t
88 שיודעים
עיצוב: אילון ברגמן

88 שיודעים

חוגגים את היצירה הישראלית של תשפ"ב
מערכת כאן חדשות
22 בספטמבר 2022
13:53

שנה עברה, שנה באה, והמוזיקה הישראלית ממשיכה לבעבע מכישרון ולהתפתח למחוזות חדשים ומגוונים מאי פעם. שמות חדשים ומבטיחים מוציאים מוזיקה בשלה ומרעננת, הפקות בסטנדרט שמעמיד אותנו בשורה אחת עם תנועות מוזיקליות עולמיות ואמנים ישראלים שפורצים לתודעה הבינלאומית - השנה הזו הייתה הוכחה לכך שהיצירה המקומית ערה ובועטת מתמיד.

בתוך המבול המעולה הזה, לא כל כך קל לעשות סדר ולכן כינסנו השנה לראשונה את "88 שיודעים" - ועדה שכוללת את מיטב אנשי תעשיית המוזיקה והתרבות הישראלית: משר התרבות והספורט, דרך עיתונאי המוזיקה המובילים בישראל, עורכי מוזיקה מתחנות הרדיו המובילות ועד למוזיקאים ומפיקים בולטים שלא הוציאו מוזיקה השנה - כל אלה התכנסו ובחרו את שירי השנה שלהם לשנת תשפ"ב מתוך סל השירים המגוון והעשיר שנוגן בשנה החולפת בכאן 88.

הדירוג הסופי הוא שיר הלל למגמות הבולטות ביצירה הישראלית העכשווית: הפריחה האדירה בהיפ הופ, אומנים מבוססים שמשתבחים עם הזמן, נוכחות נשית בועטת שהולכת ותופסת מקום בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים, וסצנת השוליים המקומית שממשיכה לתת בראש.

בפתחה של שנה חדשה יש המון מה לחגוג בהווה של המוזיקה הישראלית והרבה למה לצפות בשנה הקרובה. אם תרצו דוגמאות, אתם מוזמנים להסתמך על 88 שיודעים. 

>>> האזינו לשירי השנה שלנו גם בספוטיפי

30. סאבו & ג'ני פנקין - מילים גדולות

על גלי החזרה אל הגרוב ששוטפים אותנו בשנה האחרונה גלשה אלינו ג'ני פנקין עם השיר "מילים גדולות", שיתוף פעולה עם המפיק רונן סאבו. זו הייתה שנה מעולה בשביל פנקין, בת 29, שבה לא נחה לרגע. בין השאר היא הוציאה שירי סולו ראשונים בעברית, שירים באנגלית עם ההרכב המצוין שלה Masok, והתארחה אצל קרולינה וטדי נגוסה. על הגיטרות הFאנקיות בשיר הכיפי הזה אחראי שותף ותיק של המפיק סאבו מימי הצמד סאבו וקותי ואחד מגדולי הגרוב בישראל, אופיר קותיאל, הלוא הוא קותימן (כן שוב הוא). "מילים גדולות" עם הפקה חולמנית ומסונתזת היה אחד מהשירים המרעננים של תשפ"ב ובישר על עוד דברים הטובים שהגיעו ועוד יגיעו מהשת"פ הזה.

29. עדן דרסו - נסחפת

להיות שביר זה הכי קשה - זה אומר להשיל את השכבות של הציניות, הפוזה, ה-"מגניבות", ולעמוד עירום. עדן דרסו יודעת את זה, ו"נסחפת" שלה מדבר בדיוק על התחושה הזו, לעמוד חשוף וש"כולם רואים עליי". עולם ההיפ הופ שבו עדן פועלת הוא, פעמים רבות, העולם ההפוך - עולם שבו התרברבויות מקבלות את הבמה, ואגואים עצומים מכדי להכיל נותנים את הטון. אבל דווקא כאן עדן בוחרת בהפקה אקוסטית, עם צליל גיטרה אקוסטי ועמוק, ושירה שנעה על הספקטרום בין אר אנד בי לראפ - אותה Sweet spot שעדן כבר מצטיינת בלהגיע אליה. "נסחפת" סחף את דרסו (סליחה לא התאפקנו ונסחפנו), מהשוליים לבמה המרכזית והיא כאן להישאר.

28. נגה ארז - NAILS

יחי הלק ג'ל! לכל תקופה בהיסטוריה יש את הרוח שלה, וכנראה שרוח התקופה הנוכחית היא בסימן הציפורניים - כפי שניתן לראות באינספור תמונות אינסטגרם מנקרות (ליטרלי) עיניים, ובשני סינגלים שיצאו בהפרש מזערי זה מזה - I Love My Nails של נטע ברזילי, ו-NAILS של נגה ארז. אבל בעוד הסינגל של נטע הוא המנון חיובי של אהבה עצמית דרך הציפורניים היפות, לשיר של נגה ארז מצטרפת שכבה של אופל - גם בהפקה המינימליסטית ועתירת הבס וגם בדימוי המטריד החוזר בפזמון של חתיכות עור שנתקעות בציפורניים - העצמה דרך אגרסיה. ובתקופה ארוכה שבה כולנו הרגשנו חסרי כוח מול עולם כאוטי וחסר היגיון ורצוף אסונות, אולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים - נאום מוטיבציה לא מהפיה טובה, אלא מהמכשפה הרעה עם הציפורניים המפחידות. אם עד עתה נוגה ארז קצת שיחקה בלעשות רושם של BAD-ASS, מרגיש שעם Nails (שגם זכה לרמיקס בכיכובה של מיסי אליוט, לא פחות) היא נכנסת לטריטוריה הזאת בצורה אמינה יותר. מאמנית אינדי פופ ישראלית עם קהל מעריצים בינוני היא הופכת לאימפריה של פופ אפלולי, מתוחכם וקליט. רק תיזהרי על הציפורניים, נוגה - אנחנו יודעים כמה זה יקר.

