-
צילום: כאן חדשות

הבטחות הבחירות שהפוליטיקאים לא ממהרים לקיים

זכויות חשודים, הטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, מצוקת האומנים הוותיקים ולאן נעלם חוק האקלים? • כתבי כאן חדשות על הנושאים החשובים שמתגלגלים מממשלה אחת לאחרת - ודורשים תיקון | פרויקט מיוחד
אלון פרוכטר
01 בנובמבר 2022
10:26
עודכן ב 12:07

הרצח שחשף את חולשת המשטרה // נופר משה-פרדו

ב-26 ביולי 2022 נרצחה רבאב אבו סיאם, כשבתה בת השלוש יושבת על ברכיה. רבאב נרצחה במרחב הבטוח שלה, חצר בית הוריה. מייד אחרי מותה פורסם שהוצע לה מקלט וכי ניתנו לה אזהרות. את השיחה האחרונה שלה עם עובדת סוציאלית בתחנת משטרת לוד פרסמנו כאן אצלנו.

הרצח של רבאב צריך להדאיג כל אישה באשר היא. האיומים ברצח שהחלו עם ההחלטה שלה להתגרש והסוף הטרגי והידוע מראש שממנו כל כך חששה.

בניגוד לביקורת הקבועה על המגזר הערבי וחוסר שיתוף הפעולה עם המשטרה והעברת ראיות ועדויות, רבאב לא ישבה בחיבוק ידיים ולא המתינה למי שנטלו את חייה. היא שמה מבטחה במשטרת ישראל וברשויות ומצאה לבסוף את מותה. בכל השנה האחרונה לחייה היא עמדה בקשר מתמיד עם לשכת הרווחה בעיר והמשטרה, העבירה מידע מודיעיני אודות מעקבים אחריה, איומים ואף הקלטה של בן זוגה לשעבר בשיחה עם קרוביו שבה הם מתכננים לפגוע בה ובבני משפחתה.

הרצח של רבאב חשף שוב את חולשתם של משטרת ישראל ושירותי הרווחה, את חוסר היכולת לספק הגנה לנשים מאוימות, לחקור, לאכוף, לפענח ולהרשיע. בערים רמלה ולוד יש בין 50 ל-60 נשים מאוימות. נשים החיות תחת איום מתמיד מהקרובים אליהן ביותר, נשים שביתן אינו מבטחן וגם בריחה אל מקלט לנשים נפגעות אלימות לא מבטיח להן שהאיום יוסר.

רבאב כבר איננה, אבל גם אחרי מותה האיום לא הוסר. מאז הרצח משפחתה חיה תחת איום מתמיד. קרובי משפחתו של בן זוגה לשעבר, שנעצר ושוחרר בחשד לרצח, התעמתו עם אחותה של רבאב ביום בו בנותיה היתומות שבו לבית הספר. הם ביצעו מעקבים ואף ירי אזהרה על בית סבה לפני כמה שבועות.

היום ייצאו אזרחי ישראל, היהודים והערבים לבחור. יוקר המחייה, תוכנית הגרעין של איראן, התחבורה הציבורית, כל אלה חשובים ללא ספק. אבל מדינה שבה לנשים אין את החופש לבחור להתגרש ממי שמתעלל בהן וגם אין מי שיגן עליהן כשהן פונות למשטרה או לרווחה, צריכה פוליטיקאים חרוצים ואמיצים. לא כאלה שיסתפקו בגזירת סרט בעוד תחנת משטרה חדשה, אלא שייקחו עליהם את המשימה הסיזיפית שבסופה אין עוד מנדטים - המאבק באלימות הגוברת ובארגוני הפשע במגזר הערבי.

ההבטחה שלא הייתה // תמר אלמוג

את ההבטחה הזאת הפוליטיקאים לא הפרו. הם פשוט מעולם לא הבטיחו אותה. יותר מזה - הם בקושי מדברים על הנושא. לדבר על תיקון מערכת המשפט? או-הו. קל מאד למצוא נבחרי ציבור שיציעו תיקונים היכן שצריך וגם היכן שלא. מעמד היועמ"שית? ברור! לפעמים נדמה שזה במוקד השיח יותר מיוקר המחייה, התורים הבלתי נסבלים לרפואה מקצועית ושכר לא ראוי למקצועות טיפוליים גם יחד. אבל זכויות חשודים? רגע, תראו הנה ציפור, כלומר, תראו, הנה משפט של ראש ממשלה לשעבר שמתנהל בירושלים!

