t
אסתי פרז בן עמי וחוה אלברשטיין
צילום: כאן חדשות

שיחה אישית: אסתי פרז מארחת את חוה אלברשטיין

מגישת "בחצי היום" בריאיון עם הזמרת והיוצרת לראש השנה תשפ"ג בכאן רשת ב • על המוסיקה, הנכדים, ההתבגרות והגעגועים לאהובה נדב • כשאסתי פגשה את חוה | האזינו
אסתי פרז בן-עמי
26 בספטמבר 2022
11:04

התרגשתי כמו ילדה. פגישה ראשונה, פנים אל פנים, עם חוה אלברשטיין. לא בהופעה ולא בתקליט, דיסק או ברדיו. ככה אמיתית.

פגישה של שתי קרייתיות. אני הנערה מקריית ביאליק, והיא הזמרת הענקית מהקרייה, שגדלתי על שיריה. הזמרת שלא ידעה שהשירים שלה בתקופות משבר ליטפו אותי, ניחמו וריפאו את פצעי.

אז סיפרתי לה והיא התרגשה וקצת דמענו. שיחה אישית של שעה, עם קפה ועוגת שמרים טרייה, חוה אלברשטיין ואני. יו איך התרגשתי.

גמעתי בצמא כל סיפור, חיוך וצחוק שלה. והיא בכנות גדולה ענתה על כל שאלותיי הסקרניות על המוסיקה, על אהובה נדב, הנכדים, ההתבגרות והגעגועים. השמעתי לה כמה משיריה והיא שיתפה בסיפור שמאחוריהם, וגם הביאה לי מתנה. שיר חדש בהשמעה ראשונה. כאן כבר הייתי על ענן וכדור הארץ נראה רחוק. איזה עונג.

ופתאום, לשעה אחת, היינו שתי נשים בוגרות שנהנו אחת מחברתה של השנייה. "אפשר חיבוק?" שאלתי בסוף. וחוה, בתנועה רחבה פתחה את ידיה, ענתה "בטח" צחקה וחיבקה אותי.

האזינו לריאיון עם חוה אלברשטיין בכאן רשת ב

איך עברה השנה הזאת עלייך?

להפתעתי הרבה הייתה שנה מעולה, מעולה. קרה דבר שלא תכננתי בכלל. הייתי הקורונה כמובן, ורציתי לקחת פסק זמן בהופעות שעשיתי במשך השנים. אחר כך, כשהתחילו להופיע אז לצערי אחד הנגנים לא הסכים להתחסן, וככה די נתקעתי. פשוט נתקעתי.

ואני לא יכולה עכשיו לנגן עכשיו בגיטרה, יש איזו בעיה באצבעות. לא טרגדיה, והנה ידידי היקר ערן וייץ פתאום אומר: "יש לי רעיון בשבילך. אני אביא לך גם מתופף וגם צ'לנית". הוא הביא לי זוג נשוי – מאיה בלזיצמן ומתן אפרת.

זה באמת, איך אומרים? עשינו מהלימון לימונדה, אבל לימונדה מפוארת. באמת לא ציפיתי. ופתאום יש לי מופע קסום. הפתעת חיי.

אבל הקורונה והפוסט-קורונה הייתה קשה. בשיר "בין הקירות" כתבת: "סובבת בין הקירות, מגיעה לראי/ הצער הזה מתחיל להיות בלתי אפשרי".

תראי, אני בכלל בן אדם שנוטה לשינויי מצב רוח מאוד דרמטיים. זאת הייתה תקופה שבאמת כמה פעמים ביום היה איזה שיר יפה אז שמחתי, אבל רוב הזמן הייתי נורא באיזה "כובד" כזה, שכל העולם שינה את חייו. הייתה הרגשה מאוד מעיקה.

אני חושבת שמדי פעם אנחנו עדיין נזכרים בזה. בעיקר כשמנסים לשחזר איזשהו דבר, ואומרים 'רגע זה היה לפני שלוש שנים?'. כאילו הזמן נורא השתנה. או שהוא עבר מהר מדי, או שהוא עבר לאט מדי. יש איזה בלאגן כזה, נמחקו כמה דפים בלוח.

