Languages

על נוצות וקרקורים: 20 שנות אירוויזיון בין דיווה ל-TOY

כשמסביב תגובות חסרות תקדים ל-TOY, כתבנו בודק מה השתנה מהפעם האחרונה שזכינו באירוויזיון, בדיוק לפני 20 שנה. רטרוספקטיבה
דניאל דונקלמן
19 במרץ 2018
14:10

ההתעניינות העצומה סביב נטע ברזילי וארגז הצעצועים שלה היא נקודת שיא בחזרתה של ישראל למפת האירוויזיון. נכון לרגע זה, נטע עומדת בראש טבלת ההימורים המוקדמים לניצחון בליסבון, והקליפ הרשמי של TOY דילג מעל רף 6 מיליון הצפיות בתוך פחות משבוע (בפער ניכר משאר המתחרים). היא התברגה לרשימת הסרטונים החמים (Trending) ביוטיוב במדינות רבות ביבשת, ואט ואט נכנסת גם למצעדי ההורדות באייטיונז במדינות השונות – הישג מדהים ומפתיע בכל קנה מידה לשיר ישראלי. עזבו הכל, יש אפילו חבר'ה מאוגנדה שמפזזים לצליליה. 

השנה נציין שני עשורים לניצחון פורץ הדרך של דנה אינטרשיונל באירוויזיון, הניצחון האחרון של ישראל בתחרות עד כה, ובקרב חובבי התחרות מציינים ספק ברצינות, ספק בצחוק, שהשנה הסטטיסטיקה לצידנו. הרי בכל 20 שנה בדיוק אנחנו זוכים בתחרות, ב-78' ניצחנו עם "אבניבי", ב-98' ניצחנו עם "דיווה", האם ב-2018 ידינו שוב תהיה על העליונה?

זו הזדמנות מצוינת להסתכל אחורה על 20 השנים האחרונות, ולראות איך האירוויזיון שהיה בעבר מדורת השבט, איבד מזוהרו במהלך השנים, וכעת חוזר למיינסטרים ולשיחות הסלון בכל בית. 

1998-1999 – הניצחון והאירוח

בצעד שעורר דיון ציבורי ער על מה מייצג אותנו, דנה אינטרנשיונל נשלחת לאירוויזיון עם שיר פופ קליל ובומבסטי פרי עטם של יואב גינאי וצביקה פיק. על אף שניצבה רק במקום השמיני בטבלת הסיכויים לזכייה, ולמרות (יש שיגידו שאולי בזכות) שלא עלתה עם שמלת הנוצות המפורסמת של ז'אן פול גוטייה לבמה בברמינגהאם 1998 – דנה מנצחת עבור ישראל כמדינה ועבור אזרחים רבים כפרטים. המדינה בטירוף והמונים חוגגים בכיכר רבין וקופצים לבריכה. אנחנו במפה, ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט - גם בפופ.

דנה אינטרנשיונל מבצעת את ''דיווה'' במופע לציון 60 שנה לאירוויזיון

בשנה שאחרי בבנייני האומה בירושלים, באותו אולם בו נערך האירוויזיון המיתולוגי ב-79' (ההוא עם "הללויה", "ג'ינגס חאן" ו"סוקראטס"), עורכים את האירוויזיון ה-44 במספר. במה בעיצובה של מאיה חנוך, הטריו שחמון-רביד-דקל מנחה, נשיא המדינה עזר ויצמן בקהל, והמופע הנצפה ביותר בתולדות הטלויזיה הישראלית עד אז יוצא לדרך. הגרמנים שרים פזמון אחרון בעברית, שוודיה מנצחת בשלאגר סטייל אבבא 25 שנים אחרי הניצחון הראשון והמיתולוגי שלהם, אבל את ההצגה גונבת (איך לא?) דנה אינטרנשיונל עם מופע אמצע לפנתיאון ונפילה אחת על הבמה.