זכויות חשודים הוא לא נושא קל. הוא לא עסיסי, הוא לא מצטלם טוב, הוא לא מביא מצביעים. להיפך. אבל הוא אחד הדברים שדורשים את התיקון המהיר ביותר. גם בשטח, וגם בהבנה שלנו, כחברה. על הנייר – זה הנושא הקל ביותר. לא צריך לתקן את החוק, לא את ההלכה. רק את המעשה, בשטח. את היד הקלה של המשטרה על האזיקים – כולל איזוק בפומבי גם במקום שאין כל צורך בכך, ואף לא חוקי לעשות כן. את בקשות הארכות המעצר שלפעמים הן מיותרות ואת הקלות שבה שופטים מסויימים נענים להן. ובעיקר: את המחיר. המחיר שמשלמים אנשים גם כשהם לא צריכים. גם כשהוא יקר.

חמש שנים (!) חלפו מאז קבע בג"ץ שצריך להגדיל את מרחב המחייה הנתון לאסירים פליליים. לא תאמרו לווילה, כן? למרחב מינימלי לקיום אנושי. אבל זה לא קרה. וכשמצד אחד צריך לתת לעצורים ואסירים קצת יותר מקום, ומצד שני לא נוספו מקומות, וכמות המעצרים לא פחתה (ואף גדלה) התוצאה פשוטה: אין מספיק תאי מעצר.

אז מה עשו? ההכרח הוא אבי ההמצאה, אבל במקרה הזה ההמצאה לא חוקית: עצורים, חשודים, לפני כתבי אישום, מוצאים את עצמם עצורים בתאים בתחנות משטרה שמיועדים לשהייה של כמה שעות לכל היותר. בלי שירותים, בלי מים זורמים, לפעמים אזוקים כל היום.

אז לפעמים בתי המשפט נאלצים לשחרר את מי שממש לא מגיע להם, ולפעמים אנשים שהכי לא מגיע להם להיות במצב הזה - מוצאים את עצמם נמצאים בו ימים שלמים. ולכל אייטם בנושא אנחנו מקבלים אותן תגובות מהרשויות הרלוונטיות, וכולם באמת מנסים לחשוב ולשפר ולתקן, אבל באין לחץ ציבורי והתעניינות של נבחרי ציבור – דבר לא קורה.

לא, זה לא אומר שלא צריך להעניש בחומרה כשמגיע. אבל מעצר הוא לא עונש, בטח לא בשלב שאדם הוא רק בגדר חשוד. זה לא מבטיח עשיית צדק, אולי אפילו ההיפך. ובעניין הזה, אין ימין או שמאל. פשוט אין התייחסות.

אלא, כמובן, אם נעצר עד מדינה בתיקי האלפים. אז כולם נזכרו פתאום כמה נוראים תנאי המעצר בישראל. חבל, שדקה אחרי כבר כולם מספיקים לשכוח.

דרוש תדרוך - למען השקיפות // עמיחי שטיין

בארצות הברית, מדי יום, עולה דובר הבית הלבן אל הפודיום בחדר התדרוכים של הבית הלבן ומתמודד עם השאלות שנורות אליו בצרורות. בגרמניה, לפחות פעם בשבוע, אם לא יותר, עולים כמה נציגים ממשרדי הממשלה השונים ועונים על שאלות התקשורת. בישראל זה קורה – כשלראש הממשלה מתחשק, או כשללשכת ראש הממשלה ממש בוער לתדרך. וגם זה, לפעמים, בשם "גורם מדיני בכיר".

יחסי משרד ראש הממשלה והתקשורת פועלים בשנים האחרונות כך, אם אני כעיתונאי רוצה לשאול שאלה – אני שואל. לפעמים מקבל תשובה ב"אוף רקורד", לפעמים תחת שם חשאי. בחודשים האחרונים, צריך להודות, המענה השתפר משמעותית – במיוחד אחרי הקמת מערך ההסברה הלאומי.

ועדיין, היה ראוי שפעם בשבוע יעמוד נציג רשמי של ראש הממשלה בפני העם – ויאפשר לנו, התקשורת, לשאול שאלות ולקבל תשובות, מבלי להתחבא מאחורי גורם כזה או אחר. וגם, שהאזרחים יראו – מתי מתחמקים מתשובה. כי האל"ף-בי"ת של יחסי אמון בין האזרחים לשלטון היא השקיפות. ובזה, יש לממשלה הבאה – מה להשתפר.

ממשלת "איפה האיש הירוק?" // יפעת גליק

יש בדיחה ויראלית אחת שרצה ממש חזק. בהתחלה מפה לאוזן בברנז'ה של אנשי הסביבה, אחר כך נשמעה בפורומים רחבים יותר, עד שהגיעה לאולם המכובד שאירח את ועידת האקלים החשובה של האו"ם בגלזגו: "עד שנת 2050 ישראל תצמצם את פליטת גזי החממה ל-0".