את באת לכאן לחג והבאת לנו מתנה

הבאתי לך מתנה

לי? וואו. אין סוף להתרגשות שלי. שיר חדש, בהשמעה עולמית

לגמרי. אוניברסלית

וזה שיר ילדים, מהמם ביופיו וקליט

בתקופת הקורונה זה קרה. התחלתי להתכתב עם ערן (וייץ) ונזכרתי שפעם התחלתי לעשות שירי ילדים ועצרתי את זה. יש לי איזה, לא נעים להגיד, מן רדאר או מגנט כזה, שברגע שאני חושבת על משהו – דברים קורים. חשבתי על שירי ילדים ואני מקבלת במייל שני שירי ילדים מרחל שפירא.

וואו!

לא אמרתי לה כלום. זה מפחיד, אני יודעת. אבל זה קורה אצלי הרבה. וזה אחד השירים "גור של לווייתן", שמייד נתתי לערן. הוא הקליט את זה בבית עם הילדים, ואז כשכבר נרגעה הקורונה, באתי לאולפן ועשינו את זה יחד.

הוא כל כך מתוק השיר הזה, והוא החזיר לי את השמחה.

קשה לשתף אנשים באושר הזה שאני מקבלת פתאום שיר חדש. זה לא נגמר. כמה תקליטים עשיתי וכמה שירים שרתי, ועדיין אני מתרגשת משיר חדש.

כשאני שומעת את השיר הזה, אני חושבת עלייך כסבתא. איזו סבתא את?

אני חושבת שאני סבתא יותר טובה מאימא (צוחקת). חל שיפור, למדתי קצת דברים בחיים. יש לי פשוט ילדה אחת מאוד קרובה אליי אז זאת לא חוכמה, ובן אחר מאוד רחוק וזה קצת קשה.

אבל אני סבתא שמשתפת אותם הרבה במה שאני עושה. אני לפעמים מתייעצת איתם על שירים. הם אומרים לי לפעמים: 'סבתא, זה נשמע עצוב מדי', אז אני אומרת 'אוי, באמת? אז נעזוב את השיר הזה'.

שינו אותך הנכדים?

קודם כל יש לי הרבה יותר זמן. וכן הם מרגיעים יותר. שמים את הכול בפרופורציות.

איפה את מוצאת את החירות שלך?

תשמעי, זאת שאלה מאוד טובה. כי אני הרבה פעמים חושבת על המקצוע שלי. קודם כל אני באמת עושה מה שאני רוצה כל החיים, אני באמת אדם מאוד חופשי. אין לי מפיקים אומנותיים שאומרים לי 'את צריכה לעשות את זה, ואת צריכה לעשות את זה'.

מצד שני, (המקצוע) הוא גם קצת כלוב. כי את כבר בפנים וחבל לא להמשיך. לשבור את הכלים ולעשות איזה דבר מטורף. אבל בגדול אני מרגישה שהחירות שלי היא לשיר מה שאני רוצה ואני מרגישה טוב עם זה.

למרות, שבגדול, אני לא מאמינה שיש כזה דבר "חירות".

אז אני אספר לך משהו. בלתי אפשרי, עד כדי משימה אכזרית, לבחור כמה שירים מהשירים שלך לשעה. וזה מה שקרה לי. חצי לילה לא ישנתי, אולי אפילו יותר מחצי. ואז בבוקר אמרה לי אישה חכמה 'תלמדי לוותר'. נורא קשה לי לוותר, אבל ויתרתי. אבל על שיר אחד לא יכולתי לוותר.

השיר הזה, אני ממש מרגישה שהוא גדל יחד איתי.

מתי שרת אותו בפעם הראשונה?

פעם ראשונה הייתי בת 25.

אנחנו מדברים בחג. אנחנו בין חגים אבל בין בחירות גם. מה יהיה עם זה כבר?

נורא, נורא. מטלטל נורא.

את מעורבת? מקשיבה?