27. עמיר לב - מיליוני דולרים

זו לא תהיה הפרזה לטעון שחלק נכבד מהרשימה הזו נישאת על כתפיו של עמיר לב. יוצרים ויוצרות כמו הילה רוח, קובארי, אולי דנון ותומר ישעיהו לא רק הושפעו ממנו אלא גם צועדים בדרך שהוא סלל. השנה לב הוציא את "רומה" אלבומו השמיני ב-30 שנות קריירה. כשהוא כבר בעשור הרביעי של חייו המוזיקליים, לב לא נותן לניסיון והוותק לשתק אותו, הוא ממשיך לנוע כמו הקצב המתגלגל של השיר "מיליוני דולרים". הפעם הוא בחר לשתף פעולה עם המפיק רונן סאבו (קרולינה, קותימן, דמיאן מארלי ועוד). יחד הם המשיכו את העמיקו בקו של האלבום הקודם "חשמל מהשמש" שבו הקצב והגרוב קיבלו דגש. "מיליוני דולרים", כרטיס הביקור של האלבום, חיבר בין צלקות העבר לחדשות ההווה, בין "אמור היה להיות" לבין "כבר לא יהיה ונובר במניע ליצירה של אחד ממנהיגי תנועת השוליים הישראלית

26. יהוא ירון - סימני סערה

יהוא ירון מוכיח שכדי לעשות קאבר טוב צריך לא רק לשנות שיר קיים, אלא לתת לו לשנות גם אותך. את ירון אנחנו מכירים כמי שמצליח לייצר תהומות בצלילים, ולבטא את קולן של החרדות והדאגות האוניברסליות של החוויה האנושית. לכן הבחירה שלו לבצע את "סימני סערה" שהלחין קובי אוז וביצע במקור חיים אוליאל, היא לא מובנת מאליה. והוא גם יודע להסביר אותה - "כאשר שיר טוב נכנס לחיים שלך הוא מתעכל ונשטף בגוף, נכנס למערכת דרך הפילטרים שלך ונהיה משהו אישי מאוד, חלק ממך". הסגנון ה-יהוא ירוני הבולט והעיבוד האפלולי אך גרובי שהשיר מקבל מוכיח שהוא עשה את התהליך הזה בדיוק, ויצא מצדו השני שילוב מעולה בין שפה מובהקת לחומר מזן אחר.

25. דניאל סאן קריאף - אור

שנת תשפ"ב הייתה שנת הפריצה של דניאל סאן קריאף, אלבומה השני "יש לאן לחזור" סיפק שני להיטי רדיו בדמות "כסף" ו-"אור". שניהם המשך ישיר של מהפכת הרוח שכבשה את המוזיקה הישראלית בתחילת המילניום והשפיעה עמוקות על הזרם המרכזי במוזיקה הישראלית של השנים האחרונות. כל זאת למרות שקריאף מתעקשת שהיא "לא באמת רוחניקית". רוצה או לא, המורה ליוגה בחרה לפתוח את אלבומה "יש לאן לחזור" בשיר "אור" שצליליו הראשונים הם שאיפה ונשיפה ומשם הוא ממשיך בטקסט העצמה עצמית לרגעי משבר. "ת׳דרך שבחרתי אין לי דרך לקצר" היא שרה על גבי לחן שחב קצת לשוטי הנבואה, ונראה שההחלטה לא לחפש קיצורי דרך סוף סוף השתלמה.

24. דניאל נץ - To the Valley Below

השנה החולפת הביאה איתה לא מעט עיסוק תקשורתי בגיבורה מוזיקלית שלא תמיד זכתה לכבוד הראוי לה: ג'וני מיטשל. גל האהבה המחודש שניצת בחגיגות ה-50 לאלבום Blue (את ההסכת שלנו כבר שמעתם?), הגיע לשיאו כאשר מיטשל עלתה להופעה מפתיעה בפסטיבל ניופורט אחרי שנים מחוץ לבמות. כך נוכחנו כולנו שהאישה שהפילה על העולם גשמי השראה ב-71, ממשיכה להרחיב את אדוות ההשראה שלה למרחקים ולעצב מחדש נפשות גם כאן בפינה המזרח תיכונית שלנו. אחת הדוגמאות המרגשות לכך הגיעה עם שיר מתוך EP הבכורה של היוצרת דניאל נץ (ששמנו עליה עין כבר בשנה שעברה כשהשיר The Queen Is Naked שלה כיכב בין שירי השנה שלנו לשנת תשפ"א). "זה קרה בשעת לילה מאוחרת", סיפרה נץ בראיון "תוך כדי נהיגה במכונית שלי, עלה מהרדיו A Case of You, שיר מדהים שג'וני מיטשל כתבה ושרה לפני כ-50 שנה. השיר תפס אותי עד כדי כך חזק שהרגשתי שמפל של רגשות הציף אותי. אז, עם דמעות בעיניים, הבנתי שהודות לג'וני מיטשל גם אני רוצה לכתוב שירים". אחד השירים האלו היה To the Valley Bellow, שבו היא הוכחיה שהקסם שלה עובד נהדר גם בפשטות אקוסטית ומוארת. יתכן שלרשימת הדברים הרבים שאנחנו יכולים להודות עליהם לג'וני מיטשל, נוסף השנה השם "דניאל נץ", שמסתמנת בתור אחת התגליות המסקרנות בנוף המקומי, כזו שאנחנו מחכים לשמוע מה עוד יגיע ממנה בהמשך.

