חפש
Languages
מגדל האופרה בתל אביב
צילום: דור קשלס

לאן הולכים הקניונים אחרי שהם מתים?

בולמוס הקניונים שעבר על ישראל ב-15 שנה האחרונות השאיר אחריו שורת גוויות של בטון וזכוכית. דנה פרנק הלכה לבדוק מה נשאר מהקניונים של ילדותנו
דנה פרנק | צילומים: דור קשלס
01 ביוני 2017
19:03

"היה פה פיצה האט", אומר בן בעצב ומדפדף בתמונות ממרכז ברוך בפתח תקווה. "לירון ידידה שלי עבדה שם בתיכון והייתה מביאה לנו מגשים בחינם". כמו הפיץ' פיט בבוורלי, כמו החוף במציצים, מרכז ברוך במדרחוב ההגנה היה מוקד הקיום של כמה שכבות מתבגרים.

זה היה לפני עשרים שנה. היום יש במרכז ברוך לא פחות משבע סוכנויות לכוח אדם, סניף של רשות ההגירה וקפיטריה רחבת ידיים שנקראת Photo-Coffee, כי חוץ מטוסטים ורוגלעך יש בה גם מכונה שמצלמת תמונות פספורט, "לפי סטנדרט משרד הפנים".

אתם מכירים את הקניונים האלה. כנראה שיש לכם אחד ליד הבית, במרכז העיר. פעם הוא היה מרכז העולם, היום הוא קצת מדכא. בשנים האחרונות צצו אינספור גלריות וכתבות המבכות את מותם של הקניונים הענקיים האמריקאים. תחת השם דד מולז אף הושקה סדרה של וייסלנד המתעדת אנשים שהתמכרו לשוטטות בהם. אבל בישראל זה לא ממש קורה. עובדה שמאז 2009 נבנו בארץ 1.2 מיליון מ"ר חדשים לחלוטין של שטחי מסחר, כולל קניונים. הגל הזה מרשים מאוד. אבל הכתבה הזאת לא עוסקת במבנים החדשים, אלא משוטטת בין הקורבנות שנותרו מאחור: הקניונים של ילדותנו.

הדור הראשון של הקניונים: סופרמרקט, בורגראנץ' וקולנוע

בשבועיים האחרונים ביקרתי בכ-20 קניונים שננטשו, נסגרו או החליפו ייעוד. כמעט כולם נבנו בשנות ה-90. לכולם יש פחות או יותר את המבנה שאתם זוכרים מהקניון של הילדות שלכם: אולם גדול אחד ובו שדרה מרכזית מוקפת חנויות, שני גרמי מדרגות נעות מקבילים אל הקומה השנייה וממנה, אזור אוכל מהיר עם בורגראנץ' ופיצריה, וממש לידו חנות דיסקים, שתיים-שלוש חנויות בגדים, ולאורך המעברים מכונות משחק לילדים או דוכנים קטנים של תמונות תלת מימדיות וקשקושים.
הקניון הראשון שנבנה בישראל היה דיזינגוף סנטר. הוא נפתח בסוף שנות השבעים, אבל בראשית דרכו הסנטר לא ממש התרומם והעסקים היו יגעים, ועסקי הקניונים נמנמו עד אמצע שנות ה-80; עד שהגיע דוד עזריאלי.

ב-1985, דוד עזריאלי הקים את הקניון הראשון של קבוצת עזריאלי בישראל, קניון איילון. יותר מזה: עזריאלי הוא זה שהמציא את המילה קניון, כהלחם של המילים חניון וקניות. קניון איילון היה הצלחה כבירה מהרגע הראשון, לא מעט בשל המיקום, ואחריו הגיע בום מטורף. בין סוף שנות השמונים לאמצע שנות התשעים נפתחו כעשרים קניונים במכה, מצפון לדרום.

קניוכול, ראשון לציון. צילום: דור קשלסקניוכול, ראשון לציון. צילום: דור קשלס

אלו הקניונים של הדור הראשון: מקומות כמו ה'שופ-אין' בראשון, קניון אביה בבאר שבע, לב אשדוד, חוצות אשקלון, וגם קניון ערים בכפר סבא, קניון חדרה, מרכז חורב בחיפה, והקריון - בתצורתם הקודמת, לפני שמימדיהם התנפחו. הם היו קטנים יחסית, בין 10-20 אלף מ"ר, וחנות העוגן שלהם בדרך הייתה, בדרך כלל, סופרמרקט גדול או סניף של המשביר לצרכן. "בגלל שאיילון היה הצלחה כולם חשבו שהם יכולים להיות עזריאלי", מסביר עופר שחטר, מנכ"ל חברת ניהול הקניונים הגדולה פרו-מול. שניהל בין השאר את דיזינגוף סנטר, את קניון ערים ואת חברת ביג. "היו המון טעויות של חוסר ידע שהובילו לפתיחת קניונים שלא באמת עבדו".

איזה טעויות למשל?
" למשל, קניונים בגובה שלוש וארבע קומות, כמו ב'לב המפרץ'. ללקוח שמסתובב בקומה הראשונה אין מושג מה קורה בקומה השלישית. בלב המפרץ היו בקומה השלישית זירת החלקה על הקרח, ג'ימבורי ובתי קולנוע. היום יש שם סניף של אסותא. וכמוהו יש עוד רבים".

יחד עם המפץ הגדול של הקניונים, חנויות האופנה הישראליות הפכו לרשתות: גולף, טופר, קסטרו, ראש אינדיאני, אופנת קרוסל ואחרות ראו איילון כי טוב והחלו לפתוח חנויות תחת כל עץ רענן. ההתרחבות הזאת עלתה לחלקן ביוקר והביאה אותן להתרסקות. אבל עוד לפני שהקניבליזציה וחוסר הידע היכו בקניונים, קרה דבר הרבה יותר דרמטי: החלה תקופת הזארה הישראלית.

קניון לב העיר, פתח תקווה. צילום: דור קשלס
קניון לב העיר, פתח תקווה. צילום: דור קשלס

הדור השני של הקניונים: זארה, אגף חדש והמון אוכל

לפני 20 שנה בדיוק, ב-1997, נפתח קניון רמת אביב על אפם ועל חמתם של תושבי השכונה והפך במהרה לקניון משגשג, שנכלל עד היום בטופ 5 של כל דירוג קניונים. נוסף על המבנה שלו, ששבר את מבנה הזירה המעוגלת שהיה מקובל עד אז, לרמת אביב היה אס בכיס האחורי: זארה. 

כשזארה הגיעה, כולם היו חייבים גם זארה, או דמוי זארה: רשת בין לאומית גדולה, עם חנויות בטעם של חו"ל. אבל הרשת הספרדית סירבה לפתוח חנות בקניון ששטחו קטן מ-15 אלף מ"ר. בבת אחת, כל הקניונים בארץ היו חייבים לגדול או לחדול. "אני הייתי המנהל של דיזינגוף סנטר כשזארה נכנסו, ואני זוכר שקסטרו היו בפאניקה. פשוט בפאניקה", משחזר שחטר. "צריך להבין שעד אז היו חנויות של מאתיים מ"ר, החנויות הממש גדולות - סופר פארם או המשביר - היו 500 מ"ר, ופתאום הרשתות הבינלאומית קבעו סטנדרט של 1,500 מ"ר עד 3,000 מ"ר במקרים מסוימים. זאת קפיצה ענקית. קסטרו הצליחו לעמוד בסטנדרט, אבל היו רשתות רבות שלא יכלו להתמודד עם התחרות והמבחר של מנגו וזארה".

רשתות האופנה הישראליות שקמו יחד עם הקניונים של שנות התשעים נפלו יחד איתם. כך הפך עולם האופנה הישראלי למה שאנחנו מכירים היום: בצד אחד רשתות קטנות ובוטיקיות, בצד השני שלוש הענקיות, פוקס, קסטרו וגולף - היחידות שהצליחו לגדול בהתאם.

