t
פדרר
צילום: אי-פי

הטניסאי הגדול בהיסטוריה: פרידה מרוג'ר פדרר

הוא הפך לגדול ביותר גם בזכות הטניס, אבל בעיקר בזכות אישיות יוצאת דופן, ממגנטת, אותנטית, פגיעה, מלאת קלאס ופשטות בו זמנית, שלא משנה כמה תנסה – לא תצליח שלא להתאהב בה, לשמוח ולכאוב איתה | דעה
רום ליאור
24 בספטמבר 2022
15:32

במסיבת העיתונאים שלפני משחקו האחרון בקריירה, נשאל – כמה מפתיע – רוג'ר פדרר, מה דעתו בסוגיית ה"מי הכי גדול בהיסטוריה", רגע לפני שהוא מניח את המחבט בצד. פדרר, כמו פדרר, ענה תשובה דיפלומטית עם חיוך כובש, הרי גם ככה אף אחד לא מצפה שהשאלה שמפצלת את אוהדי הטניס כבר שנים למחנות יריבים משל היו מכבי והפועל, תיענה ברצינות ותוכרע באופן רשמי.

קצת יותר מ-24 שעות אחר כך, דווקא כשאף אחד לא ציפה לה, הגיעה התשובה. חדה כמו הגשה של פדרר על הדשא בווימבלדון, חד משמעית כמו משחק בשלוש מערכות, ומרגשת כמו זכייה בעוד תואר אחרי שכולם כבר הספידו אותו כי הברכיים והגב לא מחזיקים מעמד.

במשך דקות ארוכות עמדו על המגרש וביציע בלונדון, אחרי הפסד שאף אחד לא יזכור, גדולי הטניסאים אי פעם. יריבים וחברים, מאמנים ומעריצים. עמדו ובכו. עמדו ובכו וצחקו ובכו שוב את ירידתו מהבמה של האדם ששיחק טניס כמו שאף אחד לא שיחק לפניו, את הפרידה מהסמל של הספורט הזה, את החלל שמותיר אחריו מי שלאן שלא הגיע – היה תמיד האהוב ביותר. בבכי הזה (שאי אפשר היה שלא להצטרף אליו ב-3 לפנות בוקר בין שישי לשבת) הם ענו – רוג'ר פדרר הוא הטניסאי הגדול בהיסטוריה.

וזו גדולה יוצאת דופן, כי בספורט, כמו בספורט – קל לקבוע מיהו הגדול ביותר בעזרת מספרים. מי שניצח הכי הרבה, או רץ הכי מהר, או קפץ הכי רחוק אי פעם. פדרר מעולם לא רץ הכי מהר ומעולם לא הכה הכי חזק, ואפילו שיא הזכיות בגראנד-סלאמים כבר לא שלו. הוא הפך לגדול ביותר גם בזכות טניס יוצא דופן, אבל בעיקר בזכות אישיות יוצאת דופן, ממגנטת, אותנטית, פגיעה, מלאת קלאס ופשטות בו זמנית, שלא משנה כמה תנסה – לא תצליח שלא להתאהב בה, לשמוח ולכאוב איתה.

הוא הפך לגדול ביותר אי פעם בזכות הניצחונות והשיאים, אבל לא פחות – בזכות ההפסדים. הפסדים שוברי לב, ואיך שהגיב עליהם: תמיד בדמעות שלא מנעו ממנו לפרגן ליריב מכל הלב, כי אם ניצחת את פדרר – זה מגיע לך. אם הצלחת לגבור על מי שיודע לעשות במחבט וכדור צהוב את מה שאף אחד לא מצליח לעשות – אתה ראוי, ושאף אחד לא יגנוב לך את ההצגה. גם לא פדרר.

את האישיות הזאת מלוות במשך שנים אותן דמויות, שגם הן כבר הפכו לחלק מהסיפור: ההורים, שגידלו ילד שבהתחלה שבר מחבטים בהפסדים, ובסוף כונה "הקרחון" כי אף שריר בפנים שלו לא זז במהלך משחק. מירקה, אשתו, עם המבט המתוח בעשרות טורנירים מוצלחים יותר ופחות. זוגות התאומים שנולדו להם וגדלו ביציע. ועוד אחד – רפאל נדאל, הטניסאי הענק, החבר הטוב מחוץ למגרש, היריב המושבע על המגרש, שאחראי לכל כך הרבה רגעי אכזבה ושבירה של פדרר במהלך הקריירה.

דווקא הוא מכולם, בסופו של דבר, היה זה שנתן הלילה את החותמת לגדולה של השוויצרי. כי לדמעות של פדרר כולנו היינו מוכנים, שלא לומר – כולנו חיכינו, אבל לדמעות של נדאל אי אפשר היה להתכונן. סליחה, אלו לא היו דמעות, זה היה בכי. אמיתי. כמו של ילדים. בכי על זה שהיריב הגדול ביותר שלו על המגרש עוזב לתמיד, על זה שלא ייצרו ביחד עוד רגעים שלא היו כמוהם ולא ברור מתי יהיו, ועל זה שהספורט שהם כל כך אוהבים איבד את המלך שלו, ולמרות שזה קרה בלונדון –  במקרה הזה אין לו יורש עצר.

אם הגעתם עד לכאן ולא עשיתם את זה עד עכשיו – עשו לעצמכם טובה: חפשו את הפרידה מפדרר ביוטיוב, קחו טישו, ולכו להתאהב. תתאהבו בו, במירקה, בילדים, בטניס. בשלמות ובפגיעות של הגדול בהיסטוריה, גם אם המספרים עוד יספרו אחרת.