Languages
יח"צ

כאן 88 מסכמת שנה

30 השירים הגדולים של 2017 - בחירת אנשי התחנה
כאן 88
21 בדצמבר 2017
22:55

סיכומי השנה שעברה עמדו בסימן הפרידות הכואבות מדיוויד בואי, לאונרד כהן ופרינס. השניים הראשונים גם הותירו מאחוריהם אלבומי פרידה מטלטלים. כשמסתכלים על היצירה המגוונת של 2017 קשה שלא לחבר קו בין הדור החדש שהולך ותופס את מקומם. והכוונה היא לא לצעירים שהם הקולות של המחר, אלא לאותם אמנים ולהקות שחלקם אתנו כבר 10-15 שנה והוותק והניסיון הובילו אותם ליצור אלבומים מצוינים שוודאי יחשבו לקלאסיקות בעתיד. אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על אלבומים אלא על שירים. בעידן של אינפורמציה עודפת אנו רוצים לכוון את הזרקור לפיסות קטנות של יופי שתפסו את אוזננו.

זו לא היתה שנה פשוטה. גיבורים גדולים התבררו כאנשים קטנים (עם אחד נאלצנו להתמודד גם ברשימה זו), איבדנו כמה גיבורי תרבות (ובחרנו את שירת הברבור של אחד מהם) וארצות הברית התעוררה לנשיא חדש ושנוי במחלוקת (לפחות שני שירים במצעד זה נכתבו ישירות בהשראתו). ובכל זאת אנו בוחרים לסיים את השנה במסר אופטימי עם 30 שירים שאהבנו במיוחד והושמעו רבות בתחנה. נמשיך לקדם את האמנים הללו ולחפש את ממשיכי דרכם גם בשנה הבאה. 

משדר הסיכום להאזנה חוזרת:

30. Bedouine - One of These Days

היא נולדה בסוריה להורים ארמנים, גדלה בערב הסעודית ובהמשך עברה לארה"ב לאחר שמשפחתה זכתה בגרין קארד. ואחרי כל הנדודים האלה בחרה אזניב קורקג'יאן לאמץ את שם הבמה Bedouine. באלבום הבכורה שלה קשה לשמוע את ההשפעות המוזיקליות של ילדותה (דווקא במהדורה המורחבת שלו מצורף שיר בארמנית), זה אלבום פולק אינטימי, רך ומרגש בהשפעת אמנים כמו לאונרד כהן, ג'וני מיטשל וקרן דלטון.

29. St. Vincent - New York

בשיר שבישר את אלבומה החמישי, החליפה אנני קלארק את הגיטרה החשמלית בפסנתר, את הדאנס-רוק המקפיץ בבלדה שקטה, את האירוניה בכנות ואת עיר מגוריה ניו יורק בלוס אנג'לס. השיר מבטא געגוע לעיר, כמו גם למערכת היחסים האבודה שסימלה אותה. האלבום שהגיע אחר כך כבר הכיל את הזיקוקים שאנו מכירים ואוהבים, אבל השיר הזה הזכיר לנו שמתחת לגלאם יש גם זמרת עם קול נפלא ואת אחת היוצרות החשובות והמרתקות של ימינו. 

28. Ryan Adams -  Do You Still Love Me

מי היה מאמין שבשנת 2017 בריאן אדאמס עדיין יהיה רלוונטי. אה רגע! סליחה, זה שיר של ראיין אדאמס! ראיין התחיל את דרכו כנער הזהב של הקאנטרי האלטרנטיבי אבל מאז ממשיך לפזול מאלבום לאלבום לכיוון הרוק ולא סתם רוק אלא זה של, נו מה לעשות, אדאמס ב-ב. סליחה שאנחנו ממשיכים עם הבדיחה העלובה הזו אבל, Do You Still Love me, מעלה זיכרונות וניחוחות של רוק-פופ משנות ה-80. השיר הזה, כמו עוד כמה שיצאו השנה, סיפק תזכורת נהדרת לכך שהיו גם דברים טובים בשנות ה-80 ומי שמתגעגע לרוק של אותם הימים ולימי הזוהר של ברוס ספרינגסטין, רוד סטיוארט ונו כן, ההוא, מצא בו נחמה גדולה.