קניוכול ראשון לציון. צילום: דור קשלסקניוכול ראשון לציון. צילום: דור קשלס

הקניונים ששרדו את ההכחדה הגדולה של זארה היו אלה שהצליחו לגדול. קניון איילון וקניון הנגב בבאר שבע נופחו על ידי קבוצת עזריאלי; גם קניון חדרה, קניון הראל במבשרת ציון, הקניון הגדול בפתח תקווה וקניון השרון בנתניה נקנו על ידי קבוצת בריטיש ישראל של לואי נואי על מנת להגדיל אותם - קבוצה שלימים נקנתה על ידי מליסרון.

זה עבד לא רע. מרבית הקניונים הוותיקים שאתם מכירים היום, כמו קניון ערים בכפר סבא, למשל, הכפילו את שטחם בדיוק בשלב הזה. הקניונים גם החלו לבלוע אחד את השני, מה ששחטר מכנה "להיות עזריאלי". להיות עזריאלי, בז'רגון של שחטר, זה שיהיה לך הכל. אם בדור הראשון היה בקניון אחד רנואר והוניגמן ובקניון השני קסטרו, הרי שמסוף שנות התשעים הרשתות נשאבו תחת גג אחד.

אבל עבור מרבית קניוני שנות התשעים, עם הבורגראנץ', רשת האופנה האחת והסופרמרקט, עם האולם הגדול האחד והסוס המכני שמופעל במטבעות, זה היה סוף הדרך. חלקם קלטו מאוחר מדי, כשהקהל כבר ברח. אחרים לא היו מסוגלים לעמוד בעלויות הפיתוח, או שפשוט לא היו להם את עתודות הקרקע.
במקביל לגדילת הקניונים התחזק מוסד הפאוואר סנטר, מגרשי החניה מוקפי החנויות. הפאוור-סנטרים משכו אליהם חנויות יעד, כאלו שנוסעים אליהן במיוחד. גם שם, החברות הבינלאומיות קבעו סטנדרט של גודל, והמקומיות נאבקו לעמוד בקצב. אני זוכרת את הפאוור סנטר הקרוב לבית של ההורים שלי מעולה. הייתי אז לקראת סוף בית הספר היסודי, ללא ספק בגיל שלא מגניב להתלהב בו מחנויות צעצועים, אבל חיכיתי כל השבוע שניסע לטויס אר אס ונשוטט בין המדפים הבלתי נגמרים. זה היה מהפנט.

אמריקן סיטי רחובות. צילום: דור קשלסאמריקן סיטי רחובות. צילום: דור קשלס

בסביבות 2004 החל גל נוסף ששחטר מסמן - מתחמי הבידור, כמו האייסמול באילת, ביג פאשן, סינמול לב המפרץ בחיפה ומתחמי סינמה סיטי ויס פלנט ענקיים. הטרנד הזה עדיין מקיף אותנו והוא החל רק סביבות 2004. אחריהם הגיעו מתחמי האוכל. "אם בעבר ראינו שבסביבות 5% משטח הקניון הוקדש למזון", מסביר תמיר בן שחר, מנכ"ל חברת צ'מנסקי בן שחר ושות', חברה לייעוץ כלכלי ושיווקי, "היום אנחנו כבר רואים מקומות רבים שבהם הוא מגיע ל-30%".

חפש אותי בראשון

המקום הטוב ביותר לבחון בו את תולדות הקניון הישראלי לדורותיו, כשהם מונחים בזה לצד זה - הוא ראשון לציון. דמיינו לרגע עיר שבה כל המוסדות - בתי הקפה, בתי הספר, המשרד שלכם, רואה החשבון שלכם וגם קופת החולים - נמצאים בתוך מבנה של קניון. ראשון לציון מערב עוד לא ממש שם, אבל היא די בדרך.