23. אולי דנון - בין הענפים (אבודה ביפן)

כבר באלבום הראשון של אולי דנון, שיצא כשהיה בן 17 בלבד, היה אפשר להבין שהוא מספר סיפורים נהדר בזכות הקול הנמוך וההגשה חמורת הסבר שלו, ולהבחין גם בכתיבה הבשלה והבוגרת. את האלבום ההוא הפיק שלום גד, שזיהה את הכישרון מיד ואולי זה לא בכדי; גד התחיל את דרכו באותו הגיל של דנון, כמו גם שותפיו ליצירה אביב גדג' וגבריאל בלחסן ז"ל שגם השפעתם מורגשת לא מעט. עם הזמן יכולת ההגשה והכתיבה השתכללה, היום דנון כבר בן 23 והשנה הוציא את אלבומו השני, "ארבע עונות השנה". אלבום שדרש לא מעט מהמאזין עם טקסטים שמכים בבטן והפקה לא קלה לעיכול ובכל זאת הוא הפך לאחד המוזיקאים המדוברים השנה בשוליים של המוזיקה הישראלית. לצד השירים "ארבע עונות השנה" ו-"בכבישים", השיר "בין הענפים (אבודה ביפן)" היה אחראי לבאז הקטן שבתקווה יהפוך בשנים הבאות לבאז גדול.

22. Totemo - Keep Burning

רותם אור, Aka Totemo, יוצרת מוזיקה אלקטרונית רגישה ומסתורית ששואבת אלמנטים ממזרח אסיה, עם אווירה כללית של מציאות רבודה במשחק מחשב מתוחכם. בשנתיים האחרונות היא עבדה על EP שעוסק בפרידה, אבל לא רק זוגית, אלא גם בפרידה אישית מחלקים שונים בעצמך. את האי.פי החשוף ביותר שלה עד כה, היא הפיקה יחד עם רועי אביטל שמככב ברשימה הזו עם ההרכב שלו Garden City Movement. שיר הנושא, Keep Burning, מהווה מעין כניסה למערה אפלה שככל שהיא נראית לך מסוכנת ומפחידה יותר, כך היא מושכת אותך יותר, כמעט בעל כורחך, להיכנס פנימה. הגישה האסייתית נוכחת כאן היטב גם באסתטיקה הויזואלית (כיאה Totemo) בקליפ שנוצר בשיתוף פעולה עם הבמאי הדרום קוריאני יאנג ווק פאיק, שנרקם בזמן שטוטמו הופיעה בסיאול. נשאבנו השנה יחד עם Totemo למערה האפלה ובסופה מצאנו אור גדול ותקווה לשנה החדשה.

21. Tamir - Into The Night

עם הסינגל Better רכב על גל ההכתרה ב"כוכב הבא של ישראל אז הסינגל Into The Night הוכיח שזה לא רגע חולף. את השיר הוא בחר להקדיש לאביו, שהיה שם בשבילו כשעבר לארה"ב בעקבות ובשביל המוזיקה. המרחק מהבית שהוביל לקשיים וגעגעועים רק חיזק את הקשר, שהתעצם והתחזק. גם את הסינגל הזה הפיק ועיבד יחד עם המפיק המוערך סתיו בגר שהפעם משך את תמיר משנות השבעים לשנות השמונים, מסטיבי וונדר לג'ורג' מייקל. למרות שהוא יככב במצעדי השנה בכל תחנות הרדיו (לא לפספס את המצעד של האחות הגדולה כאן ג', יום ראשון ב-12:00), גרינברג לא עוצר לנוח על זרי דפנה הוא מופיע ברחבי הארץ ועובד על אלבום בכורה שכנראה יככב גם במצעדים של תשפ"ג.

20. רביד פלוטניק וסימה נון - קורבן

רביד פלוטניק של 2022 הוא שם שגור כמעט בכל בית בישראל. למעשה, אפשר לייחס לו את הקרדיט העיקרי (לצד כמה חברים נוספים) על חזרתו של ההיפ-הופ אל המיינסטרים המקומי. מבט חטוף בקהל הנאמן והאדוק שלו בהופעותיו, זה שזוכר בעל פה כל מילה שנורת מפיו בצפיפות וירטואוזית, מוכיח זאת היטב. ביניהם, נמצאים לא רק חובבי ראפ צעירים, אלא גם קהל מבוגר ומגוון, שיזהה עצמו ככל הנראה כחובב מוזיקה ישראלית ממחוזות אהוד בנאי וברי סחרוף. אבל נדמה שפלוטניק בכלל לא רודף אחרי ההצלחה הזו אלא מנסה לברוח ממנה. יעידו על כך ההתעקשות האנטי-שיווקית שלו לזנוח את הכינוי נצ'י נצ' ואלבומו האחרון והדי מאתגר "תוך כדי תנועה". באלבום הוא משוטט בין השפעות מוזיקליות חדשות ומתרחק לעתים מהעולמות השחוקים של ההיפ-הופ. כך חיים זה לצד זה סימפול של פורטיס ורפרנס לרון שובל, עמיר בניון ופוליקר לצד שיר הלל לקנדריק לאמאר, דאחקות בחרוזים לצד אינטימיות. השיר "קורבן" מכיל את המיקרוסומוס הזה בצורה הרחבה ביותר. הוא נכתב עם גיבורת האינדי איה זהבי פייגלין, מסמפל את דודו טסה והכוויתים, ומארח את הזמרת והראפרית סימה נון. כל אלו נשענים על טקסט שאוחז חזק בגרון ולא מרפה עד לשנייה האחרונה והדרמטית של השיר. חרף כל נסיונותיו של פלוטניק, מדובר גם הפעם בהצלחה בקרב הקהל הרחב.

