חפש
Languages
(עיצוב: אורנה רייטשטיין)

קפקא, סוכן הביטוח שלכם

המיתוס הנצחי על פרנץ קפקא מציג אותו כפקיד שחיי חיים אפורים ומוחמצים. אבל במציאות, קפקא החזיק בתפקיד בכיר מאוד וטווה במו ידיו את עקרונות הביטוח. חיות כיס גרסת הטקסט
צליל אברהם
10 בינואר 2018
00:22
עודכן ב 24 מאי 15:53

כתבה שלפניכם היא תסכית של הפרק החדש של "חיות כיס" - הפודקאסט של "כאן כלכלי". אתם יכולים להאזין לו פה למטה או באפליקציית הפודקאסטים האהובה עליכם, ואם יותר נוח לכם לקרוא כרגע - גרסת הטקסט לפניכם.


צליל: קפקא היה פקיד ביטוח.

זה חלק מהמיתוס הנצחי, המוכר להפליא והעצוב להחריד. היהודי הגאון, הנוירוטי, הבודד מפראג, כתב את יצירותיו תחת מבטו המסרס של אביו. חי חיים אפורים, מוחמצים, של עבודה משרדית משעממת ושוחקת והתאהבויות לא ממומשות, הלך ונחלש עד שמת בגיל צעיר, בודד ובאנונימיות מוחלטת. ובימים, כדי להתפרנס, קפקא היה פקיד ביטוח.

סופרים צעירים ממלמלים את המנטרה הזו כשהם חותמים על חוזה לעבודה משרדית. מרצים חוזרים עליה בכנסים. היא מתגלגלת בשיחות סלון כאנקדוטה, פרס ניחומים, חלק מטקס התבגרות, נחמה על חוסר הכרתו של הגורל בכשרון של אדם זה או אחר בזמן אמת: קפקא - קפקא! - היה פקיד ביטוח.
אבל קפקא לא היה פקיד ביטוח.

בנו וגנר: "התפקיד שלו לעתים קרובות אנדר רייטד. הוא היה סמנכ"ל. הוא היה האדם השני בארגון".

צליל: היי, אתם על חיות כיס. אני צליל אברהם והשבוע נדבר על קפקא. על קפקא של הבוקר. על קריירת הביטוח של פרנץ קפקא.

פרנץ קפקא. לא היה סתם פקיד ביטוחפרנץ קפקא. לא היה סתם פקיד ביטוח

רק שניה לפני שאנחנו מתחילים, אני רוצה להגיד משהו, כי זה פודקאסט על כלכלה ולא על ספרות. אם אתם באים מהצד של הכלכלה, וקפקא בשבילכם זה משהו שקראתם רק כחובה לבגרות וזה מתויג בראש שלכם תחת קלאסיקה משעממת - אז לא. זו קלאסיקה לא כי היא משעממת, זו קלאסיקה כי היא מדהימה. תקראו את קפקא. הוא אחד הסופרים הכי גדולים אי פעם, וענייני הבירוקרטיה שהוא כותב עליהם מעניינים ועדיין רלוונטיים. 

אז לאיש ששמענו קודם בפתיח קוראים בנו וגנר. הוא פרופסור גרמני לספרות, שחי היום בהנגג'ואו בסין. בשנות ה-90 הוא עסק במחקר על תאונות בספרות, ובמסגרת המחקר הזה הוא נתקל במאמר מקצועי של קפקא על תאונות עבודה.

בנו וגנר: "אמרתי ואו. זה מאוד מעניין. זה לא סתם סופר שמושפע על ידי חיי המשרד המשעממים שלו".

צליל: וגנר הבין שקפקא לא סתם הושפע מחיי המשרד המשעממים שלו, אלא שיש יסוד משותף עמוק גם לעבודה וגם לספרות של קפקא: עיסוק בתאונות בירוקרטיות. אחרי שנפלה חומת ברלין, וגנר נסע לארכיון הלאומי בפראג. ושם, בארכיון, וגנר מצא ערימות על ערימות של כתבים מקצועיים שכתב בתחילת המאה ה-20 המשנה למנכ"ל המוסד לבטיחות תאונות עבודה בבוהמיה.
פרנץ קפקא.

בנו וגנר: "גיליתי מסמכים מקוריים בחתימתו של קפקא. את יכולה לדמיין את זה? הם לא ידעו מה יש להם. יכולתי לקחת את זה. האמת שקרה לי פעם. בטעות לקחתי אחד מהמסמכים האלה לסיבוב בקפטריה. נבהלתי כשראיתי אותו והחזרתי אבל אף אחד לא שם לב".

צליל: וגנר גילה בארכיון הזה מסמכים בכתב ידו ובחתימתו של קפקא. הוא הבין שבארכיון לא יודעים בכלל באיזה אוצר הם מחזיקים, והחליט לעזוב את המחקר שלו על תאונות בספרות. במקום זה הוא התחיל לחקור את היבשת החדשה הזאת שהוא גילה: הכתיבה המקצועית של קפקא.

דמיינו ש-80 שנה אחרי מותכם מישהו מרוקן את כל תיבות המייל המשרדיות שהיו לכם. קורא את הדו"חות שכתבתם, את המצגות שהכנתם, עובר על האקסלים שלכם. על סיכומי הפגישות. על היעדים ועל התוצאות. זה מה שוגנר עשה.

בהתחלה הוא לא היה בטוח שכל המסמכים הם אכן של קפקא. חלקם היו חתומים על ידו, אחרים הוא גילה כשהוא השווה אותם למסמכים אחרים של המוסד - בין השאר באמצעות העובדה שהם היו כתובים פי מאה יותר טוב מכל מסמך מקצועי אחר שניפק איזשהו מנהל במוסד לביטוח תאונות עבודה.
כשהוא סיים את המחקר שלו, ניבט אליו מתוך גוף העבודה שלו קפקא אחר לגמרי. לא פקיד מתוסכל שסופר את השעות במשרד ומעביר ניירות ממקום למקום אלא - איש עבודה, בכיר, פעלתן, וארכי בירוקרט שניהל תקציבים גדולים ומטה עצום.

בנו וגנר: "הוא היה ממש מאחורי הטופ לוול, הוא היה מנהל במוסד. ביטוח סוצאילי תעשייתי היה דבר חשוב. בוהמיה היתה מנצ'סטר של מרכז אירופה. זה היה אזור תעשייתי צפוף ופרודוקטיבי. החשיבות שלו היתה עצומה".

בנו וגנר. בנו וגנר. "החשיבות של קפקא היתה עצומה"

חלק 1: מהפכת הביטוח

צליל: בואו נשים דברים על השולחן: קשה להעלות על הדעת דבר מובן מאליו יותר, שקוף יותר, ואף מזגג עיניים יותר מ"ביטוח". ביטוח הוא חלק מהג'יבריש המשעמם של עולם המבוגרים שמקיף אותנו בלי שאנחנו עוצרים אפילו לתהות לגביו עד שיום אחד אנחנו צריכים אחד. אף אחד לא מצפה מסוכן ביטוח להיות מעניין. אבל כשקפקא התקבל לתפקיד מתמחה במוסד לביטוח תאונות עבודה של בוהמיה, בשנת 1908 - ביטוח היה דבר די חדש, ואפילו מהפכני.

יהודה כהנא: "כשהחברה היא חקלאית היא בסדר. הבטחון הכלכלי של כל אחד מהפרטים תלוי בבטחון הכלכלי של המשפחה כולה. במדינות חקלאיות זה קיים עד עצם היום הזה".

צליל: זה פרופ' יהודה כהנא, הוא חתן פרס ביקלי, שזה כאילו הפרס נובל של הביטוח, וחוקר פורץ דרך בתחום של ניהול סיכונים. הוא אחד האנשים שבנו למשל את המודל שלפיו עובד ביטוח הרכב שלכם. בקריירה הארוכה שלו הוא גם חקר את ההיסטוריה של הביטוח.

יהודה כהנא: "יש ספר יפה, של עזריאל קרליבך, שהיה המייסד של מעריב. "הודו". הוא מתאר שיחות עם אנשים בהודו. ישראל הנהיגה ביטוח לאומי ב-1954. הוא הסתובב בהודו וההודים אומרים - מטורף, איזה דבר דפוק. המדינה תדע לטפל באבא שלי יותר טוב ממני?".

צליל: כהנא גילה שבתקופת התנ"ך היה מנהג מקובל בקרב שיירות שהובילו סחורה: אם החמור של אחד מהסוחרים מת, שאר הסוחרים היו צריכים להעמיד תחתיו חמור חדש. בתקופות מאוחרות יותר ימאים היו ערבים זה לזה לסחורות שהם הובילו. גם אז אנשים הבינו את אותו עקרון פשוט שעליו מבוסס ביטוח עד היום: יש אסונות כלכליים שיכולים למוטט חיים של אדם או של משפחה. אבל אם מחלקים את הנזק בין הרבה אנשים - זה לא נורא כל כך. הקהילה יכולה לעמוד בזה. את הדימוי הכי יפה לביטוח קדום כזה שמענו משי ויניגר, המייסד של למונייד, סטארט אפ בתחום הביטוח, בפרק 16 של חיות כיס: מה זה ביטוח? כולם שמים כסף בדלי, ומי שקורה לו משהו, לוקח את הכסף.

אבל במשך הרבה שנים הסוג הזה של ביטוח של ערבות הדדית הוא כל מה שהיה. כדי שיתפתח ביטוח יותר מתוחכם, כמו שאנחנו מכירים היום, היו צריכים לקרות שני דברים.

הראשון - אלוהים היה צריך לזוז מהשטח.

יהודה כהנא: "צריך להבין משהו מאוד חשוב שקרה בעולם: יש שאלות - האם רכישת ביטוח לא מהווה מעשה כפירה? כי אם אלוהים רצה להעניש אותך וגרם לך נזק כספי או גרם למותך מי אתה שתקנה אמצעי נגד? זה לא מבטא כפירה / חוסר אמונה?".

צליל: קשה לנו להבין את זה היום, אבל בתקופת התנ"ך, מסביר כהנא, היית יכול לעשות סוג של ביטוח חיים ולשלם אותו סכום כל חודש בין אם היית בן 15 ובין אם היית בן 70. כי מי שקובע מתי תמות זה לא הגיל שלך, זה האל. זו הסיבה שבזרמים קיצוניים באסלאם ובנצרות ביטוח הוא אסור. אצל האמיש למשל, אומר כהנא - אין ביטוח.

והדבר השני שהיה צריך לקרות - היה צריך לדעת לחשב. כי מה אם הכסף בדלי לא מספיק? איך קובעים כמה כל אחד צריך לשים בשנה? כולם אותו דבר?

יהודה כהנא: "בעולם הקדום לא הכירו מושגים של הסתברות. אם אדם מת - מת. כנראה עשה משהו לא טוב. הנושא ההסתברותי זאת תגלית מתחילת המאה ה-17".

צליל: גם אחרי שהיתה חילוניות והיתה סטטיסטיקה, ביטוח עדיין היה בעיקר עניין שנגע לביטוח סחורות. סוג הביטוח שאנחנו מדברים עליו, כזה שמקיף מדינה או מחוז או ענף מקצועי שלם, ונועד להגן על אדם מפני קטסטרופה, היה רוח חדשה ומהפכנית. הרוח הזו נשבה בגרמניה בסוף המאה ה-19, והמטרה שלה היתה לשמור על הראש של הקאנצלר.

יהודה כהנא: "ביסמרק בא, הלחץ היה עצום, כל הלחצים שהתחילו עוד מהמהפכה הצרפתית והלחצים הסוציאליסטים איימו על השלטון שלו. אז הוא התחיל לעשות רפורמה והוא עשה ביטוח לאומי שאמר - פנסיה, ואמר ביטוח בריאות. הוא הנהיג תכנית פנסיה שאמרה שהתכנית הראשונית שלו היתה שמי שיפרוש בגיל 70 יתחיל לקבל פנסיה. בגיל 70 כמעט לא היו אנשים בחיים. תוחלת החיים אז היתה בערך 40. רעיון אדיר. רעיון אדיר. כל מדינות העולם המערבי אימצו את זה".

צליל: רוח המהפכה של הביטוח הגיעה מגרמניה גם לאוסטרו-הונגריה. זה היה עידן של תעשיה כבדה ומסוכנת, והיו בה מאבקי פועלים עזים וסכסוכים אתניים ומעמדיים בין העמים שהרכיבו את הקיסרות ובינם לבין שתי הממשלות שמשלו בה - האוסטרית וההונגרית. בתוך הכאוס הזה, ביטוח לאומי היה הדבר שאמור היה לאחות את הקרעים ולהעניק רשת בטחון משותפת לכל אזרחי האימפריה. ובינתיים עד שיהיה ביטוח לאומי אוסטרו-הונגריה חוקקה חוק לביטוח תאונות עבודה.

הרעיון היו פשוט: ברחבי האימפריה הוקמו שבעה מוסדות לשבעה מחוזות. מחוז בוהמיה שבירתו פראג היה אחד מהם. המעסיקים ישלמו פרמיות - תשלום חודשי למוסד לפי דרגות הסיכון - שהמוסד יקבע; כשפועל ייפצע, המוסד יפצה אותו. ב-1887 יצאה לדרך הסנונית הראשונה - או ליתר דיוק השנייה - של מדינת הרווחה.