זה שנה שיש מי שמתווכחים אם הבדיחה הזאת מצחיקה מאוד או עצובה נורא, אבל ברור שכבר אז ב-2021, אף אחד לא באמת קנה אותה. ההצהרה היתה בלונית ונפוחה ללא אחיזה ונפתלי בנט שאמר את הדברים כראש ממשלה הוא מזמן איש האתמול הירוק. בנט התייצב מול מיקרופונים עם השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג ואמר שכדי לעגן את ההבטחה מתוכנן "חוק אקלים".

מה שאפשר לומר על הכנסת היוצאת זה שהיא התקרבה לחקיקת חוק אקלים באותו אופן שבו פעלה להפחית את פליטת גזי החממה: מיליון דיבורים. למעשים אנחנו מחכים. בסופו של דבר שוחרר חוק רפה שעבר הצעה ראשונה ועתיד-לך-תדע.

אחד האירועים המשמעותיים שקרו במשמרת של זנדברג היה הרחבת חוק הפיקדון והחלתו גם על בקבוקי המשקה הגדולים: כל אדם יוכל ללכת לסופרמרקט, להחזיר את ה"קוקה-קולה" הריק ולקבל כסף. הבקבוקים יילכו למיחזור. אלא שההתארגנות ליישום הייתה פלופ סביבתי.

בן לילה נפטרו הרשויות המקומיות ממיחזוריות שעמדו בכל קרן רחוב. מנגד, אנשי הסופר לא הצליחו לעמוד בעומס המבקשים להשיב וגם לא קיבלו עידוד משמעותי מהמשרד להגנת הסביבה. התוצאה היא תלונות לא נגמרות בגודל של מיחזורית. אזרחים שרוצים להיות סביבתיים ולמחזר טוענים שהמדינה פשוט לא מאפשרת להם.

המיחזור הוא רק פתרון אחד שאמור היה לתרום לצמצום משבר האקלים. הקטסטרופה המתרגשת שממנה מזהירים המדענים צפויה לתת אותות בכל תחומי חיינו. גם במשאבי הטבע הנעלמים. בתוכנית "הזמן הירוק" בכאן 11 לא הפסקנו לדבר על הצורך להחזיר את החופים. הייתה לנו סיבה טובה.

רצועת החוף של ישראל קטנה בכל שנה. עליית מפלס פני הים מכרסמת בקיומה, ואם זה לא מספיק מגיעים בעלי הון ומקימים מלונות ומסעדות קו ראשון למים. בחופים מסוימים בכנרת גם יבקשו מכם כסף על שכשוך באוצר חינמי ששייך לכולנו. ממשלת ישראל היוצאת לא השכילה לפעול נגד החתירה תחת הסביבה של כולנו. היא המשיכה לקנוס מעט מדי במקום לשדר מסר חד וברור.

גם עכשיו הבחירות מאפשרות שביל בריחה פוליטי ממה שחשוב באמת: משבר האקלים. יותר קל לריב על רק ביבי-לא ביבי מאשר להתמודד עם טייקונים שקונים לעצמם חוף או מפעל מזהם. לא ככה?

נפגעים מהמערכת // ורד פלמן

הרבה מנבחרי הציבור אוהבים להתייצב מול המצלמות ולהתבטא נגד פגיעות מיניות כאשר פרשה עולה לשיח הציבורי או נחשפת בכלי התקשורת. אבל בעידן שלאחר מהפכת "מי טו" זה כבר לא מספיק ומרביתם המוחלט של חברי הכנסת והמפלגות לא כוללות את המאבק באלימות כלפי נשים ואלימות מינית בשיח הבחירות שלהם.

אז מה חסר במצע של המפלגות? דבר ראשון - הקמת נציבות לטיפול בנפגעי העבירה שתתכלל את הטיפול של כל הרשויות בנפגעת העבירה מהפגיעה או מקרה האלימות ועד לשיקום. כיום הנפגע/ת מטורטרים בין הרשויות מבלי שאף גורם מרכז את הטיפול בהם.

ומה קורה במקרים בהם הפגיעה המינית מתרחשת בסביבה הקרובה? הרבה מאוד נפגעות ונפגעים נושאים עימם את הפגיעות המיניות במשך שנים ורק בחלוף הזמן הם יכולים לחשוף או להתלונן על מה שקרה להם, במיוחד כשמדובר בפגיעה מינית בתוך הבית או בידי אדם שלנפגע/ת היה אמון רב בו.