27. Mavis Staples -  If All I Was Was Black

כשהזמרת הוותיקה מייביס סטייפלס החלה לעבוד עם ג'ף טווידי (Wilco) ב-2010 אובמה היה נשיא טרי ורוחות של תקווה נשבו באוויר. עבור מי ששרה על חירות משנות ה-50 עם משפחתה הסטייפל סינגרס, שליוותה את הדרשות של מרתין לותר קינג ואת המאבק של התנועה לזכויות האזרח, זו הייתה התרגשות גדולה. השנה היא חזרה לעבוד עם טווידי, שהפיק את אלבומה השלישי If All I Was Was Black וכתב את השירים. הרוח אמנם שינתה כיוון אולם מייביס מסרבת להיכנע לחשיכה. בגיל 78, אחרי למעלה משישה עשורים בשטח היא לא מוותרת וממשיכה בדרכה להפיץ אור ולשלוח מסרים של אהבה ושל גישור.

26. Morrissey  - Spent The Day In Bed

על אף שמוריסי לא בשיא היצירתי שלו בעשור האחרון, הוא מקפיד לשחרר אלבום חדש בכל 3-4 שנים. בכל אלבום כזה, גם אם הם אינם מושלמים, יש 3-4 שירים שבהם נמצאת התמצית ה"מוריסית", שבזכותה קשה לוותר עליו. בשיר הנוכחי יש הכל – מיזנתרופיה, דיכאון ומורבידיות, אנטי קפיטליזם והמחאה החברתית-פוליטית עליה הוא מקפיד לשמור, מאוגדים כולם בלחן קליט וסוחף. וגם הפנטזיה הכל כך אוניברסלית – להישאר יום אחד במיטה, לא ללכת לעבודה. בלי אוטובוס, בלי בוס, בלי רכבת ובלי גשם. כל פיסת סימפטיה למוריסי תמצא את מקומה כאן ותיכנס ללב. ואף מילה על (לא פחות מ)שלושת השירים על ישראל ותל אביב שנכתבו באלבום האחרון.

25. Gregg Allman - My Only True Friend

לפני שגרג אולמן, מאבות הרוק הדרומי, הלך לעולמו במאי השנה, הוא התחיל לעבוד על אלבום חדש. נראה שהוא ידע שמותו מתקרב שכן הוא בחר לבצע שירים שהיו תחנות דרך בחייו יחד עם אנשים שהיו חלק מחייו. הוא גם בחר להקליט את השירים באולפני מאסל שולס אלבאמה, היכן שנולד הסאונד של הרוק הדרומי, והמקום שבו אחיו המנוח, ענק הגיטרה דואן אולמן, פרץ את הדלתות וסלל את הדרך ללהקת האחים אולמן. השיר היחיד שנכתב במיוחד עבור האלבום הוא My Only True Friend, שיר געגועים שמביט אחורה ומשלים עם כך שהמוזיקה והדרך תמיד היו חבריו האמתיים. את השיר האחרון שכתב גרג אולמן הוא בחר לסיים כך:

I hope you're haunted by the music of my soul When I'm gone. I can't bear to think this might be the end But you and I both know the road is my only true friend

24. Dan Auerbach - Shine on Me

דן אורבך הוא אחרון המוהיקנים של הרוקנ'רול, בין אם זה בבלאק קיז ובאלבומי הסולו ובין אם זה בהפקות חיצוניות והרכבי צד, הוא תמיד שומר על רמה אחידה ומשאיר את טביעת האצבע הייחודית שלו. זה ללא ספק העשור שלו, העשור שבו הוא הפך לאחד השמות הכי חמים ובולטים בעולם המוזיקה. לכן הציפייה לאלבום הסולו החדש Waiting on a Song, היתה גדולה. אורבך התרחק כאן מהפאנק-בלוז של הבלאק קיז ואימץ אסתטיקה שמזכירה את ההפקות של ג'ף לין (ELO) מסוף שנות השמונים. האמת שהיתה אכזבה קלה מהאלבום, אולי בגלל הציפיות, ובכל זאת הוא סיפק כמה שירים נהדרים כמו השיר הזה שבו מנגן מארק נופלר.

23. Courtney Barnett & Kurt Vile - Over Everything

קורט וייל וקורטני בארנט הם שניים מהיוצרים הבולטים שפרחו בסצנת האינדי בשנים האחרונות אבל החיבור ביניהם הוא לא מובן מאליו. וייל ידוע כאחד שלוקח את הזמן בשירים נמרחים, סולואים ארוכים ואג'נדת Laid Back היפית. בארנט היא אמנית תמצות וקיצור עם שירים על גבול הפאנק-רוק. החברות ביניהם החלה לפני כמה שנים כשנפגשו בסיבוב הופעות והאלבום המשותף Lotta Sea Lice הוא תרגום של החברות הזו והלחמה בין האיכויות המנוגדות של השניים. Over Everything הוא מעין שיחה פתוחה וכנה בין השניים על תהליך היצירה. נשמע שכיף להם וההנאה הזו מדבקת. קורט וקורטני הגרסה הלא בלונדינית.

22. Kendrick Lamar – Humble

את הלקח שמלמדים האלבומים של קנדריק לאמאר אפשר לסכם במשפט: "סמוך על קנדריק". את שני האלבומים האחרונים הקדים סינגל שבלבל את המאזינים והפריח ספקות לגבי טיב האלבום. במקרה של Humble, המקצב הטראפי של המפיק Mike WiLL Made It והטקסט הרברבני בלבלו את המאזינים שהתענגו על הג'אז של אלבומו הקודם והמסר החברתי שבסיסו. הטקסט של Humble מעולה, כנהוג אצל קנדריק, אבל ההאזנה לשיר במסגרת האלבום DAMN מעניקה לו נופח נסתר מן האוזן. בסקלת הרגשות שקנדריק חולש עליה באלבום נפגשים ומתערבבים הצניעות, הגאווה, הפחד – וכל ה-DNA של קנדריק. המלעיזים קיבלו סיבה נוספת להצטנע – וקנדריק שוב הוכיח שהוא יודע יותר טוב מכולנו.

21. LCD Soundsystem - Call the Police

אחד היומנים המוזיקליים שהכי מרתק להציץ בהם זה היומן של ג'יימס מרפי, שתמיד עמוס ברפרנסים, מחוות וסיפורים אישיים. השנה, אחרי שנים של שתיקה שליוו פירוק מתוקשר, הוא חזר וקיבלנו את הגרסה שלו לחלום האמריקאי, גרסה שמסמנת את קולו של הדור לא פחות מאשר את קולו הפנימי שלו. לצד בלדות מרגשות (American Dream), להיטי רחבות (Tonite) ושדים פנימיים שפרצו (How Do you Sleep) יש גם את השיר הזה – Call the Police שמדגיש שמרפי הוא הברוס ספרינגסטין של ימינו לא רק במעמדו כגיבור תרבות אלא גם במוזיקה עצמה.

20. The National - Day I Die

דה נשיונל עמדו בפני אתגר לא פשוט. Trouble Will Find Me, אלבומם הקודם מ-2013, הוא ללא ספק היצירה הגדולה ביותר שלהם. איך ממשיכים מכאן? למרבה השמחה אין טוויסטים קיצוניים בעלילה – דה נאשיונל מודל 2017 הם עדיין להקת אינדי-רוק משובחת שיודעת היטב מה היא עושה. כמכלול האלבום לא ממש מצליח להתעלות על קודמו, אבל קשה להתאכזב כשמתחבאים בו שירים כמו Day I Die - המנון של ממש, שבדומה ליתר השירים הגדולים שלהם, מצליח להפוך שברון לב מערער לסוג של נחמה.

19. Liam Gallagher - For What It's Worth

בואו נגיד קודם כל את מה שכולנו חושבים, האחים נואל וליאם גלאגר היו הרבה יותר טובים ביחד. על זה אין וויכוח, אבל השאלה מי יותר מוצלח באופן עצמאי עדיין פתוחה. אחרי שנים שנואל הוביל בדיון הזה, השנה ליאם עקף אותו בסיבוב. ובואו לא נשכח שנואל תמיד היה הכוח היוצר מבין השניים. שניהם הוציאו אלבומי סולו השנה וניהלו קרב מתוקשר ברשתות החברתיות. בשורה התחתונה, עכשיו כשהאבק שקע ואחרי שורה של כישלונות בקריירה שלו פוסט-אואזיס, ברור שזו השנה של ליאם, הרבה בזכות השיר הזה.