19. אור אדרי וקרני פוסטל - מוזה

בשקט בשקט, בלי כתבות יח"צ באולפן שישי ובלי עזרתן של ועדות פלייליסט, אור אדרי מיצבה את עצמה בשתי ידיים וארבעה מיתרים בתור אחת הדמויות המרכזיות במוזיקה הישראלית העכשווית. המוזיקאים שאותם היא ליוותה לאורך השנים נעים בטווח שבין עומק מדורת השבט של יובל דיין ושלמה ארצי, לעומק האלטרנטיב המקומי של רם אוריון, אסף אמדורסקי ואביב מארק. אחרי העבודה עם זואי פולנסקי בצמד ריו, והיציאה לקריירת סולו, היום כבר אפשר להגיד בצורה חד משמעית: אי אפשר לברוח מאור אדרי (וטוב שכך). שמעתם קטע בס שאהבתם בשיר לאחרונה? מאוד סביר שהיא אחראית עליו. שמעתם שיר בהפקה חלומית ותהיתם מי על ההגה? ניחשתם נכון. בתשפ"ב, אחרי שנה וחצי בהן קיבלנו טעימות נבחרות, יצא סוף סוף אלבום הסולו השני שלה "עשרים צעדים", שבו אדרי הוכיחה סופית שהכוח שלה בקדמת הבמה לא נופל לרגע מבית החרושת המוזיקלי שהיא מפעילה מאחורי הקלעים. אחד מרגעי השיא של האלבום מגיע בשיתוף הפעולה שלה עם הצ'לנית והזמרת קרני פוסטל בשיר "מוזה", שמנסה בשירת Unison הרמונית והפקת דרים-פופ אופיינית (לה שותף גם מאור אלוש), להעיר מחדש את להבת היצירה שאולי כבתה. לשמחתנו, ולשמחת קהל האינדי הישראלי, מסתמן שלהבת היצירה של אדרי רחוקה מלכבות. ואנחנו נוכל להמשיך לקבל את טביעת האצבע הייחודית, ובכנות, החשובה, שהיא מוסיפה לנוף המקומי.

18. דויד ברוזה ותומר ישעיהו - סוסים יפים

בסוף שנות השבעים דויד ברוזה היה חלק מהותי ביצירת הפסקול המנחם והמוכר של התקופה. בדיוק הסאונד שבסוף העשור הקודם תומר ישיעהו היה חלק מהותי בחזרה שלו לאוזנינו. לכן המפגש ביניהם השנה היה כל כך מתבקש שלא ראינו אותו בא, התשובה כמו שאומרים, הייתה מתחת לאף. לדבריו של ברוזה המפגש הראשוני יצר אנרגיה חד פעמית שנצרבה מיד בשיר משותף. ברוזה וישעיהו עטפו טקסט על ההווה הישראלי, לרגעים אוהב לרגעים קשה וחרד, בלחן שנשעשן על העבר באופן גלוי וכנה כך שגם העבר קיבל ביטוי חדש.

17. טדי נגוסה - צריך קצת

עם כל הכבוד לרביד פלוטניק, טונה וג'ימבו ג'יי (ויש המון כבוד, גם כאן למעלה), אלבום ההיפ הופ הישראלי המפתיע והמרענן של השנה הגיע מטדי נגוסה. אם נצטרך להמר, אנו עדים כאן לעלייתו של כוכב חשוב בשמי הראפ המקומי. נגוסה (מבטאים Negoose), רק בן 26, הוציא השנה את אלבומו השלישי - "זה בדם שלי" (על שם הלהיט עם יסמין מועלם), ובו הוא מממש את ההבטחה וההייפ שנרקם סביבו בשנים האחרונות. עם פלואו שיכול לגרום לכל ראפר לקנא בסתר, כתיבה מושחזת והפקה אורגנית ולא אופיינית בחסות הבס של איתמר ציגלר (בלקן ביט בוקס, החצר האחורית) - מוכיח כאן ילד הפלא מלוד שהוא כבר לגמרי בליגה של הגדולים. מהשיר שסוגר את האלבום, "צריך קצת", אפשר להבין בדיוק למה: הוא מתחיל בשריקה מדבקת, ממשיך עם הוק שאי אפשר להוציא מהראש ומגיע לבתים חדים, מהירים ומשכנעים של נגוסה שמצהיר בסופם - תנו לי שתי דקות וביטים וזה כל מה שצריך. תכלס? צודק. כנראה שזה באמת בדם שלו.

16. קובארי - אבודים בלב החורש

אביגיל קובארי מעולם לא חששה לחטט בפצעים הכי כואבים שלה בפומבי. אבל מאלבום לאלבום נראה שהיא נחשפת יותר ויותר ובאלבום "זהב אדום" שהוציאה השנה היא הניחה את הלב על השולחן. אובדן הריון, מצב נפשי לא פשוט וחיים במדינה פוסט טראומטית מחכים בפינה למי שיפתח אוזניים ויאזין. זה דורש אומץ להוציא את זה החוצה אבל גם לצלול ולהאזין לאדם שצועק את שחסר לו. השיר "אבודים בלב החורש" הרגיש ונשמע כמו תרופה לכאב שנחשף באלבום, שיר חיפוש אחר תפילה אישית ופרטית שהפך לתפילה עבור אחרים בזכות פזמון המנונים ומדבק שישאר לנו בראש ובלב גם בשנים הבאות.

15. KAYMA - Learn to Say No

זה לא פשוט לשים בצד קריירה מצליחה כמפיק מוזיקה לפרסומות ולסדרות ולצאת לדרך חדשה כמוזיקאי עצמאי (בקדמת הבמה, כמו שנהוג לומר) כפי שעשה אורי טולדנו. מצד שני זה גם לא פשוט להתכחש לדחף לפרוץ קדימה ולהגיד אני כאן. לא סתם הוא בחר לקרוא לעצמו קיימא - מלשון קיים, נמצא כאן ועכשיו, ולהוציא שיר שקורא להגיד "לא" לכל הפחדים והחששות שעוצרים אותנו. טולדנו (כן, בן של, תנוחו) הוציא השנה אי.פי. בכורה עם שירים כמו Onsitelover ו-Mama שמלאו את הרדיו ב בניחוח בינלאומי ואסתטיקה מוקפדת. אבל אין ספק שהשיר שנתן את החותמת הוא Learn To Say No, שלצד ההצלחה המקומית שלו הפך גם ללהיט באיטליה והוביל להופעה גדולה בטלוויזיה האיטלקית ומלא באזז וראיונות בתור התגלית החדשה. העיבוד ההמנוני, המסר האוניברסלי, הקליפ הצבעוני והחוצפה הים תיכונית לצד אנגלית מושלמת מעוררים את הסקרנות והציפייה לבאות, לא חשוב באיזו מדינה או יבשת. גאווה ישראלית וכו'.

14. ליילי - הינה

למרות שהם מכירים מגיל שש, גל תורן וגיא לוי חיכו כ-30 שנה כדי להקים הרכב יחד וגם אז הם הוציאו אלבום ביחד רק אחרי עשור. האלבום ההוא השאיר טעם של עוד אבל השניים לקחו את הזמן וכולנו נאלצנו לחכות בסבלנות. השנה, חמש שנים אחרי, הסבלנות השתלמה כשהסתבר שבין מרסדס בנד לטיולים אחרי צבא ופרסומות עם ציפי שביט, תורן מצא את הזמן ליצור אלבום נוסף עם לוי. הסינגל "הינה" בישר על בואו של הסתיו וצבע את תחנות הרדיו בגוונים נוגים. השיר שנכתב בעקבות מותו של ג'ינג'י, בן זוגה של אמו של גל, לקח את הכאב האישי והפך אותו למסר של השלמה ואפילו נחמה לכל פרידה או משבר שהוא. עכשיו אנחנו מביטים על עבר השנה הבאה ומקווים למצוא בסיכומה עוד שירים של הצמד שלימד אותנו לא להאיץ בשום דבר, זה יגיע כשזה יגיע.

13. יעל פלג - Shelter

יעל פלג, בת 22 מהוד השרון, החליטה לשלוח את המוזיקה שלה לאמנים שהיא אוהבת. אחד האמנים האלה היה עומר נצר, שהכריז לא פעם ולא פעמיים שהוא רוצה לקדם בארץ רוק עם השפעות קאנטרי. השיר Shelter שהוא הפיק לפלג בעקבות הפנייה שלה, עשה בדיוק את זה. בעידן שבו מחשבים, שטיקים, אפקטים, הומור וקירוקורים הפכו לבון טון בעולם המוזיקה זה היה אמנם מיושן אך גם מרגש (אולי זה גם מיושן להתרגש מזה) לשמוע מיוצרת בתחילת דרכה שיר שלא מחפש את העתיד אלא מתרפק על העבר. עוד יותר מרגש היה לגלות שיש בחוץ לא מעט אוזניים שמתגעגעות בדיוק לזה, יעידו על כך מי ששיזמו את השיר ללא הפסקה והכניסו אותו לרגע קצר למצעדים ויראליים.

12. מוניקה סקס - הקול שמבפנים

"אם זה לא שבור, אל תתקן את זה" אומרים הדודים מאמריקה ואחרי 30 שנות קריירה משותפת חברי מוניקה סקס הוכיחו את זה השנה. למרות שמדובר בלהקה שלא קפאה על שמריה ופרצה מספר פעמים את גבולות הגזרה שלה, בסופו של יום הם תמיד חוזרים לבסיס האם. "הקול שמבפנים" הדהד קולות מהעבר ונשמע מיד כשיצא כמו קלאסיקה ישראלית. השיר נולד בתקופה בה כל העולם השתתק, הרעש הגדול נדם והקול הפנימי פתאום נשמע חד וברור.שיר עם טקסט שמדבר כאן ועכשיו אבל מוזיקלית הזכיר ימים שבהם אריק איינשטיין שיתף פעולה עם מיקי גבריאלוב או יצחק קלפטר. בקיצור שנת תשפ"ב, 2022, ושיר עם סולו בן 40 שניות חרך את הרדיו.

11. טונה - היי בייב

במתקפת הפתע שטונה שיחרר באלבום "מזרח פרוע", שיר אחד טיפס מהר מאוד במעלה רשימות ההשמעה והסתמן בתור הלהיט שכבש את הקהל המאמין של טונה, וישר אחריו הגיעה מדינה שלמה. אם "סהרה" הביא את הגרסה הנוגה והמהורהרת של הראפר, ב-"היי בייב" השתחררו התותחים הכבדים של הביטים וה-Flow בעזרתם טונה מביא לנו בפרץ אנרגיה מרשים את מונולוג הפרידה, מהצד הפחות צפוי, הצד הנפרד. כשמאחוריו התופים והעוד מסמנים לנו שאנחנו עמוק במזרח התיכון, השורה שחוזרת בשיר עצמו מצליחה להיות רלוונטית לכל אדם מסביב לגלובוס: "אין דרך קלה לשבור לב". אולי. אבל הוא יכול להתנחם בעובדה שלכתוב להיטי ענק זו דווקא כנראה עבודה די קלה בשבילו.

10. נומקה כמה פעמים

זה כבר לא מחדש לאף אחד שאחת המגמות הבולטות של השנים האחרונות במוזיקה הבינלאומית, ומעט באיחור גם אצלנו בארץ היא תחיית האייטיז. הפקות עתירות סינתיסייזרים ורטרו עטפו אותנו מכל כיוון גם השנה, אבל עם כל הכבוד למצטרפים האחרונים לטרנד - נומקה עשתה את זה קודם. אם באלבום הראשון שלה נועם סדן שאבה השראה מבארות הדארק אייטיז וראשית ימי האלטרנטיב, באלבום הבכורה שלה בעברית היא עברה לצד הצבעוני של אותו העשור. זה עם הגלאם, כריות הכתפיים ו-"שעת כושר" עם מירי הר גיל. לא מעט שירים בלטו באלבום הזה שהפיקו תמיר מוסקט ויונתן קורן, אבל מעל כולם ניצב "כמה פעמים" שעוסק בקשיים שבדרך להגשמה. ברגעים שבהם בפעם המי יודע כמה, צריך לנסות שוב. הקליפ שצורף לשיר, גם הוא מחווה לימי האייטיז העליזים ולאותה שעת כושר, מזכיר קליפ אחר שיצא השנה, לשיר בפרופיל מעט יותר נמוך: לך לישון של אנה זק. Great Minds וכו'.

9. אסף אמדורסקי - מה שאתה רואה עכשיו

בחוף מבודד בסיני, אסף אמדורסקי יצר את האלבום 432, על שם התדר הקסום שמיוחסות לו סגולות מרגוע, שלווה וריפוי. אלבום שבין שיריו אפשר ממש לשמוע את החולות המוזהבים ואת צבעי השמש השוקעת בים. עם גיטרה אקוסטית שמפלרטטת עם בוסה נובה ומהדהדת ללחנים של מתי כספי, אמדורסקי זז מאזור הנוחות האלקטרוני שבו שהה בשנים האחרונות. לרגע קצר הוא נטש את הרעש של הטלוויזיה, הבגדים הצעקניים והעיר ויצא להתאוורר. לא היינו איתו שם אבל האזנה לאלבום לוקחת את המאזין בעדינות וברוך לרגעי השקט הגדול שחווה, שקט שרק בו שומעים רעשים פנימיים ופרטיים. השיר "מה שאתה רואה עכשיו" הוא היד המושטת, השיר שפותח את האלבום ומכין את הקרקע למה שנראה עכשיו.

8. Garden City Movement Feat. Lola Marsh - Summer Night

לפני יותר מ-40 שנה, עשרות אלפי אמריקאים נפגשו באצטדיון בייסבול בשיקגו עם מטרה מרושעת אחת - לשרוף תקליטי דיסקו. הערב, שזכה לשם "Disco Demolition Night", כלל איסוף המוני של תקליטי דיסקו והבערתם בפיצוץ אדיר, בחסות שדרן הרדיו סטיב דהאל, שפוטר מתחנה שהתחילה לשדר דיסקו ומאסה בשדרני רוק. האירוע הזה סימל את סופן של כמה שנים בהן פעימות הדיסקו שלטו בפופ האמריקאי - והשמדת התקליטים סימלה את הרצון לחזור לשלטון הרוק. 40 שנה לאחר מכן, הסגנון מנענע הישבנים חזר בגדול. מקטעי הרטרו-אייטיז של The Weeknd, דרך להיטי ענק של דואה ליפה, כולם רוצים לחזור למקצב ה-"Four on the Floor" ומכנסי הסאטן. גארדן סיטי מובמנט ולולה מארש, לא נשארו אדישים לשובו של הדיסקו וזה השתלם להם: מלבד היותו שיר קליט בטירוף, Summer Night הגיע עד לפסקול של משחק הוידיאו FIFA 2022 והיה חלק מהותי מקיץ תשפ"ב. כפי שאמרו הדורבנים - שוב הדיסקו כאן.

7. הילה רוח - Malibu

המילים "אלבום חדש להילה רוח", באופן אוטומטי זוקרות את האוזניים של אוהבי אינדי בארץ הקודש. כבר כמה שנים שהנוסחה המכשפת של טקסטים ישירים ומעורפלים בו זמנית, בשילוב עבודת הלהקה המחוספסת שמלווה אותם והקול המרוחק והחסר מאמץ של רוח - הופכת אותה ל-Bad Ass האולטימטיבית של האלטרנטיב הישראלי. אבל רוח דווקא ניגשה לאלבום האחרון שלה "בת ים" מכיוון אחר ומפתיע. רך יותר. בראיון ל"הארץ" היא סיפרה: "בהרבה מובנים הרעש והאגרוף מאוד שמרו עליי. במשך שנים היה לי מחסום של פחד מבלדות ומרוך, ובאלבום החדש עברתי אותו. הייתי צריכה המון אומץ בשביל זה". אחרי שכתבה את מאליבו, מהשירים העדינים באלבום - העדינות הזו הייתה כל כך זרה לה שהיא שקלה להעביר את השיר לזמרת אחרת. "אני שמחה שהתאפסתי על עצמי ונתתי למקומות העדינים להיות". למי שדואג, הצדדים הרועשים והאגרוף של רוח נוכחים גם הם באלבום, לראייה השיר "ספרינט" שגם היה מועמד בין שירי השנה שלנו. השילוב בין השניים מדגים את רוח האלבום, ואת השלב הנוכחי ביצירה שלה - עוצמה לצד רוך, קול בועט מוסכמות אבל מורכב. דמות מוזיקלית שגם אם קשה לעכל, אי אפשר להתעלם ממנה.

6. כהן - שמיניות

התבגרות, לא מקלה לרוב על הקשר שבין מוזיקאי והקהל שלו. עבור ראפרים - שאורך הקריירה הממוצע שלהם מצומצם יותר, והמרחק בין היותם 'מגניבים' ל-'מביכים' לעתים קצר יותר מסרטון טיקטוק - המצב מורכב פי כמה. תוסיפו גם את עלייתם המטאורית השנה של כמה מכוכבי הדור הצעיר של הז'אנר ותגלו שנותר פחות ופחות מקום לאלו שבנו וייסדו אותו כאן. למרות כל זה, הוציא השנה מיכאל כהן, אחד עם קילומטראז' מכובד של עשייה, את "מה שאפשר עם מה שנשאר" אחד האלבומים הבולטים של השנה והיצירה השלמה והמגוונת ביותר שלו עד כה. כמעט 15 שנה עברו מאז שכהן הציג דמות אחרת של ראפר. כחצי מהצמד כהן@מושון, הוא לימד דור של מאזיני היפ-הופ ש-MC לא חייב להיות קשוח ומאיים, אלא יכול להיות גם חנון ממושקף שחורז על הכישלון שלו לעבור טסט או לצאת עם בנות. כהן מסרב לצמצם את עצמו לתת-ז'אנר אחד של היפ-הופ. הוא מתהלך באלגנטיות על התפר המוזיקלי הייחודי לו, במנעד שבין אריקה באדו למתי כספי, בין מקצבי בום-באפ מהחוף המזרחי לבין סימפולים עבריים ישנים וביטים אפלוליים וסקסיים אה-לה דרייק, כמו למשל בהמנון ההקרבה והדחייה "שמיניות". להיט דאנס עם קריצות ג'אזיות שהיה קשה עד בלתי אפשרי לפספס השנה.

