חברותיה של דפנה מאיר ז"ל

רק הד קולה

הן היו שש נשים שהחלו ללמוד יחד לפני 12 שנים. רגע לפני יום הזיכרון פגשנו ארבע מנשות 'חבורת השש' שלפני שנה איבדו את דפנה מאיר ז"ל
רום ליאור
30 באפריל 2017
18:32

ההתרגשות ברגע המפגש שלהן היתה משהו שלא ניתן לזייף, התרגשות אמתית של חברות אמת. הן יצאו מהרכבים, התחבקו ולא עצרו לרגע – השאלות עפו מצד לצד, הסקרנות בעניינה של כל אחת פשוט בערה להן בעיניים. התיישבנו סביב שולחן עץ בגן הלאומי "עין חמד", והן – תמי ורדי, תמר רוטשטיין, איילת בוכניק ודפנה פלר (נועה מתגוררת כיום בארצות הברית) – החלו לדבר. "גם דפנה פה", איילת אמרה. כולן הסכימו מיד.

הסיפורים החלו לזרום, המחשבות, הגעגועים. מדי פעם אחת משפילה מבט, מיד אחר כך עולה זיכרון אחר ופורץ צחוק גדול סביב השולחן. שתים־עשרה שנים של היכרות שסוכמו בערך בשעה. תחילה עולים הזיכרונות מהלימודים – איך דפנה ז"ל הייתה זוכרת כל פרט ופרט בלי לכתוב אפילו מילה, איך בתה התינוקת שהייתה מגיעה איתה למפגשים ישנה לכל אורכם, בעוד בתה של תמר לא הסכימה "לרדת מהידיים". אחר כך משוחחים על המכתבים שכתבה. "שוצפים וקוצפים ומטלטלים", הן מתארות אותם, אבל חתומים תמיד באותה חתימה – "באהבה, דפנה מאיר".

דפנה מאיר זדפנה מאיר ז"ל

רק היום, איילת אומרת, היא מבינה עד כמה האהבה הזאת היתה גדולה. שוב, כולן מסכימות. מכאן הן ממשיכות לטייל בעבר, נזכרות במפגש בשיא גל הטרור ובפחד של דפנה ז"ל. היא לא פחדה מכלום, מספרת דפנה פלר, חוץ מהמוות. ועל המוות הזה הן דיברו איתה, והיא שיתפה – בפחד מהנסיעות מעתניאל לירושלים, בפחד שזה יגיע עד אליה. באותו מפגש, שעסק גם בפחד הזה, הן הצטלמו. דפנה ז"ל שאלה אם זה לא יביא מזל רע, והן ענו ש"לא, מה אנחנו חיילים?". זו היתה פגישתן האחרונה. מאז הן נותרו חמש, גם אם מבחינתן – דפנה מאיר ז"ל תמיד כאן.