החוק בישראל קובע התיישנות על עבירות מין, גם כאלו שנעשו בקטינים ובאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעות תקיפה מינית מנסות בשנים האחרונות לבטל את ההתיישנות על עבירות המין החמורות ביותר- אונס או מעשה סדום ולהביא להארכת תקופת הגשת התלונות על עבירות מין אחרות. חלה התקדמות גם בנושא זה אבל היא מועטה ולא יכול להיות שאדם שאנס ימלט מהדין רק בשל העובדה שלנפגעת היה קשה לחשוף את הפגיעה ולהתלונן.

גם אחרי שנפגע/ת מעיזים להתלונן, ההליך הפלילי הוא קשה מאוד בעבורם וכבר נדרשה לכך ועדה מיוחדת - ועדת ברלינר אבל לא כל ממצאיה אומצו ואחרים לא מיושמים. הנגשת ההליך הפלילי והפיכתו למכבד ולשקוף יותר בעבור הנפגעת, יוביל גם להגשת תלונות רבות יותר.

וכבר יש הליך והרשעה של הפוגע, ועדות השחרורים כפי שראינו במקרים רבים לא נותנות משקל רב לנפגעות ולנפגעי העבירה והעבריינים משתחררים בשחרורים מוקדמים לעיתים, גם רק אחרי חצי מתקופת המאסר שנפגעה להם. התופעה הזאת עלתה לכותרות במקרים מוכרים כמו של רונן ביטי, אלון קסטיאל, משה איבגי וניסו שחם אבל היא מתרחשת באופן כמעט יומיומי במקרים פחות מתוקשרים. הגיע הזמן לשנות את הקריטריונים של השחרור ולפתור את  נושא המצוקה בבתי הכלא בדרכים אחרות.

ובתוך כל זה הנפגע/ת שמבקשים לקבל טיפול נפשי ורפואי ולהשתקם, נתקלים במערכת בריאות ורווחה שאינם מספקות לו תמיכה נאותה. התורים לטיפול הנפשי המותאם לנפגעי טראומה הוא ארוך, ארוך מאוד. המענים לא מספיק נגישים גיאוגרפית וגם טיפול רפואי שניתן לנפגעים אינו מותאם טראומה ועושה להם נזק כפול. בלובי למאבק באלימות מינית מובילים עריכת הכשרות לרופאים בנושא הפגיעות המיניות, אך הדבר אינו מוסדר באופן קבוע וכוללני.

אז כן, המצב הביטחוני חשוב וכך גם הניסיון למנוע קטילת חיים. אבל היחס לאלו שחיים בקרבנו עם טראומה ונזקים חמורים אינה חשובה פחות.

אל תשליכני לעת זקנה // דורית אסרף-מזרחי

מחר נלך שוב לקלפי, נצביע שוב ונקווה לטוב. טוב בכל כך הרבה מובנים שהגיע הזמן שיטפלו בהם.

אנחנו מדברים על חינוך לגיל הרך, על המשכנתאות וכולנו (גם אנחנו) קצת שוכחים את המבוגרים, את בני הגיל השלישי. את האומנים המבוגרים - הם היו כאן כל הזמן, הצחיקו, שרו, נתנו מעצמם וכשהתבגרו שכחנו אותם. בקורונה היו כאלה שאף הציעו להם להחליף מקצוע. שחקן או שחקנית בני 80, לאן ילכו? מה יעשו?

נושא האומנים הוותיקים עולה כל פעם כשמתחלף שר במשרד התרבות והספורט ועדיין אין תוכנית סדורה ואומנים מגיעים לפת לחם. לעיתים במצבי קיצון הם נאלצים לגייס כסף בעזרת ימי התרמה. תחשבו כמה מתבייש אותו אומן שלרוב רוצה מאוד להופיע, אבל הטלפון כבר לא מצלצל והוא בקושי מתפרנס?

אולי זאת לא ידיעה סקסית או הישגית אבל אשמח מאוד לדווח על תוכנית בין-משרדית כזאת, שיתוף פעולה של שר החינוך ושר התרבות שכחלק מסל תרבות יכניסו את האומנים הוותיקים לבתי הספר. הילדים שלנו צריכים לדעת מי הם האומנים הוותיקים שעליהם גדלנו ושהם יתפרנסו בכבוד.

נפרגן לשר חילי טרופר שבמשבר הקורונה דאג למענקים לאותם אומנים. אבל בואו לא נחכה למשבר, כולנו בסוף מזדקנים.