5. אלון עדר ולהקה - בתנועה במבט

אלון עדר ולהקה הפכו כבר מזמן לבית של כל מי שצועק "כבר לא כותבים שירים היום" או "שהכל פופ מהונדס אלקטרוני ונטול נשמה". היופי הוא שהם עושים את זה ועדיין מגיעים לאוזניים של כל מי שלא צועק ודווקא נהנה מ-"כל הג'אז הזה". הסינגר-סונגרייטר האהוב על כולם חזר השנה עם עוד אלבום שמלא בשירים מולחנים לעילא, עם עיבודים קלאסיים של פסנתר-גיטרה-זמרות ליווי, וטקסטים מהדמות הממזרית-סטלנית-דיכאונית שכבר למדנו לאהוב. כמו היונה הפצועה שעל עטיפה האלבום "כן כן כן כן!", גם אלון עדר הגיע אל השנה הזאת חבול - עם נישואים שהתפרקו, עם פסוריאזיס, ובעיקר עם כנות חשופה לגבי חייו האישיים שמזדקקת במוזיקה. בין דואטים עם חוה אלברשטיין, אסתר רדא ודניאלה תורג'מן לשירי "סולו" של יתר חברי הלהקה, בלט מעל כולם "בתנועה במבט" ההמנוני שנדבק למוח ושפצע את הלב.

4. Tamir - Better

את ההופעה הראשונה שלו מול קהל של עשרות אלפי אנשים, ערך תמיר גרינברג כשהיה רק בן 15. מאז הוא הספיק להופיע בפסטיבלים נחשבים, לצאת לסיבוב הופעות באירופה, לשרת כמוזיקאי מצטיין בצה"ל, להופיע בג'אמים של תחנות רדיו (מותר לנו להשוויץ קצת, היינו הראשונים לזהות!) ולנסות את מזלו בחו"ל. אבל רגע לפני שחתם בחברת תקליטים בינלאומית והפריצה נראתה קרובה מתמיד - הקורונה החזירה אותו לארץ היישר מניו יורק. מה קרה מאז? תמיר הוכתר ככוכב הבא של ישראל והפך לכזה. זמן קצר לאחר הזכייה בתוכנית הוא הוציא את Better , שהופק ועובד יחד עם מכונת הלהיטים המקומית, סתיו בגר. השניים יצרו יחד פצצת גרוב אופטימית שמתכתבת עם אמני נאו-סול עדכניים ואהובים מחו"ל ויצרו שיר Crossover שתפס אוזניים מקצוות שונות בחברה הישראלית.

3. Kutiman Feat. Dekel - My Everything

עם כמה שהחיים הפכפכים יש דברים שתמיד אפשר לסמוך עליהם כמו זריחת השמש בבוקר או הפקק באיילון, כמו בחירות כל שנה או שיר חדש של קותימן כל כמה חודשים. אבל השנה קותי בכל זאת הצליח להפתיע. לראשונה בחייו הוא שר בעברית ונחשף בקולו בשיר "המחשבות על מאה" ולראשונה מזה הרבה זמן הוא חזר בשיר My Everything לימי הסול והגרוב שאפיינו את תחילת הקריירה שלו ולחבר ותיק מאותם ימים דקל אלרן (פאנקנשטיין). למעשה השניים ששיתפו פעולה עוד באלבום הבכורה של קותי, מוציאים אלבום משותף עוד רגע בתשפ"ג. אלבום שמעורר ציפייה אבל כבר היה חלק מהפסקול של תשפ"ב בזכות My Everything שיר האהבה למי שנותנים לנו את מה שלא ידענו שאנחנו צריכים. שזו בעצם ההגדרה הכי טובה למוזיקה של קותימן, לא?

2. טונה ויסמין מועלם - סהרה

עד כמה איתי זבולון, העונה לשם טונה, הוא אחד מהיוצרים הבולטים והמצליחים בישראל? תעשו חיפוש בגוגל ותגלו שהוא קודם לדג שעל שמו הוא נקרא. בשבע השנים שעברו מאז להיט הפריצה שלו 'גם זה יעבור', הספיק טונה לכבוש את כל פסגות ההצלחה האפשריות ולהפוך לאחד ממנסחי תובנות החיים של דור, כזה שמילותיו מופיעות בקעקועים על זרועות, ובפוסטים מנוקדים ומתחכמים באינסטגרם. אבל טונה קצת כמו רביד פלוטניק, שותפו לתנועת ההיפ הופ המתחדשת של ישראל, נוטה להתחמק מחיבוק הדוב של המיינסטרים ולהמשיך ליצור ולהתבטא בדרך שלו, מתוך הלב וללא צנזורה או מחשבות כמו "מה יגידו". אלבומו האחרון, 'מזרח פרוע', מדגים את התעוזה הזו במלואה. האלבום שיצא בהפתעה מוחלטת, נגע בויכוחים פולטיים וחילוקי דעות בחסות הקורונה, השתלט ברגע על דירוגי ההשמעות בשירותי הסטרימינג, ושונן במלואו בין לילה על ידי רבבות מעריציו של הכוכב המתכוננים להופעות. בסגירת מעגל מרגשת, גמל להם הראפר כששחרר את "סהרה", אחד הלהיטים של האלבום גרסת הופעה עם יסמין מועלם, בה לקהל תפקיד מרכזי ונוכחות מעצבת. לא במקרה, הגרסה הזו הפכה בעצמה ללהיט שיצא מכלל שליטה, האפילה על המקור, ומיצבה את השיר עמוק בתוך הקאנון של המוזיקה הישראלית העכשווית.