רק שזה לא הלך מי יודע מה.

האוסטרים לא ידעו כמה תאונות עבודה יהיו, וכמה מסוכנים המפעלים. לא היו להם סטטיסטיקות אמינות. אז הם פשוט לקחו את הסטטיסטיקות של הגרמנים ואיפה שלא היה להם הם העריכו. הפועלים אמרו שהכיסוי חלקי מדי, ושהפיצויים ששילמו למי שנפצע לא מספיקים. והמנהיגים הסוציאליסטים קראו לביטוח "מכשיר קפיטליסטי של בעלי ההון" וכינו את אנשי הביטוח "מכווצי הגמלאות" - רנטהקווטשן. המעסיקים בכלל לא הבינו מה זה השטויות האלה "ביטוח", ולמה מכריחים אותם לשלם על תאונות שלא קרו, ומי בכלל קבע שהם מסוכנים ועל סמך איזה מידע בדיוק.

בעולם הישן, מסביר וגנר בספר, כשקורית תאונה אלוהים אשם, ואחר כך האדם אשם. הביטוח הוליד עולם חדש שבו הגורל אשם, או כמו שוגנר מנסח את זה - תפיסת האשמה התחלפה בתפיסה של סיכון.

בנוסף המוסד הקטן הצמיח תוך 20 שנה גידולים עבותים של בירוקרטיה וינאית קשה כל כך שהפקידים היו כה עסוקים בלהעתיק פרטים מטופס לטופס שלא הגיעו לבצע את עבודתם, ומידע היה הולך באופן קבוע לאיבוד בתועפות הארונות והמגירות. "וינה", היה מקובל אז לומר, "תמות אחרי שתחנוק את עצמה בנייר ותטביע את עצמה בדיו".

כמה שנים אחרי שמוקם המוסד הזה הפך להיות השנוא ביותר גם על עובדים וגם על מעסיקים, והוא היה על סף פשיטת רגל.

ואז - הגיע קפקא.

חלק 2: הקריירה של אוברסקרטר קפקא

צליל: ההתקדמות של קפקא במוסד לביטוח תאונות עבודה היתה מטאורית. הוא התקבל לעבודה שם ב-1908 כמתמחה, אחרי שעבד לפני כן בחברת ביטוח פרטית.

בנו וגנר: "יש משפט מעניין מאוד שמצאתי באחד ממכתבי האהבה של קפקא המוקדמים לאהובה שהיתה לו בווינה. הוא כתב לה על התכניות שלו לחופשה, ואז הוא סיפר לה על עבודתו הראשונה בביטוח, זו היתה חברת ביטוח פרטית. הוא כותב שם - 'נושא הביטוח מעניין אותי מאוד'. המשפט הזה, עסקי הביטוח מעניינים אותי מאוד, נזנח ולעולם לא צוטט".

צליל: קפקא היה אחראי על קביעת דרגות הסיכון למעסיקים, ואליו הגיעו הערעורים שהגישו חלקם על הסיכום שנקבע להם. הוא היא אחראי על מניעת תאונות עבודה, והלך ללמוד במכון הטכנולוגי בפראג כדי להבין את פעולת המכונות טוב יותר. בזכות כשרון הכתיבה שלו, קפקא הפך גם לסוג של איש יחסי הציבור של המוסד: הוא נרתם לשיפור התדמית שלו, כתב נאומים ומאמרים בעיתונות, ושלח מכתבים ודו"חות בשמו למטה בווינה. תוך כמה שנים קפקא הפך להיות יד ימינו של מנכ"ל המוסד, רוברט מארשנר, ומספר 2 בארגון - דבר שמבחינה רשמית בכלל לא היה אפשרי עבור יהודי באוסטרו-הונגריה.

בנו וגנר: "אם הוא לא היה יהודי הוא בטח היה מגיע לתפקיד המנכ"ל. שאלו אותו כשמשהו לא עבד, כשהיתה בעיה פיננסית או משפטית. זו היתה המומחיות של קפקא".