18. Calexico - End of the world

אחת הלהקות הכי מתמידות והכי עסוקות על קו הגבול שבין האינדי-רוק לאמריקנה חוזרת בקרוב עם אלבום חדש – עשירי ב-20 שנות פעילות. השיר הראשון שהם שחררו מתוכו הוא קצת יותר קליפורניה ממקסיקו אבל עדיין משייט במרחבים המדבריים המוכרים של הלהקה (צפו בקליפ לקבלת החוויה המלאה). זה סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו אבל קלקסיקו מרגישים מצוין ומוצאים נחמה רומנטית בזמנים קשים. תחת איומי מלחמה תמידיים ואקלים שהולך ומתהפך נגדנו, הטוב והאהבה שקלקסיקו מביאים הם אחד הדברים הבטוחים והיציבים בעולם הזה. נלך אחריהם עד לסוף העולם.

17. Manchester Orchestra - The Sunshine

החבורה מאטלנטה הוציאה השנה את אלבומה החמישי A Black Mile to the Surface, שפתח לה עוד כמה דלתות וחשף אותה לקהלים חדשים. העובדה שקלידן הלהקה והמולטי-אינסטרומנטליסט כריס פרימן נטש את הלהקה יצרה דווקא מוצר מגובש יותר ומפוקס יותר כיוון שמרכז הכתיבה והלחן נפל על כתפיו של סולן הלהקה אנדי הול. השפעה ניכרת נוספת היא לידת בתו שנוכחת במיוחד בשיר The Sunshine, מה שמתחדד עוד יותר כשלוחצים פליי וצופים בקליפ.

16. Grizzly Bear - Three Rings

לבקש אלבום טוב יותר מ-Shields הקודם זו בקשה חצופה, אז ייחלנו לאלבום שלפחות יהיה טוב כמותו – ומה אתם יודעים, זה בדיוק מה שקיבלנו. גריזלי בר עשו את האלבום הכי טוב והכי גריזלי בר שלהם ועל אף שאפשר להחזיק טיעונים בעד לפחות שלושה שירים אחרים מהאלבום נשמור אמונים לסינגל הראשון מתוכו. זהו שיר אהבה פגוע שמתחיל פשוט והולך ומסתבך עם כל דקה שעוברת, אבל לא נכנע לתחכום היתר של הלהקה ונוגע בעצב רגשי חזק לקראת סופו עם הקליימקס הכי מתגמל של השנה.

15. Beck - Dear Life

האלבום הקודם והמעוטר Modern Phaze הציג לנו את בק העצוב והמהורהר. היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שבק השמח יפרוץ שוב. הסינגל Dreams יצא לפני שנתיים ובישר על הקאמבק המסיבתי בכל הכוח – ובאמת האלבום השלם המשיך את הקו וגרם להרבה אנשים להתאכזב. אז לא, שמח זה לא בהכרח נחות ואנחנו אוהבים את הבק שלנו בכל מצב רוח, אבל מי שבכל זאת מחפש "אילנות גבוהים" להיתלות בהם בוודאי ימצא עניין ב-Dear Life. שיר שנשמע כאילו הופק באולפני אבי רוד בשנות 1967, עם הביטלס כנגני ליווי. חגיגה לאוזניים.

14. Robert Plant & Chrissie Hynde -  Bluebirds Over the Mountain

בעשורים האחרונים הוריד רוברט פלאנט הילוך וסיפק יצירות נפלאות אך שקטות באופן יחסי לימיו בלד זפלין. גם האלבום החדש שלו Carry Fire, רחוק משנות מכנסי העור והצווחות על הבמה אבל מציג סאונד הרבה יותר מחוספס שמתכתב עם אותן שנים. הגרסה הזו, לשיר הרוקבילי של Ersel Hickey, מראה שהאוזן של פלאנט קצת מתגעגעת לדיסטורשנים. את האווירה המעט אפלה בשיר שובר קולה הנפלא של כריסי היינד (הפריטנדרס). אגב גם ריצ'י ואלנס והביצ' בויז ביצעו את השיר אבל הגרסה של פלאנט והיינד מרגישה הכי טבעית.

13. Kele Okereke - Streets Been Talkin'

הסינגל הנפלא הזה מסמן שינוי במוזיקה ובחייו של קלה, סולן להקת בלוק פארטי. כל אלבום הסולו שלו Fatherland הושפע, כן  ניחשתם נכון, מהעבודה שהוא הפך השנה לאבא. זו הפעם הראשונה שקלה שם את שמו המלא על עטיפת האלבום אבל השינוי העמוק יותר הוא במוזיקה, שפתאום נרגעה והתרחקה מהמחוזות האלקטרוניים של בלוק פארטי ושל אלבומי הסולו הקודמים שלו. Streets Been Talkin הוא מחווה חמוצה-מתוקה לרומנטיקה. נקודת מבט של אדם בוגר שמתכונן לשלב הבא בחייו.

12. Iron & Wine - Call it Dreaming

סאם בים חזר השנה אל הלייבל Sub Pop שגילה אותו לפני כ-15 שנה והוציא את האלבום האישי ביותר שלו, Beast Epic, שמהדהד לחומריו המוקדמים. הוא ניגש להקליט ללא שום רעיון או ניסיון לאתגר את עצמו יותר מדי באולפן, והתוצאה היא אלבום טבעי מאוד ונינוח עם שירים מהורהרים ופגיעים אך מלאים באהבה, בחום ובתקווה. אלבום פולק שאתם רוצים לשמור לכם לחורף, אם אי פעם יגיע לכאן.

11. Queens of the Stone Age - The Way You Used to Do

מה יותר עצבן אתכם ב-QOTSA השנה? הבעיטה המלוכלכת שנתן ג'וש הומי בפניה של צלמת במהלך הופעה, או שיתוף הפעולה שלהם עם המפיק מארק רונסון באלבום החדש Villains? האמת היא שהומי תמיד היה דוש אלים וש-QOTSA תמיד פלירטטו עם דיסקו, דבר שלא מצדיק כמובן את האלימות הדוחה אבל לכל הפחות סלחני כלפי שיתוף הפעולה המפתיע. האלבום האחרון הוא לא קלאסיקה מידית של הלהקה אבל כן כזה שהצליח לגדול ולהתחבב על המעריצים הוותיקים. השיר הזה, אולי ה"רונסוני" מכולם, הוא בהחלט כזה שיכול לחבר אותם גם לקהלים פוטנציאליים חדשים.

10. Grandaddy – Evermore

וואו! איזו שנה להיות בה מעריץ של גרנדדי. החגיגה סביב אלבום הקאמבק – ראשון אחרי עשור של שתיקה - התחלפה בטרגדיה עם מותו הפתאומי של בסיסט הלהקה קווין גרסיה, כשבתווך חווינו כאן שתי הופעות מרגשות. ג'ייסון לייטל תמיד ידע ללחוץ על בלוטות הרגש כשצריך. איפוק ואנדרסטייטמנט לא היו צדדים חזקים בכתיבה שלו (וזה נכתב בחיוב כמובן). והשיר הזה, עם הדרייב הדוהר שבו, מצליח לטלטל כשמתעמקים במילים. "דבר לא נמשך לנצח, זה מעולם לא היה שלך"; "מתאבל כמו עץ בכביש מהיר" – מטאפורת לייטל קלאסית – "אין אהבה בעלים שלך". אנחנו רק רוצים לחבק את העץ/לייטל הזה ולהגיד לו כמה שהוא טועה.

9. Van Morrison – Transformation

קודם כל צריך לעכל את העובדה הבאה: הסינגל Transformation הוא מתוך אלבומו ה-37 של Van the Man ועדיין הוא מוצא משהו חדש להגיד בכל פעם. גם אם אין באלבומיו האחרונים בשורה מוזיקלית חדשה, הוא עדיין מספר סיפור חדש ונשמע נהדר כמו תמיד. גם לשמור על מסורת זה חלק חשוב ביצירה מוזיקלית חדשה וגם את זה צריך לדעת איך לעשות. הסינגל הוא אחד מחמישה שירים מקוריים שנכתבו לאלבום והוא עוסק איך לא, בשינוי פנימי. כדי לעזור לו הפעם, גייס ואן את חברו להיסטוריה הבריטית הגיטריסט ג'ף בק, שמשום מה לא משתתף בקליפ אבל כתב קטעי גיטרה שמחמיאים לקולו של האירי המזמר. אגב ואן כבר הספיק להוציא השנה עוד אלבום, אלבומו ה-38, לא נח האיש.