1. Full Trunk וג'ימבו ג'יי - סתלבט בקיבוץ

הומור היה חלק מאבות המזון של הרוק הישראלי, תולדה של ימי הלהקות הצבאיות שבאו לבדר בימים שבהם רוקנרול עוד היה צעיר ונוצץ. השנים חלפו, המלחמות גברו והלהקות הצבאיות נעלמו. מי שהיו בין שורותיהם התבגרו והרצנו ואחריהם גדל דור שלקח את עצמו ברצינות, יש יגידו יותר מדי ברצינות. ההומור הפך מוקצה עד שחזר בענק עם עלייתם המטאורית של הפופ וההיפ הופ הישראלים בעשור האחרון. והנה בשנת תשפ"ב הגיח שיר של להקת רוק ישראלית שבשנותיה הראשונות לקחה עצמה ברצינות (שוב, יש יגידו יותר מדי ברצינות), עם מיזוג מושלם בין הומור וראפ פרי עטו של אחד הראפרים המצחיקים בשכונה. "סתלבט בקיבוץ" זרק לסיר אחד את כוורת, את הדג נחש בואכה "יום שישי" ואת אנדרסון פאק (חפשו את Come Home, הרפרנס המכוון והמודע של הלהקה בהפקה). מה שיצר תבשיל ישראלי מאוד אך בניחוח של דיוטי פרי ועם טקסט מצחיק שמסתיר אמת עצובה ומרה על יוקר המחייה, מלחמה, זיהום, עומס וגודש, העיר והיוהרה. מרכז מול "פריפרייה, סרט מלחמה", בגרסת 2022, הקיבוץ, וההומור, ניצחו.


רשימת המדרגים לפי סדר אלפבית:


אביה פרחי (יוצרת ואשת תקשורת, MTV ישראל) | אבנר גורלי (כאן 88) | אורי גינוסר )מנהל אומנותי, אינדי נגב( | אורי זר אביב (עורך ומגיש, הקצה) | איבון סאבא (עורכת ומגישה, כאן 88 וקול האוניברסיטה) | איתי הרמן (הצ'ייסר) | איתי צימר (כאן 88) | אליוט (יוצרת) | אסף ליברמן (עיתונאי, "כאן") | בן שלו (כתב ומבקר מוזיקה, הארץ) | גבע אלון (מוזיקאי) | גורי אלפי (שחקן, קומיקאי ומנחה) | גיל מטוס (כאן 88) | גל דה פז (מוזיקאית) | גליה גלעדי (די ג'יי, עורכת ומגישה, רדיו מהות החיים) | דפנה לוסטיג (אשת תרבות) | ד"ר ארי קטורזה (מרצה, מכללת ספיר, ביה"ס רימון, ואונ' רייכמן) | ורד יפתחי גרין (מבקרת תרבות, כאן ב') | חילי טרופר (שר התרבות והספורט) | טל ארגמן (עורכת בכירה, כאן ג') | טל השילוני (כאן תרבות) | יואב יפת (כאן 88) | יוסי חרסונסקי (מבקר מוזיקה) | יסמין ישבי (עורכת מוזיקה ראשית, גלגל"צ) | ירמי קפלן (מוזיקאי) | מאיה דרוקמן (כאן 88) | מאיה נחום שחל (כתבת תרבות, כלכליסט) | מאיה קוסובר (יוצרת הסכתים, כאן הסכתים) | מיטל שבח (מנהלת אומנותית, יוניברסל מיוזיק גרופ) | מני אבירם (מנכ"ל קסטינה תקשורת ומבקר מוזיקה) | מתן שרון (מבקר מוזיקה, TimeOut) | נדב מנוחין (מבקר תרבות, וואלה) | נוגה קליין (כאן 88) | נוי אלוש (יוצר ומפיק מוזיקלי) | נטע עמית (עיתונאית, פוליטיקלי קוראת) | ניב הדס (מבקר תרבות, הארץ) | ניצן נחומזון (עורכת ומגישה, הקצה) | ניצן פינקו (עורכת ומגישה, הקצה) | ניר גורלי (עורך בכיר, כאן הסכתים) | נירה קראוס (מגישה ועורכת תרבות, חדשות 13) | נעם רותם (מוזיקאי) | סמדר שפר (כאן 88) | עדי אולמנסקי (מפיקה, זמרת ויוצרת) | עידן אלתרמן (קומיקאי, שחקן ומוזיקאי) | עידן בן טל (כאן 88) |עמי פרידמן (כתב ומבקר תרבות, ישראל היום) | עמית איצקר (קולנוען) | ענבל גזית (עורכת דסק תרבות, גלצ) | עפרי גופר (מנהל חטיבת המוזיקה, כאן) | עפרי מקוב (כאן 88) | צח גולדברג (עשן הזמן) | קוואמי (מנהל ומייסד הקצה. שדרן, גלגל"צ) | רוני ורטהיימר (כאן 88) | רועי דלמדיגו (סמנכ"ל תוכן, eco99fm) | רותם דויטשר (כאן 88) | רענן שקד (עיתונאי ומבקר תרבות, ידיעות אחרונות) |שאול מזרחי (הבארבי) שי להב (תסריטאי, מחזאי ועיתונאי מוזיקה) |שיר זיו (כאן 88) | שרי שביט (סופרת ומשוררת) | שרלוט לוי (כאן 88) | תומר מולוידזון (עורך בכיר, כאן 88) | תומר קריב (עורך ומגיש, הקצה) | תימורה לסינגר (עיתונאית תרבות ומנהלת סך הקול)


כותבים: איתי צימר, יפתח כרמלי, מאיה דרוקמן, נגה קליין, נעמי שלו, שיר זיו, תומר מולוידזון
הפקה: לירן חג'ג'
עורכים ומגישים: נוגה קליין ותומר מולוידזון
דיגיטל: איתי צימר, גיל מטוס ויפתח כרמלי
עיצוב: אילון ברגמן