אני מקשיבה כמה שיותר. תראי, כל כמה זמן אני מחליטה שאני יותר לא מקשיבה, ואני מוותר על המינוי ב"הארץ" ופשוט לא רוצה. זה הפך להיות כמו שאומרים "שכונה". כל אחד מתווכח עם השני כמו פרלמנט של זקנים בקניון, כזה.

אבל לפעמים אני כל כך רוצה שמישהו יגיד 'כן'. ושלא יגיד 'טוב תראה, זה ככה וככה'. קשה לנהל ככה דיון, כשאף אחד לא מדבר ברור. אני מבינה את הצעירים שהתרחקו מזה לגמרי. אבל זה נורא עצוב, אם הילדים שלנו והנכדים שלנו לא ייקחו את עצמם ללכת לבחור ולא יהיה אכפת להם.

חשבתי השבוע, כשאני שרה ביידיש נניח, יש בי הרבה עצב כי אני בעצם שרה לרוחות רפאים, הם אינם. פתאום היום אני חושבת, גם אם אני שומעת ברדיו שירים כמו "ירדה השבת" או "באה מנוחה ליגע", אני פתאום גם נורא עצובה. כי גם השירים האלה, לא זוכרים אותם.

איך השירים, בעינייך, שנכתבים היום? עם העברית העילגת, עם הסלנג המוגזם?

בעיניי זה עצוב, כי זה בבת אחת רק זה. נגיד אם היה על יד זה עוד כל מיני דברים, אבל בבת אחת זה נהיה כאילו כולם בשביל הזה. זה מרגיז אותי, מעציב אותי לפעמים. מה שחסר זה האלמנט הזה שבכלל אין בכל העולם – פשוט לשיר. פעם היו זמרים, היום אין את הדבר הזה של פשוט לשיר יפה. לא משנה, זה לא יעזור לנו הקיטורים והתלונות. זה לא בידינו.

ספרי לי על "זוהי שקיעתה של הזריחה". למה חשבת והחלטת לשיר את פורטיס וסחרוף?

תראי, אני מאוד אוהבת את פורטיס כבר הרבה שנים. אני אוהבת אמנים ופורטיס הוא אמן. למרות שהוא כאילו, כמו שקראו לו "פורטיס המשוגע", אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו, אצלי לפחות אני יכולה להגיד, חבוי גם תמיד איזה שהוא שיגעון, אחרת לא היינו שורדים במקצוע הזה. היינו הופכים למומיות. ואני מאוד מזדהה עם הקטע הזה שלו.

עכשיו, לא כל דבר אני יכולה לעשות כי בכל זאת יש גבול. אבל אני מאוד אוהבת את השירים שלו. בעיניי הוא תמיד היה רוקיסט ויש לו מלודיות מדהימות, למרות שהוא מצריד את קולו ועושה פרצופים של משוגע, יש לו שירים נורא יפים. והשיר הזה יש לו אמירה מאוד עצובה, אז אי אפשר.

חג זה געגועים גם. למי את מתגעגעת?

האמת, שאני לא כל כך אוהבת את המילה הזאת בזמן האחרון. קצת משתמשים בה יותר מדי בשירים, ילדים בני 22 שרים על געגועים. יש קצת אינפלציה בשימוש של המילה הזאת. מערבבים את זה עם נוסטלגיה.

אני מתגעגעת לשנים הראשונות-ראשונות שהייתי מופיעה, כשלא היה לי אף תקליט ואף אחד לא ידע למה לצפות והייתי פשוט שרה כל מה שבא לי. כל ערב שירים אחרים. זה היה ה"חירותי" הראשון. כמובן שהילדות, הרחוב שגדלנו בו בקריית ביאליק "סמטת כנען". היה שם משהו כל כך לבבי.

מה שיפה בזיכרון זה שגם כשהיה נורא מעט, בזיכרון זה נהיה נורא הרבה ונורא גדול. אני לא מתגעגעת למקומות, אני מתגעגעת לאנשים. עכשיו למשל לאחי, אלכס, שנפטר לפני שנתיים. ואני רוצה לשתף אותו בכל מיני דברים, אז אין.