8. Paul Weller - The Ballad Of Jimmy McCabe

אחד השירים הכי מנחמים שיצאו בעשור הנוכחי ובכלל. מי היה מאמין אז בשנות ה-80, כשפול וולר קפץ מלהקת Pאנק (The Jam), ללהקת ניו וייב או אם תרצו ללהקת פופ (Style Council), שבקריירת הסולו שלו הוא יהפוך לאחד היוצרים היותר מגוונים ומיוחדים שיש לעולם הזה להציע. השיר הנוגה נכתב עבור הסרט הבריטי Jawbone (וולר אחראי על כל הפסקול), שמספר את סיפורו הקצת נדוש של מתאגרף לא רלוונטי. כנראה שמעט מאוד אנשים יזכרו את הסרט אבל יותר אנשים יזכרו את שיר הנושא שלו.

7. Radiohead - Man Of War

ההתרגשות סביב ההופעה ההיסטורית בפארק הירקון + הנוסטלגיה שריחפה מעל חגיגות 20 השנים ל-OK Computer עוררו אצל מעריצים רבים דחף בלתי נשלט לשמוע חומרים חדשים של רדיוהד. ואם אפשר אז שיהיו של רדיוהד מודל 97'. כמה מספק היה לשמוע שמהדורת יום ההולדת הכילה בדיוק את זה. שני שירים ששכבו במגירה שנים, והאזנה להם מעוררת בעיקר את השאלה – מה לעזאזל הם עשו שם? I Promise הוא שיר צנוע ויפה, אבל רדיוהד, במיוחד אלו של הניינטיז, היו טובים יותר כשהיו בומבסטיים יותר, ובז'אנר הזה לא יכולנו לבקש שיר טוב יותר מ-Man of War.

6. Father John Misty - Pure Comedy

ב-22 בינואר הושבע מי שהושבע לנשיאות ארצות הברית והימים שחלפו מאז היו עמוסים בשירי מחאה. מעל כולם נמצא המניפסט הזה של "אבא יהונתן מעורפל", נגד האנושות. כמו סטיבי וונדר, ד"ר ג'ון וכן, גם רוג'ר ווטרס לפניו, מיסטי מסתכל על האנושות מהצד ומסביר למה המלך הוא עירום גרסת 2017. אם לומר את האמת זו לא היצירה המוזיקלית הכי טובה שלו, אבל מבחינה טקסטואלית הוא ללא ספק התעלה על עצמו. מילות השיר, כמו בשאר השירים באלבום שאת שמו הוא נושא, חשובות יותר מהמוזיקה וברמת הביקורת מתקרב מיסטי לנאום חוצב הלהבות של V כשהוא מפטר את האנושות בקומיקס שהפך לסרט בינוני, V For Vendetta.

5. Susanne Sundfør – Undercover

סוזנה סונדפור הנורווגית פרצה את גבולות מדינתה לפני שנתיים באלבומה הרביעי, Ten Love Songs, שהרחיק לכת מהשורשים הפולקיים שלה למחוזות ה-EDM. האלבום המושלם שהיא הוציאה השנה Music for People in Trouble, הוא פנינה עדינה ושברירית שמתכתבת עם המוזיקה שיצרה בתחילת דרכה. השיר Undercover לוחץ על כל בלוטות הרגש ונכתב בהשראת הבלדות של דולי פרטון. סונדפור כתבה בקומוניקט שליווה את הסינגל ואת האלבום שאנחנו חיים בעולם שבו הכל משתנה ללא הרף ולעיתים באופן אלים ומבהיל, ולכן היא ניסתה ליצור אלבום שמבטא ומייצג את הלך הרוח הציבורי. ובכן, היא הצליחה.

4. Arcade Fire -Everything Now

להקה טובה היא כזו ששומרת את המעריצים שלה ערניים ועל קצה הכיסא. הרי בואו נודה על האמת, אם הם היו מוציאים את The Suburbs 2 היינו מאשימים בדריכה במקום. הם מצדם כבר אלבום שני ברציפות שוברים את הכלים ומתעקשים שלפוני שלהם יש עוד כמה טריקים. רפלקטור "הואשם" בדיסקואיות-יתר אבל קשה היה להתכחש לכך שמדובר ביצירת מופת. ב-Everything Now הם כבר עשו All In השילו את פסדת התחכום של ג'יימס מרפי (שהפיק את רפלקטור) ושחררו שיר דיסקו א-לה-אבבא מקפיץ ומשמח שהשאיר את המעריצים מבולבלים וחלוקים עוד יותר. אין מה לעשות איתם הם רק רוצים לרקוד.