הבניין שבו היה ממוקם המוסד לביטוח תאונות עבודה בפראג (צילום: alphabet55, CC BY-SA 3.0)הבניין שבו היה ממוקם המוסד לביטוח תאונות עבודה בפראג (צילום: alphabet55, CC BY-SA 3.0)

צליל: קפקא ומרשנר פתחו בשורה של רפורמות להצלת המוסד לביטוח תאונות עבודה, לחילוצו מהגירעון, לשיפור היעילות שלו ויחסי הציבור שלו. הרפורמות האלה מתועדות במסמכים ודו"חות שוגנר מצא בארכיון - חלקם בחתימת קפקא, חלקם בחתימת מרשנר אך נכתבו על ידי קפקא.

אחד הדברים הראשונים שקפקא הבין הוא שאחת הסיבות שהביטוח לא עובד היא שמי שתכנן אותו היו פקידים בווינה, שלא הכירו את בוהמיה ולא ראו בחיים את המכונות שאת מידת הסיכון שלהם הם היו אמורים לקבוע. מרשנר וקפקא התעקשו על עצמאותו של המוסד ועמדו על כך שהם והפקידים שלהם צריכים להיות המומחים לתעשייה ולחקלאות בבוהמיה. כך הם יוכלו לשפר את הערכת הסיכונים, לגבות פרמיות מדויקות יותר ולשפר את המאזן של המכון.

והם עשו את זה. למשל - כמעט כל מי שנהג במכונית בבוהמיה היה נהג שכיר של איזשהו איש עשיר שהיתה לו מכונית עם נהג. הביטוח חייב להגדיר את בעל הרכב כבעל חברה, את המכונית כחברה, ואת הנהג כעובד שלה, כדי שיהיה לו ביטוח מפני תאונות. כי מכוניות היו אז דבר חדש ולא היה דבר כזה ביטוח רכב. קפקא מצא דרך להוזיל את הפרמיה אם המכונית קטנה ויש בה ערכת עזרה ראשונה. קפקא ואנשיו גם ניתחו את הסיכונים בעיבוד בכותנה לעומת עיבוד צמר במפעל לטקסטיל וקבעו פרמיות שונות לכל אחד מהם. הם התעמקו בטכניקות לחציבת מנהרות לפסי רכבת כדי לנתח את הסיכונים לתאונות. כך הם עברו על כל הענפים והבעיות בביטוח תאונות העבודה והתירו את הקשרים בזה אחר זה.

המטרה השנייה של קפקא ומרשנר היתה להפוך את הביטוח למקיף יותר, ברור והוגן יותר. החוק היה כל כך מסובך, מלא חורים וסתירות, עד שכל תביעה כמעט היתה נתונה לפרשנות - האם זו תאונת עבודה או לא והאם צריך לשלם או לא. במסמך שנועד לשכנע את הממשלה בווינה לחוקק ביטוח חובה כתב קפקא:

״לא הגיוני שמנעולן שמתקין מנעולים בבניין חדש מבוטח נגד תאונות עבודה, ולנגר שמנסר עצים בנגריה אין ביטוח. רק הרחבת הביטוח לכל הענפים יכולה לממש את כוונת המחוקק, ואת האינטרסים של כל הצדדים - העובדים, המעסיקים והמוסד. חייבים להדגיש - יש פה בעצם רק שני אינטרסים. האינטרס של העובדים - מניעת תאונות וכיסוי גבוה ככל האפשר - והאינטרס של המעסיקים - תשלום פרמיות נמוכות ככל האפשר. אם שני האינטרסים האלה מתגשמים, גם האינטרס של המוסד מתגשם".

כשהביטוח יהיה אחיד, הוגן וברור, הם חשבו - לא יהיה צריך לכפות אותו על המעסיקים, הם יבינו שהוא לטובתם.

הצעד השלישי לשיקום המוסד לביטוח תאונות עבודה היה מניעת תאונות. הדוגמה המעניינת ביותר לכתיבה המקצועית של קפקא נמצאת במסמך שכתב ב-1912 - נימוקים בעד מעבר לצילינדרים עגולים במנסרות.

חלק 3. הביטוח והספרות

צליל: קפקא היה גאה בחיבור הזה במיוחד. במכתב לארוסתו פליצה באואר, הוא כתב: "אח, עוד כל כך הרבה דברים יש לי לומר לך ולשאול אותך והנה כבר מאוחר ואיני יכול עוד. לא אקבל תצלום? ואין שום תצלומים קבוצתיים של המשרד? תמונות של חדרי המנהלה? של המפעל? אם תשלחי לי משהו יפה מהמשרד שלך, אשלח לך אני את הדו"ח השנתי של המוסד שלי, ובו מאמרים מעניינים ביותר פרי עטי".

המאמר, המעניין ביותר, פורסם בדו"ח השנתי ב-1912. במנסרות בבוהמיה, הסביר קפקא, ניסרו חתיכות עץ לשבבים דקים. הניסור, מפרט האיור, נעשה ככה: העובד היה עומד מעל מעין שולחן שבו חור גדול, והיה מכניס את העץ לחור. מתחת לשולחן התגלגל במהירות צילינדר מרובע, שבקצה כל אחת מהפאות שלו להב. הלהבים פגעו בבול העץ במהירות וקצצו אותו לשבבים. אבל מדי פעם, העובד היה קוצץ יחד עם העץ גם את אצבעותיו שלו.

קפקא מצא פתרון: להב עגול, שמתלבש בדיוק על החור בשולחן, ככה שאין לעובד לאן לדחוף את האצבעות בטעות, ואם הן נוגעות בלהב, הוא רק נשרט. קפקא כתב:
"השימוש בצילינדרים המרובעים נעשה או מחוסר מודעות לסכנה, או מתוך מודעות מלאה אליה - שזה עוד יותר גרוע. גם העובד הזהיר ביותר, במוקדם או במאוחר, יפעיל יותר מדי לחץ על העץ והיד שלו תחליק אל הלהב. זה בלתי נמנע. וברגע שזה יקרה, כמה אצבעות יחתכו. במכשיר החדש, דבר כזה לא יקרה. גם אם האצבעות נתפסות בצילינדר, נגרמת פציעה שטחית בלבד, ואין צורך אפילו להפסיק את העבודה".

עודד וולקשטיין: "אני נתקלתי בספר לראשונה בשיטוט אקראי בחנות ספרים בלונדון. מוכר ראה שאני מחפש קפקא ואמר - אתה רוצה שאני אקח אותך לחדר שיציג את חדר המכונות של הסיוט? אמרתי - קח אותי.  איך אפשר לסרב להצעה כזאת? בדיוק".

צליל: זה עודד וולקשטיין. הוא חוקר ספרות ועורך ספרותי ששמו הולך לפניו, ולפני ארבעה חודשים הוא פרסם את "משמרת לילה", ספר מסות שבו גם מסה על כתיבתו המקצועית של קפקא, שלדבריו, "מרתקת את הקורא בעבותות של שעמום".

וולקשטיין, כמו וגנר, חיפש בקפקא איש הביטוח את קפקא הסופר. והוא מצא אותו במאמר על הצילינדרים.

עודד וולקשטיין: "אתה קורא את זה במקביל למושבת העונשין ומגלה שחלק גדול מהעמודים של מושבת העונשין זה העתקה של המפרטים הטכניים של המחרטות החדשות שקפקא עמל על הפצתן מי יודע מתוך איזה ברית של אינטרסים - כן, זה די מקפיא דם".

צליל: וולקשטיין מדבר על אחד הסיפורים המוכרים של קפקא שנקרא "במושבת העונשין". בסיפור הזה יש מכונה שמוציאה להורג את קרבנותיה באמצעות חריטת החוק שעליו הם עברו על בשרם. המאמר של קפקא על המנסרות כולל תיאורים של מכונות שהם כמעט אחד לאחד. וכשקוראים את ההערות שהוסיף וגנר לפני ואחרי המסמך הזה על המנסרות אפשר כמעט לשמוע אותו צועק בארכיון הלאומי של פראג - מצאתי! מצאתי את מושבת העונשין!

עודד וולקשטיין: "הוא עומד כאן בפירוט מתיש על יתרונותיו של הסוג החדש, כמה עבודה והשקעה ורופאים אתה חוסך. הוא מדבר את המכונה, מתוך המכונה, לתוך עולם כלכלי שהולך ונעשה למכונה של זמן ורווח. והוא מקיים הזדהות מוחלטת ללא שום מרווח אירוני, ללא שום הבדל מוסרי. הוא פשוט מדובב את העולם הזה ומדבר אלינו בקול של המכונה. צלול, צונן, מדויק להחריד".

צליל: הפרדיגמה של קפקא עמדה במבחן גדול כשחובת הביטוח בוטלה.

עודד וולקשטיין: "עד שנה מסוימת היה חוק ביטוח חובה למפעלים מגודל מסוים. ברגע מסוים ההרכב הקואליציוני השתנה והחוק בוטל. קמה מהומה רבתי במכון: מה יקרה? ההכנסה של המכון צפויה לרדת באופן ניכר. קפקא בא לישיבה ואומר למנהל - אל דאגה. להפך. החוק הנחלש הוא המבוא לעידן החדש. העידן הבירוקרטי שיכון דווקא על חולשתו של החוק. למה?

המנהל שואל אותו אתה שאלה הזאת: למה? על מה אתה מדבר? כולם אבלים, קפקא צוחק. המנהל אומר לו - מה אתה צוחק? חיינו המקצועיים נהרסו. קפקא אומר - תן לי לעבוד. תוך כמה חודשים, כמעט לבדו, הוא מכין מערך תועמלני, המון אנשים, סוקרים, בודקים, כותבי מאמרים, כותבי עלונים ומנשרים, שנפוצים ברחבי הארץ, פוגשים את המעסיקים בזה אחר זה ואומרים: אתם לא חייבים אבל בואו נספר לכם מה זה ביטוח. נכון, התאונה לא התרחשה, אבל בואו נספר לכם משהו על עולם שבו הסיכון הוא כבר לא מידי שמים ולא מידי אדם הוא מוטבע בתנאים האובייקטיביים של העולם המתועש. מה שעלול להיות - אני יכול לכמת ולהעריך את מה שעלול להיות, לגבות מכם תשלום בהתאם, ואנחנו עכשיו ננסה להעריך, לכמת, לשקלל, את מה שעלול להיות, כי ביטוח הוא אמנות ההערכה של האפשרי. הוא מוליך אותם לעולם שבתוכו הביטוח הוא שוב לא נמנע, פותח את העולם המסויט של התאונה כהוויה שמוטבעת באופן אובייקטיבי לתנאי העבודה, הכריזמה שלו כובשת תעשיין אחר תעשיין, ותוך כמה חודשים ללא הכרח חוקי המכון משחזר ואפילו עולה על כמות ההכנסות המקורית שלו בזכות מערך הפקידים היעיל להחריד שקפקא מכונן מתוך חולשת החוק. עד כדי כך שברגע מסוים נפתחת האפשרות שהחוק יחזור - במכון אומרים לא צריך. מערך הפקידים שאנחנו הקמנו עובד יותר טוב".

צליל: וזו נקודה ממש חשובה כדי להבין את תפקידו של קפקא כסוכן של מהפכת הביטוח: זה בלתי נמנע. במלים אחרות: תחשבו על בן אדם שנכרתו לו האצבעות במנסרה שהוא עובד בה. עבורו זה אסון משנה חיים. הוא כל חייו ניסה להימנע ממנו, וכל החיים שאחריו יהיו בצלו. אבל עבור איש הביטוח - זה היה ידוע מראש. למעשה הוא יכול היה לכנס בתחילת השנה את כל העובדים במנסרה בחצר שמחוץ למפעל ולהגיד למנהל: לאחד מהם ייכרתו האצבעות עד סוף השנה. אחד יחלה במחלת ריאות בגלל הנסורת. עוד אחד ימות בתאונה. עכשיו, אתה רוצים לשלם על זה מראש, או לא? ואם זה נשמע לכם קפקאי להחריד - זה בדיוק מה שזה.

עודד וולקשטיין: "בעולם שלנו כשאנחנו קוראים שאחד מאיתנו יחלה בסרטן זה שיח שאנחנו מורגלים בו. קפקא במובן מסוים היה אחד הנביאים הראשונים של השיח הזה רק הסטטיסטיקאי ואיש הביטוח יכול למלא את החלל שאלוהים והאדם השאירו עם כינונו של העולם המודרני. הוא אומר - התאונה תתרחש. לא רק שהיא תתרחש, גם כל שיחי המשמוע לא יעזרו כי התאונה מוטבעת בתנאי העבודה שלכם".

צליל: יש הרבה נקודות דמיון בין קפקא הסופר לקפקא איש הביטוח - אבל זו אולי הכי ברורה שבהן: היעדרו של אלוהים. בספרות, בחיים - ובביטוח. בהבנה הזאת שהתאונה תתרחש ושום דבר לא יעזור. היא מוכתבת על ידי התנאים. אפשר לקרוא את זה כתובנה של איש ביטוח וכתובנה של סופר ושל פילוסוף - זה עובד בכל מקרה.