בסיור שלנו ברחוב סחרוב, צפיפות הקניונים שנעזבו או שינו יעוד פשוט מדהימה. כמעט כל המשרדים נמצאים במבנה מסוג הזירה האליפטית המוכרת, עדות לגלגול הראשון שלהם. בקניונכול לשעבר, על גבול חולון, הכניסה נראית כמו כל בניין משרדים מושקע אחר. יש צמחייה, יש מזרקה פעילה ומטופחת. העיצוב נראה קצת אייטיז אבל התחזוקה בסדר גמור. ואז עולים לקומה השנייה, ובין המשרדים יש איזור אוכל - פוד קורט - מהסוג שהייתם יושבים בו עם חברים ומישהו היה אוכל פיצה ומישהו אחר שוקופאי.

ראש עיריית ראשון לציון, דב צור, דווקא בסדר עם המצב הנוכחי. "כשהקניונים האלה עמדו ריקים, והם היו ריקים במשך תקופה עד שהם שינו יעוד, זה גרם נזק לקופת העירייה. בשנותיי הראשונות בעיר הם כבר הסבו לבנייני משרדים והתמלאו באופן אחר, ועכשיו זה אזור תעסוקה מתפקד. אם מישהו יבוא מחר ויגיד 'אני רוצה לבנות על המבנה שלי עוד שלוש קומות משרדים' - הוא יקבל את זה באהבה מאיתנו".
ראשון לציון של השנים האחרונות עשתה מאמץ גדול לצאת מהפינה הזאת, של "עיר הקניונים", עם האגם המלאכותי ומתחמי הקולנוע, מאמץ שבא לידי ביטוי גם בלהיט הקורע "חפש אותי בראשון" של תום יער בארץ נהדרת.

"ככל שזה תלוי בי, אני לא חושב שאאשר עוד קניונים", אומר צור. "נפתח אצלנו ממש עכשיו קניון שנקרא 'קניון ראשונים'. לא מתתי על זה אבל זה, אבל זה קניון שהוא חלק מפרויקט של הייטק ומשרדים ליד תחנת הרכבת ראשונים, אז סבלתי את זה. את יודעת - אין הגדרה של קניון כיעוד קרקע. זה שטח מסחר, ומי שיש לו שטח גדול מספיק יכול לעשות את זה. אני יכול להזהיר אותו, לבקש ממנו, לעשות לו עיכובים, לשכנע אותו. במקומות שיש תכנון חדש אני יכול להכתיב שהמסחר לא יהיה בקניונים".

מרכז ברוך פתח תקווה. צילום: דור קשלסמרכז ברוך פתח תקווה. צילום: דור קשלס

הבעיה, מסביר צור, היא לא עם הקניון עצמו, למרות שגם על דימוי עיר הקניונים הוא לא משתגע. הבעיה האמיתית של צור עם הקניונים היא שהם מגבילים את אפשרויות התעסוקה: כל מי שעובד בתוך הקניון מרוויח שכר מינימום, והוא לא מספק עבודות טובות לתושבי העיר. "אני מסתכל מה האלטרנטיבה, והאלטרנטיבה היא קודם כל תעסוקה ברמה גבוהה יותר", מסביר צור. "כשנכנסתי לתפקיד שני שליש מתושבי ראשון היו יוממים (עובדים במקום אחר, וחוזרים לעיר רק כדי לישון). אני רוצה לתת לאנשים האלה אפשרות לעבוד במה שמתאים להם קרוב לבית, אם זה הייטק, אם זה בעבודות משרדיות אחרות. מסחר מעסיק פחות אנשים למטר מרובע מתעשיות אחרות".

כרגע הכיוון החשוב ביותר שמעסיק את צור ואת העירייה בראשותו הוא מתחם האלף, והוא די מתרגש כשהוא מדבר על זה. במתחם האלף צפויים לקום 5,500 בתי אב חדשים, אזורי תעסוקה חדשים, והכי חשוב - מסחר שמתאים לחזון של צור. כשצור נכנס לתפקיד, לפני תשע שנים, דוד עזריאלי המנוח הציע לו להקדיש את השטח של מתחם האלף לבניית קניון אחד, עצום, של 200 אלף מ"ר, כולל מלונות והחלקה על הקרח ומה לא. עזריאלי רצה לקרוא לזה מול אוף איזראל. זה היה מפתה, אומר צור, אבל בדיעבד הוא שלם עם האינטואציה שגרמה לו לדחות את ההצעה.

"לכאורה, עבור כמות כזאת של אנשים, יכולנו להקים גם קניון של 30-40 אלף מ"ר, אבל בתכנון מנענו את זה. פיזרנו את שטחי המסחר כך שזה יהיה בלתי אפשרי", הוא מסביר. "תראי, קניון הזהב הוא קניון נפלא, אבל אין בו חיים עירוניים. בערך 50% מהאוכלוסייה שקונה בו היא מראשון, הוא לא מייצר את התחושה של ראשון. של העיר ראשון, של מה ש, כשאני הייתי צעיר, היינו קוראים לרדת העירה. מרכז זה עדיין נחוץ ומשהו שחיוני לעיר, רחובות עסקיים שנותנים לה טעם וכיוון ותחושה מובחנת שלה".

מאז ההצעה של עזריאלי, אומר צור, הוא לא ממש קיבל פניות של יזמים אחרים להקים קניון גדול, למרות שבעשור הזה האוכלוסייה והשטח של ראשון המשיכו לצמוח. יותר מזה, הוא אומר, רק לאחרונה הוציאה קסטרו את הסניף הגדול שלה, שהיה במשך שנים בקניון רוטשילד, אל מדרחוב רוטשילד. שינוי בהרגלי הצריכה, שמרוקן את הקניונים. אבל הוא מרוצה מזה מאוד.

קניון הדרים נתניה. צילום: דור קשלסקניון הדרים נתניה. צילום: דור קשלס

הדבר הגדול הבא

האם הקניון הישראלי הולך בדרך אבותיו בארצות הברית, שנאספים בזה אחר זה ומשאירים אחריהם מפלצות בטון וזכוכית ריקות? הדעות חלוקות מאוד. בין הקניות באונליין, דור המיליאנלז שלא יכול ולא רוצה לקנות בכמויות שקודמיו קנו ומגמות מתחלפות, לכל אדם שהתראיין לכתבה הייתה זווית ראייה שונה לגבי העתיד.

שחטר חושב שמוקדם מאוד להספיד את הקניון הישראלי. "תראי מה קרה לקולנוע", הוא אומר. "לפני 15 שנה אנשים אמרו שהקולנוע הביתי יהרוג את אולמות הקולנוע, ומה גילינו? שאנשים אוהבים להיות ביחד". שחטר גם חושב שקצב הבנייה של הקניונים - רק ב-2016 אושרו לבנייה או החלו בבניית 123 קניונים נוספים, מתאים לגידול באוכלוסייה. הוא מספר לי שסייר עם סטודנטים בקניון שבעת הכוכבים, וכשאחד הסטודנטים אמר למנהל הקניון שהקניות ברשת ירצחו אותו, המנהל ענה שאוכלוסיית הרצליה צפויה לגדול ב-30% בשלוש השנים הבאות, וזה נתון ששווה לחשוב עליו. המגמה העולמית של חזרה לערים יכולה גם לתמוך בקניונים, לא רק להוביל לכליונם.

אבל למול הגישה האופטימית מאוד של שחטר, יש מי שחרד מהתפשטות הקניונים הנמשכת. "לדעתי אסור לבנות שום דבר מעל לגודל מסוים, אלא אם זה שדה תעופה, בית חולים או אצטדיון כדורגל", אומר ד"ר יואב לרמן, בעלים שותף של חברת Planet לתכנון ערים, "כי אחר כך השימוש שאפשר לעשות במבנה הוא מאוד מאוד מוגבל". מבחינה זו, לרמן דווקא מחבב את מתחמי הלייף סטייל, כמו מתחם שרונה או מתחם התחנה, כי כשהבאזז יעבור יהיה אפשר להסב אותם די בקלות. בשרונה זה כבר קורה: הניסיון לפתוח חנויות בקומה השנייה של המבנים נכשל, וכעת מסבים אותם למשרדים".