3. The War on Drugs - Strangest Thing

הפרפקציוניזם של אדם גרנדוסיל והעבודה האובססיבית שלו באולפן הולידו את אחד מאלבומי הרוק הגדולים של השנה. האלבום הרביעי של The War on Drugs הוא יצירת מופת של עבודת אולפן מוקפדת ושל עושר מוזיקלי, שלא מעמיסים אלא גורמים לך דווקא ללכת לאיבוד בתוכם ולהתמסר למוזיקה. ברוס ספרינגסטין, בוב דילן וטום פטי כולם חלק מהשכבות של המוזיקה של המלחמה בסמים, אולם גם אם ההשפעות של ענקי הרוק בולטות מאוד זה עדיין אלבום שנשמע מרענן ומיוחד. Strangest Thing שנבחר לרשימה שלנו מצליח לבלוט אפילו מעל הרצף הנהדר שממלא את A Deeper Understanding, אלבום שכדאי להתעמק בו במלואו ולקחת אותו לנסיעה לילית.

2. Woods – Love is Love

אחרי קילומטראז' מכובד של אלבומי פולק-רוק, הפתיעה אותנו להקת Woods בשנה שעברה עם City Sun Eater in the River of Light, אלבום שכולו גוד וויבס. הסאונד החדש והצבעוני שלהם חיבר בין השפעות רבות: מהביטלס ועד הגרוב של לי דורסי מניו אורלינס, מהרגאיי של הקונגוס ובוב מארלי, דרך הג'אז האתיופי של מולטו אסטטקה ועד לצלילים הפסיכדליים של החצוצרן דון שרי. האלבום הקצר שהם הוציאו השנה די ממשיך את הקו של קודמו. הוא הוקלט חודשיים בלבד אחרי הבחירות בארה"ב כתגובה למצב, אך לא מדובר בתגובת זעם אלא דווקא במסר של תקווה. או כמו שהם מגדירים אותו – "מדיטציה של אהבה". העולם צריך היפים.

1. (Elbow - Magnificent (She Says

הייתם חושבים שלהקה שנכנסת לעשור השלישי שלה ולאלבום השביעי שלה תצבור קצת חספוס בבגרותה. לא Elbow ולא גיא גארווי, סולנה. בשנה שקדמה לאלבום הוא התחתן, הוא מאוהב והוא לא מתכוון להתנצל על זה. בשיר (Magnificent (She Says מתוארת ילדה שמשחקת על החוף. היא מושיטה ידיה לחבק את העולם והעולם עדיין לא יודע עד כמה הוא צריך אותה. והיא אומרת שהכל יהיה נפלא. כן, ככה. בפשטות, ישירות והגזמה ילדית נאיבית. זה טקסט של רגש מתפרץ שמועצם עם עיבוד הכינורות הבומבסטי ואמירה של להקה שעל אף שמלנכוליה תמיד היתה בהוראות ההפעלה שלה לא מתכוונת לתת לנו לשקוע בדכדוך. שם השיר אמנם מייחס את האמירה לילדה אבל השיר לא משאיר לנו מקום לספקות לגבי יחסה האוהב של הלהקה לאותה ילדה. התמימות הזו והיכולת להזדהות אתה זו המתנה הכי טובה שלהקה ותיקה יכולה לתת לנו. והאקורד הכי מנחם שאנו יכולים לשתף לקראת סוף השנה.

השתתפו בבחירה: עידן אלתרמן, טל ארגמן, אבנר גורלי, ניר גורלי, תומר גרשנמן, רותם דויטשר, רועי דלמדיגו, נעמה הדסי, עופרה הלחמי, אסף הראל, טל השילוני, רוני ורטהיימר, שיר זיו, אורי זר אביב, ירון חי מנשה, רוני ידידיה, עינב יעקבי, יואב יפת, תומר מולוידזון, משה מורד, גיל מטוס, קובי מנורה, רפאל עיני, בן רד, אביעד רוזנבוים, איל שינדלר.