני חמש שנים, באליפות אירופה האחרונה, אנחנו אירחנו את השלב המוקדם ועדיין הפסדנו בארבעה מבין חמישה משחקים – וסיימנו במקום ה-21. בשנה האחרונה, במסגרת מוקדמות המונדובאסקט (אליפות העולם בכדורסל), הפסדנו פעמיים לגרמניה שלא שיחקו בה כל שחקני ה-NBA שלה, וגם לפולין, פינלנד ושוודיה, שאפילו לא העפילה לאליפות אירופה שכוללת 24 נבחרות!

כלומר, הנבחרת שלנו לא הייתה בכושר טוב בשנה האחרונה. ואם אנחנו רוצים לבחון הישגים שלנו בזירות הבינלאומיות החשובות לאורך השנים, אז קבלו כמה נתונים: האולימפיאדה היא אליפות הכדורסל הבינלאומית החשובה מכולן. אנחנו העפלנו פעם אחת לאולימפיאדה, זה קרה ב-1952 בהלסינקי וגם שם הפסדנו לפיליפינים. המונדובאסקט הוא האירוע השני בחשיבותו בעולם הכדורסל הבינלאומי. אנחנו העפלנו פעם אחת בלבד וזה קרה ב-1986. אליפות אירופה היא רק האירוע השלישי בחשיבותו. לאליפות אירופה אנחנו מעפילים כמעט תמיד, אך מאז 2003 לא העפלנו פעם אחת לרבע הגמר.

אז לסיים מחוץ ל-16 הבכירות באליפות אירופה זה אולי סוג של כשלון, אבל לא גדול מדי לנוכח הישגי העבר שלנו.

ולמרות כל זאת, הפעם הייתה תחושה שמשהו יהיה שונה. אולי בגלל אפקט דני אבדיה, שנבחר לפני שנתיים במקום התשיעי בדראפט ה-NBA, הישג שיא לכדורסלן ישראלי; ואולי בגלל שאותו אבדיה, ביחד עם חברו ים מדר, הוליכו את נבחרת ישראל בעתודה (עד גיל 20) לזכייה באליפות אירופה לנבחרות צעירות לפני שלוש שנים, וגם שנה קודם לכן נבחרת העתודה שלנו זכתה בזהב. אפילו בקיץ האחרון נבחרת העתודה העפילה לחצי הגמר ונבחרת הנוער (עד גיל 18) לרבע גמר אליפות אירופה.

יש כאן תחושה של הרבה מאוד כישרונות צעירים. לאבדיה ולמדר דווקא הייתה אליפות אירופה סבירה פלוס, אבל יתר השחקנים הדי צעירים והמבוגרים יותר פשוט לא פגעו. ודווקא יכולנו להביא שחקנים (יותר) צעירים וכנראה גם יותר מוכשרים, בדמות נועם דוברת, גבי צ'אצ'יאשווילי, גלעד לוי ונועם יעקוב. אבל בחרנו לא לזמן את ארבעת הטאלנטים הללו לסגל, ולהסתמך על יותר מדי ותיקים, שהם פשוט לא מספיק טובים ושנותיהם הטובות כבר מאחוריהם.

מעבר לכך, משחק ההגנה של הנבחרת היה מאוד לוקה בחסר וגם היחסים האישיים, כפי שכבר נכתב, לא היו טובים. כמובן שגם המנהל המקצועי של איגוד הכדורסל, פיני גרשון, שהוא למעשה הבוס הגדול של הנבחרת הזו (ושל כל הנבחרות הצעירות, שכן הצליחו מאוד בשנים האחרונות), לא תרם לקמפיין הזה כשהחליט לרדת לספסל ולהוות סוג של יועץ למאמן גיא גודס, ורק מחליש את מעמדו בעיני השחקנים וכל היתר.

זהו באמת כישלון של כולם: גרשון, גודס, שחקנים ואיגוד הכדורסל.

אבל מה שבאמת מבאס, זה שגם הכישלון הזה אינו כל כך מחוץ לקונטקסט של הישגי נבחרת הכדורסל ברבות השנים. רוצה לומר: אנחנו הרבה-הרבה פחות טובים בכדורסל מכפי שנדמה לנו אם רק מודדים לפי הישגי נבחרת ישראל במהלך ההיסטוריה. באולימפיאדה ובאליפות העולם – שני האירועים החשובים ביותר – אנחנו בכלל לא חלק מהחגיגה, וגם באליפות אירופה כמעט תמיד אנחנו די נכשלים, למרות שאנחנו מצליחים להעפיל.

אז עם כל הכבוד להישגי הנבחרות הצעירות, צריך לקחת בחשבון שזה רק נבחרות צעירות, ושגם במדינות אירופיות רבות השחקנים הבאמת טובים אפילו לא משחקים כיוון שהם מוותרים על האליפויות האלה – או בגלל שהם כבר בנבחרת הבוגרת או בגלל שהם כבר בארצות הברית מתכוננים לדראפט או אפילו משחקים כבר בקבוצות NBA. אצלנו תמיד הצעירים הטובים ביותר נכללים בנבחרות, וההישגים בהתאם.

צריך לעשות משהו כדי שהצעירים המוכשרים באמת יתפתחו כשחקני בוגרים, ואת זה כמעט שלא עושים אצלנו. מוכרחים להשתפר.