"במשך שנים פחדתי לשכוח את הפנים שלה"

איילה והבה נרצחה בפיגוע מכונית התופת בעפולה בשנת 1994. דוד, בעלה, משחזר את רגעי היום הנורא ההוא ומספר על הכניסה לנעליה של אם המשפחה
חן ביאר
30 באפריל 2017
18:30

בשישה באפריל 1994, לקראת השעה 11:00, התקיים בהיכל התרבות בעפולה טקס לציון ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה שחל באותו היום. משתתפי הטקס התפזרו להם בנחת להמשך שגרת יומם. חלקם הגיעו לתחנת האוטובוס הקרובה שברחוב חטיבה תשע, אחד מהרחובות המרכזיים בעיר. לצדם עמדו שם לא מעט תלמידים ומורים ממספר בתי ספר הנמצאים בקרבת מקום. כאשר התקרב קו 348 והחל לאסוף נוסעים הגיע למקום המחבל. פעיל החמאס ראיד זכארנה נצמד עם מכונית התופת שבה נהג לאוטובוס ופוצץ את המכונית. האירוע תוכנן בקפידה בידי המהנדס יחיא עייש ותוזמן ליום ה־40 לטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בחברון. לאחר מספר ניסיונות כושלים השיגו ארגוני הטרור את שאיפתם וגרמו לפגיעה קשה בלב המרחב האזרחי הישראלי. כך החל הגל הארוך והקשה של פיגועי ההתאבדות, אחד מהפרקים השחורים והאפלים ביותר בהיסטוריה הישראלית.

הפיגוע קטף את חייהם של שמונה: אשר עטיה מעפולה, בן 48 במותו. מירב בן משה, בת 17 במותה, מיה אלהרר, בת 18 במותה. ורד מרדכי, בת 13 במותה. אילנה שרייבר, בת 55 במותה. אהובה כהן, בת 37 במותה, ואיילה והבה, בת 38 במותה.

דוד והבה, בעלה של איילה ז"ל, חוזר 22 שנים לאחור ונזכר ביום הנורא ההוא דקה אחר דקה. הוא מספר על ההתמודדות עם האבדן, הגעגועים, הניסיון למלא את מקומה של אם המשפחה ועל האופן שבו החברה תופסת את האלמן שאיבד את זוגתו לחיים.
לזכרה של איילה והבה ז"ל.

האזינו לראיון: