אסדת הגז כריש, ארכיון
צילום: רויטרס

צדים כריש: במשחק הזה עדיף לשתף פעולה

אחרי שנים של מו"מ מתיש, נדמה שישראל ולבנון הבינו שעדיף להמר גבוה. אף על פי שהן הפסידו בטקטיקה, אין ספק שהן ניצחו באסטרטגיה
גילי כהן
03 באוקטובר 2022
07:15
עודכן ב 10:55

הפילוסוף והתיאורטיקן ז'אן ז'ק רוסו שירטט באחת המסות שכתב את התיאור הבא (וסליחה עם הקוראים הטבעוניים): שני שחקנים יוצאים לציד, כל אחד יכול לבחור האם הוא מעוניין לצוד באייל, או בארנבת. אחד אינו מודע לבחירת השני, אך זו תחייב אותו. אם בחר לצוד אייל, כדי להצליח בציד גם על השני לבחור באייל. אם שניהם בחרו ארנבת – זו בחירתם, אך שוויה "פחות".

מי מאשר ומתי? השאלות המשפטיות סביב ההסכם | תמר אלמוג

העיקרון הזה מצא לו ביסוס בתורת המשחקים: עדיף לשתף פעולה. עדיף כפליים, לשתף פעולה באפשרות בעלת הרווח הגבוה יותר. במילים אחרות – עדיף לכל שחקן לכוון גבוה מצידו – ולקוות שכך גם ינהג הצד השני.

ובחזרה לעולמנו הטבעוני של היום, ישראל ולבנון במידה רבה שיחקו את "ציד האייל" בבואם לחתום על הסכם בנוגע לגבול הימי. אחרי שנים של משא ומתן מתיש, רווי צעקות, מתווכים, דילוגים וביקורים בביירות ובירושלים – נדמה ששני השחקנים הבינו שעדיף להמר גבוה. הזמן אוזל. לא רק ישראל נמצאת בקמפיין בחירות, או ארצות הברית בבחירות האמצע, אלא גם לבנון נמצאת בתקופה פוליטית סבוכה ביותר. כאילו המצב הפוליטי שם לא בעייתי במילא, בעוד שלושה שבועות הנשיא עאון אמור ללכת הביתה – וכלל לא ברור מי יהיה מחליפו.

ובזמן הזה הבינו הצדדים, כנראה, שעדיף לבחור באייל. על פניו, יכולה הייתה ישראל להתחיל להפיק גז מאסדת "כריש" כבר בעוד מספר שבועות, בלי קשר למתרחש במו"מ בינה ובין לבנון. על פניו, יכולה הייתה לבנון להתחיל ולעשות קידוחים בניסיון למצוא את מאגר הגז הגלום בשדה "קאנא", בלי קשר למתרחש במו"מ בינה ובין ישראל.

אבל שתי המדינות העדיפו להמר מבחינתן על אותו קלף גבוה – ובמציאות המזרח-תיכונית מתבקש גם להוסיף את האזהרה המתבקשת "נכון לרגע זה ממש". ישראל ידעה שלהתחיל להפיק גז, חרף איומי חיזבאללה, ובעיקר – כאשר המצב הביטחוני באזור האסדה נותר רעוע – זה לא רעיון טוב ממש. בלבנון הבינו שיהיה קשה מאוד לשכנע חברה בינלאומית להתחיל בחיפושי גז כאשר ישנה סוגיה דיפלומטית וביטחונית לא פתורה עם הצד הישראלי השכן.

ואם נחזור שוב לתורת המשחקים – שני השחקנים, ישראל ולבנון, הפסידו כנראה בטקטיקה, אך ניצחו באסטרטגיה. ישראל ובעיקר העומד בראשה יאיר לפיד משלמים מחיר פוליטי, מסוים אומנם, על הסכם עם מדינת אויב שכולל ויתור כמעט מלא על אזור המחלוקת בין המדינות. 

גם התעלול המשפטי שניסה להכשיר את העברת המהלך בקבינט בלבד לא הוסיף, והוא צפוי להסתיים בכל זאת באישור ראסמי בממשלה. אבל בראייה ארוכת טווח – ישראל לא רק שמצליחה לעגן את קו הגבול הימי שנותר לא פתור מאז שנת 2011, אלא גם שופכת טריליוני גלונים של מים קרים על כל עימות אפשרי בגזרת הצפון. כשיש לך בוננזה כספית מעבר לים, כל מנהיג, גם אם הוא מנהיג ארגון טרור, יחשוב פעמיים אם להצית את השטח.

גם לבנון מרוויחה בראייה אסטרטגית. המצב הכלכלי במדינה בכי רע כבר תקופה ממושכת, וקידוח פונטציאלי בשדה הגז "קאנא" מבטיח אופק אנרגטי ופיננסי. גם המעורבות של ממשל ביידן ושל הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון בפתרון הסכסוך הימי מעלים שוב את קרנה של לבנון בראייה האזורית. כשהמערב עסוק בעיקר באוקראינה, ולעתים גם קצת בסין ובאיראן, הקשב שהקדישו שני המנהיגים ויועציהם לסוגיה אינו טריוויאלי כלל.

ובחזרה לחיים עצמם, ההסכם המתגבש מחייב את לבנון גם כן בוויתורים פנימה. קודם כל, לחתום על הסכם (ומעניין יהיה לראות אם באמת תתרחש חתימה בנקורה בין הצדדים, כפי שמתקיימים מגעים בנושא) עם האויב הציוני אינו דבר פשוט מבחינה לבנונית. לבנון גם מראש מוותרת על חלק מהתמלוגים שיינתנו משדה "קאנא" (גם במקרה הזה, בתעלול שקושר את חברת האנרגיה "טוטאל" בהסכם רשמי מול ישראל, ולא את לבנון עצמה) – וגם על הדרישה הביטחונית הישראלית בנוגע לחמשת הק"מ הקרובים לקו החוף. אם כי בשורת הסיכום, בקרב על אזור המחלוקת - היא קיבלה כמעט את כל דרישותיה כפי שהובאו לאורך השנים האחרונות. 

ואי אפשר בלי פוליטיקה לסיום. מי שמצפה שפוליטיקאי מיומן כמו נתניהו לא יקפוץ כמוצא שלל רב על סאגת ההסכם עם לבנון פשוט לא חי איתנו. זה לא אומר שלפיד מוסר "מאגר גז ענק של ישראל לידי חיזבאללה" (הוא לא, זה שדה בפוטנציה), וגם לא שנמסרים "שטחים ריבוניים ונכסים ריבוניים ששייכים לכולנו" (השטח הזה לא שייך לאף אחד באופן רשמי, לכן מתנהל משא ומתן מאז שנת 2011, מרביתו בזמן כהונת נתניהו כראש הממשלה).

אפשר לדבר על הרטוריקה, אפשר לשאול האם נתניהו שכח שב-2020 אנשים מטעמו נשאו ונתנו עם לבנון בדיוק תחת אותם פרמטרים ועוד ניפגשו איתם פנים אל פנים. אבל בשורה התחתונה - הוא פוליטיקאי חודש לפני בחירות שמנסה להשלים את הגרוש ללירת ה-61, ומתנהג ככזה. הוא לא נסראללה.

כריש במים סוערים | האזינו לעוד יום