טביעות אצבעותיו של המוסד לביטוח תאונות עבודה ניכרות כמעט בכל עמוד בספריו של קפקא. המשפט ומושבת העונשין, כמובן, וגם הודעה מהקיסר, וגזר הדין והטירה ואמריקה. הספרות של קפקא עוסקת המון בשני נושאים גדולים: תאונות וערעורים. הוא לא היה פקיד ביטוח שהעבודה שלו הפריעה לו לכתוב. העבודה היתה ההשראה הגדולה ביותר שלו. עד כדי כך שקריאת המסמכים האלה גרמה לחוקרים שלו לחשוב שאולי קראנו אותו לא נכון. שראינו אותו תמיד בתפקיד הנדון, הקורבן, בן הכפר שמחכה בשער החוק. אבל קפקא היה זה שצפה מראש את התאונות. הוא היה זה שאליו הוגשו הערעורים. הוא לא היה רק האזרח חסר האונים שנמחץ תחת גלגלי הבירוקרטיה, הוא היה גם גלגלי הבירוקרטיה. הוא הכיר את הטירה מבפנים. הוא היה המכונה במושבת העונשין. הוא היה האיש בשער החוק.

עודד וולקשטיין: "אני איבדתי את קפקא אחרי שקראתי את הספר הזה. מצאתי אותו מחדש אחר כך אבל בדמות אחרת לגמרי".

צליל: "כי הוא אהב את זה? כי הוא אוהב את המכונה והשיטה ואת המוסד לביטוח תאונות עבודה?".
עודד וולקשטיין: "אני חושב שבמובן מסוים, כן או לפחות גם. יש שם התענגות עצומה, יש שם פרוזה שבמובנים מסוימים מתענגת על האפשרות של המכונה, על ההדחקה של האנושי לגבולות שלו, על חציית גבולות האנושי".

צליל: המוסד לביטוח תאונות עבודה הצליח לצמצם מאוד את הגרעון שלו עד 1914. מלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים. על המוסד הוטל לטפל בפצועי מלחמה, לרכז את יוזמות החמלה השונות באופן מסודר, ולהקים בתי חולים פסיכיאטריים. קפקא נרתם למשימה הזאת. ב-1918 הוא חלה בשחפת ומת ב-1924.
אוסטרו-הונגריה לא הצליחה לייסד ביטוח לאומי. היא נפלה אחרי המלחמה. המוסד לביטוח תאונות עבודה של בוהמיה הפך להיות המוסד לביטוח תאונות עבודה של צ'כיה.
אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהאנושות התעוררה מחלום הקדמה והנאורות היא גילתה את קפקא. הוא נקרא בדיעבד כמי שחזה את התופת שתביא המודרניזציה על המין האנושי.

לפני החוק/פרנץ קפקא

לפני החוק עומד שומר סף. אל השומר הזה בא בן כפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל שומר הסף אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר כך. "אולי", אומר השומר, "אבל עכשיו לא". שומר הסף נותן לו שרפרף ומושיבו בצד הפתח. שם הוא יושב ימים ושנים. במשך השנים הרבות האיש מתבונן בשומר הסף כמעט בלי הרף. הוא מקלל את מזלו הביש, בשנים הראשונות בקול רם ובלי מעצורים, ואחר כך, כשהוא מזדקן, הוא רק רוטן בינו לבין עצמו.
ימיו ספורים עתה. לפני מותו, כל הניסיונות שהתנסה בהם במשך כל הזמן מתלכדים בראשו לשאלה אחת שעדיין לא שאל את שומר הסף. "הרי כל בני האדם שואפים אל החוק", האיש אומר, "ואיך זה שכל השנים הרבות האלה לא ביקש איש זולתי רשות להיכנס?". השומר רואה שהאיש כבר נוטה למות, ועונה: "שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזו נועדה רק לך. עכשיו אני הולך לסגור אותה".

**
צליל: אנחנו היינו חיות כיס, הפודקאסט של כאן כלכלי. רוצים לדבר על קפקא או על ביטוח? בואו לקבוצת הפייסבוק שלנו, חיות כיס, או לעמוד שלנו, כאן כלכלי בפייסבוק.

אפשר לשמוע את כל הפרקים שלנו ואת כל הפודקאסטים האחרים של "כאן" באפליקציית כאן OD או בכל אפליקציית פודקאסטים שאתם אוהבים ובאתר כאן.

כל הציטוטים מיצירותיו של קפקא בפרק הזה הם בתרגומה של אילנה המרמן ובהוצאת שוקן. תודה רבה לעורך שלנו רום אטיק ולטכנאי ההקלטה אסף רפפורט. תודה רבה לפולי טובמן על העזרה בהכנת הפרק, תודה לשאול קפקא אמסטרדמסקי, ותודה לכם שהאזנתם. אני צליל אברהם, ביי.