קניון חדרה. צילום: דור קשלסקניון הכיכר בחדרה. צילום: דור קשלס

בן שחר מזהה טרנד אחר בשטחי המסחר: חזרה למרכז המסחרי הקטנטן שהיה לכם בשכונה. כן, איפה שהיה הדואר, אולי איזה דוכן שווארמה או קפה קטן, מכולת וירקן. בן שחר אומר שהישראלים גם ככה מקדישים שעות על גבי שעות להתניידות ממקום למקום, והם מחפשים את העל-הדרך הזה, שיסגור להם פינה.

כשאני מבקשת משחטר לתת כותרת לשלב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, שלושים שנים אחרי המפץ הגדול של קניון איילון, עשרים שנה אחרי עידן הזארה ועשר שנים אחרי תקופת סינמה סיטי, המעטה האופטימי הקשיח נסדק. הוא חושב קצת וקורא לזה עשור ההתמודדות.

"מאז המחאה החברתית אנחנו מתמודדים עם קשיים. ירידה במחזורי המכירות, ירידה ברווחיות, ירידה בכל המחזורים. שמעת פעם על המיליאנלז המינימליסטים? זה מאוד מדויק. למה לקנות ארבע חולצות שאיזה מסכן בהודו עשה? נקנה אחת, נשלם יותר, אבל נקנה אחת טובה. זה תהליך חברתי עולמי. מה מאפיין אותו? העובדה שאפשר לעשות שיימינג לעגבניה ואנשים יפסיקו לקנות עגבניות. שאפשר להפיל את אברקומבי בגלל משפט שאומר המזכ"ל. בכפר הגלובלי של הרשתות החברתיות, שבו משפט שמישהו אומר בסין יכול להפיל את זארה או חברה ענקית אחרת באירופה. חברות עולות ונופלות על מה שאומרים באינטרנט, המכירות עולות ויורדות בגלל איך שאנשים מתנהגים באינטרנט.

קניון ערי החוף, ראשון לציון. צילום: דור קשלסקניון ערי החוף, ראשון לציון. צילום: דור קשלס

"חוץ מזה, מחיר הכסף הוא אפס. אם את הולכת היום לקנות רכב את יכולה לקנות רכב בלי כסף, רכב חדש, לכן בשנה שעברה כמות המכוניות על הכביש עלתה ב-17%, אבל אחר כך זה מתנקם בך בהחזר חודשי שמשאיר לך פחות כסף לקנות. זה תופעה כלל עולמית, בגלל זה בארה"ב יש התרסקות. אנשים לוקחים התחייבויות לקנות רכב, לקנות בית, כי הכסף הוא זול. אבל הכסף הפנוי יורד. פוחת".

בין הכיסים המדולדלים לבין תפיסת המוסר החדשה, שחטר מתאר דור שלם של מנהלי קניונים שמביט בחוסר אונים על המתרחש. יש מלחמה בין האונליין והאופליין, נכון לעכשיו. בעתיד רבים אומרים שהם ישתלבו - נוכל להיכנס לחנות, לבחור מוצר, לסרוק אותו ולהחליט אם לקחת אותו עכשיו או שישלח לכתובת שאנחנו מזינים. קצת כמו המודל של אמזון. הקניונים הנבונים, אומר שחטר, מבינים שזאת תקופה של שינויים גדולים והם עוקבים ומנסים לתת מענה דרך ניתוח דאטא ושיווק ברשת. אבל עד שהפתרונות יתבהרו, אי אפשר להיות בטוח בשום דבר.

קניון ארנה, הרצליה. צילום: דור קשלסקניון ארנה, הרצליה. צילום: דור קשלס