ההורים שלי כל הזמן איתי, נדב שלי היה תמיד אומר שההורים שלי בני מזל שאני לוקחת אותם איתי לכל ההופעות ולכל הנסיעות כי אני גם שרה עליהם. אז אני גם לא נפרדת מהם. הם כל הזמן איתי.

ולנדב (לווייתן)?

נדב איתי, אני ממש מדברת איתו. אני מתייעצת איתו על דברים. אז זה ממש כאילו קיים כי אני כל כך מכירה את הלך המחשבה שלו. אז ממש – זה חי. הייתה בו הרבה חוכמת חיים.

כמה שנים זה מאז שהוא נפטר?

11 כבר.

מצאתי שיר שברוב בורותי לא הכרתי, לדעתי לא מושמע הרבה. "מוצאי חג".

אוי נפלא. זה שם של תקליט אגב.

והשיר הזה מספר סיפור ואני רואה אותו מול עיניי. הסיפור כל כך צבעוני, כל כך ישראלי. כל כך גם חג, אבל גם העול שתכף יבוא. כל מילה ואיך שאת שרה שם, והחיבור הזה של המילים שלו.

זה היה ממש אירוע, נדב התחיל לכתוב שירים בעיקר על עולם הפועלים הזרים. נדב בכלל היה חקרן גדול, הוא הסתובב הרבה בתל אביב והכיר כל פינה. ופתאום הוא התחיל לכתוב שירים על ורה מבוקרשט ועל הרומנים בקיוסקים. ואני לא יודעת למה, פתאום התחלתי להלחין אותם. זה היה סוג של התחברות חדשה בינינו בכלל. "מוצאי חג", באמת, זה כמו תמונה. כמו איזה סרט דוקומנטרי.

יש לך על הבמה תחושה אחרת, מאשר כשאת לא הבמה? פחד? התרגשות? רצון להיות שם או כבר לא להיות שם? איזו עייפות?

זה דבר שמתערבב ונורא משתנה מהבוקר עד הערב. הבוקר של הופעה הוא נורא דכאוני. 'בשביל מה אני צריכה את זה? כולם בערב יושבים בבית, רואים טלוויזיה'. ואז נדב תמיד היה אומר לי 'תגידי את השתגעת? את עושה את זה 40 שנה. תלכי, שעה וחצי את בבית'.

ואז לקראת הערב כשאני כבר מתחילה להתארגן, אז זה נרגע, אז ההופעה לפעמים זה ממש מדיטציה. כאילו אני שם ואני לא שם. לכן אני גם אין לי הרבה אינטראקציות עם הקהל.

את יודעת כמה אוהבים אותך? או שעברת כל מיני תקופות שאהבו אותך יותר, אהבו אותך פחות?

ודאי שעברתי תקופות. איזה אמן לא עובר תקופות של 'יאללה די, נמאס ממך'.

את הרגשת ככה? היו שנים שהרגשת ש'יאללה די'?

אמרו גם. כי פשוט שרדתי הרבה זמן, וכאילו בזה שאני שורדת אז אני מפריעה לאחרים לפרוץ. אז אמרו 'למה משמיעים רק אותה ולא אותנו? הגיע זמן לזמרים חדשים'. יש גם תקופות, את יודעת. יש זמרים חדשים, עיתונות חדשה שרוצה את הכוכבים שלה.

זה משהו שאת מקבלת אותו? קיבלת אותו או שזה כאב לך וצרם לך?

זה כאב לי מאוד. בטח שזה כואב. תראי, הצורך שלי ביצירה ובלשיר הוא יותר חזק.

"הייתה לה ארובה לבנה". את ואבי קושניר זה זוג מהסרטים. מה זה, מאיפה זה? זה מקסים

השיר הזה הוא עוד מהתקופה של "שחמט" של חנוך לוין. הוא מונח אצלי במגירה כמו הרבה אוצרות. וכשהחלטתי שאני מנסה להלחין את זה, והלחנתי את זה, אז הדבר הראשון שאמרתי, אני לא יודעת אפילו איך, היה 'אני רוצה שקושניר ישיר איתי'. ככה, החלטתי. והודענו לו – והוא בא.

חגים בשבילך זה כיף? זה נחמד? זה חופש? או שזה קצת כבד כזה?

אני חושבת שבגילי, הרבה אנשים כבר אין להם כוח לחגיגיות הזאת של החגים. בעיקר לכל הסיפורים עוד פעם, למה אוכלים ומה שותים. כל החג מתחיל עם ההרגלים שלו. אני לא יודעת, נהייתי קצת צינית לדברים האלה. אבל בסופו של דבר כשאת יושבת עם הילדים, סביב השולחן, אז אין מה לעשות. נגמרה השנה – תתחיל שנה חדשה וכולנו נקווה שיהיה טוב ושיהיה "גמר טוב" כמו שאומרים החסידים. תוקף אותי לפעמים הייאוש הזה שזה בעצם הדבר היחידי שקבוע פה בארץ זה הסיפור של החגים. לא קורים דברים מספיק אחרים שבאמת ישכנעו אותנו שמשהו מתחדש, ושאנחנו הולכים לקראת הכי טוב.

מה את מאחלת לעצמך? ולנו?

קודם כל אנחנו נשארים פה, בואי נגיד ככה. הרבה צעירים הרימו ידיים ונסעו לכל מיני מקומות. אבל רוב האנשים שמסביבי לשמחתי עדיין כאן וכל אחד תורם את תרומתו למקום הזה, שבסופו של דבר אין לנו מקום אחר.

בכל פעם שאני נתקלת בסיפורים מן העבר שעברו על ההורים שלנו ועל אנשים אחרים בתקופות שונות בהיסטוריה, זה רק מחזק אותי שזהו וזה כאן. והכאן הזה לצערי הוא מתנדנד קצת. הוא לא לגמרי ברור, הוא לא לגמרי יציב.

לעצמי אני מאחלת שאני אמשיך עוד איזו תקופה לשיר כל עוד הקול שלי ישרת אותי בנאמנה ואת השירים שלי ושאני אמשיך להפתיע את עצמי בדברים יפים.

אני רוצה מאוד להודות לך, לא רק על זה שבאת לכאן היום כאורחת שלי בחג. אני רוצה להודות לך על דברים שאת בכלל לא יודעת. אני רוצה להודות לך על שהייתי איתי ברגעים הכי קשים שהיו לי בחיים, שריפאת ולא ידעת, רבים מפצעיי. שהעלית אותי מכמה מדרונות. שחלקת איתי במשך השנים געגועים ועצב. וכשלא הייתה יד אחרת, את עם השירים שלך, עם האישיות שלך, ליטפת אותי. זו ההזדמנות שלי, כשאנחנו נפגשות, להגיד לך – תודה רבה.

זאת אני שצריכה להגיד תודה רבה, אבל אני לא יודעת למי להגיד בדיוק תודה. מי שבאמת כיוון אותי וכאילו אמר לי מה לשיר. אני מאמינה שיש מן כוח כזה, מסתורי, שאומר לך מה לעשות. זה הנכון, זה הנוגע, זה האמיתי. יש הרבה אנשים שכיוונו אותי בחיים שממש כמו מלאכים כאלה אמרו לי 'לכי לשם, תעשי את זה'. אז אני מודה להם.

המוסיקה שעשית, שאת עושה ועוד תעשי, היא חלק בלתי נפרד מחיי ומחיי כל כך הרבה אנשים. אני רוצה לאחל לך חג שמח ובריאות ושנה טובה

תודה אסתי. כמה נעים להיכנס אל השנה החדשה באווירה כל כך נעימה ואוהבת. אני מאחלת לך עוד הרבה שיחות כאלה במשך השנה. רגועות, קשובות, סקרניות. בלי הרבה כעס, תסכולים. בעצם זה מה שמגיע לכולנו בסופו של דבר. נעמת לי מאוד ואני מאחלת לך רק טוב, שנה טובה ושוב - תודה רבה!