2001-2004 - תחילת המשבר בחסות המצב בארץ

כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות – גרסת הפאייטים. מדינת ישראל חווה תקופה של אינתיפאדה ומיתון המשפיעים על מצב הרוח הלאומי. למעשה, ב-2004, אילולא המחויבות של רשות השידור מול איגוד השידור האירופי, חצי הגמר בו השתתפנו כלל לא היה משודר. בהתאם למצב הרוח, ישראל שולחת שירי ניחומים ושלום ואחווה, לנו ולעולם, שלא מעוררים שום אימפקט. שרית חדד וליאור נרקיס בשירים מנותקים לחלוטין מהסגנון הים-תיכוני שלהם ("LIGHT A CANDLE" ו"מילים לאהבה"), טל סונדק כאילו מנחם את עצמו ("אין דבר"), ודוד ד'אור בפופ-אופרה קיטשי להחריד ("להאמין"). הצניחה ברייטינג בהתאם.

2005 – הנחת שאחרי הסערה

רשות השידור מחזירה את קדם האירוויזיון במתכונת המוכרת שלו עם נקודות שידור מרובות וכוכבים גדולים, אך היישר מניצנים מגיעה לה שירי מימון ועוקפת את המתחרים שלה בסיבוב. ה-דיווה של ישראל באירוויזיון המודרני מראה איך עושים את זה כמו שצריך – סמל למקצוענות ומלכותיות מבלי ליפול לשמאלציות. שיר טוב, זמרת מצוינת וכריזמה שאוכלת מצלמה לארוחת בוקר זה לפעמים כל מה שצריך כדי לכבוש את אירופה. עד היום, "השקט שנשאר" נחשב לקלאסיקת אירוויזיון מודרנית בקרב החובבים בעולם, ורבים מייחלים ליום ששירי תחזור לבמה הגדולה ביבשת. עם הופעה ולוק בלתי נשכחים, פלא שיש פרס בעולם האירוויזיון לתלבושת הטובה ביותר על שם שירי מימון? (ותודה לאושידה על השמלה). שירי מגיעה למקום הרביעי בקייב 2005, ועד היום זו התוצאה הטובה ביותר שלנו מאז "דיווה". 

שירי מימון. ה-דיווה של ישראל באירוויזיון המודרני

2008-2010 – ניצנים של שיתוף פעולה

רבים בטוחים שנדב גדג' (ושירו ''GOLDEN BOY''), נציגנו בוינה 2015, היה הראשון שקשת וטדי הפקות הוציאו מתעשיית הכוכבים שלהם, אך שיתופי הפעולה הראשונים בין ערוץ 2 לרשות השידור נרקמו כבר קודם. לאחר שסוכם כי לקראת אירוויזיון 2008 אחד הפיינליסטים של ''כוכב נולד'' ייצג את ישראל בבלגרד, הדרך הייתה סלולה לבועז מעודה, זוכה העונה, לקבל קדם פרטי משלו לבחירת השיר. לבסוף הוא ממריא לסרביה עם "THE FIRE IN YOUR EYES / כאילו כאן" שכתבה לא אחרת מדנה אינטרנשיונל, מעפיל לגמר ומגיע בו למקום התשיעי עם שפע סופרלטיבים. 

במוסקבה 2009 אחינועם ניני ומירה עווד מייצגות אותנו עם שיתוף פעולה יהודי-ערבי (יש שיאמרו ישראלי-פלסטיני), בדמות שיר נוקב על כאב משותף, חמלה, אנושיות וקריאה לימים טובים יותר. הבחירה מעוררת מחלוקת אך הן עומדות איתנות ומעבירות על גבי הבמה הגדולה באירופה מסר אותנטי של פיוס ושלום. הן עולות לגמר ומגיעות למקום ה-16.

בשנה שאחרי, רשות השידור פונה לשתי זכינייות ערוץ 2, רשת וקשת, ומציעה להם להעמיד מועמד שייצג את ישראל באוסלו. קשת מציגה את ולדי בלייברג, רשת את הראל סקעת. רשת נבחרת ומעמידה לסקעת קדם פרטי משובח שבסופו נבחר "מילים" המצוין בעל הנופך השנסוני. על אף שהיה מועמד ודאי בהימורים להגיע לטופ 5, הופעה מעט לחוצה מביאה אותו למקום ה-14 באירוויזיון 2010 שנערך בנורווגיה. 

בועז מעודה. ניצנים ראשונים של שיתוף פעולה בין ערוץ 2 לרשות השידור

2011-2014 – החלום ושברו

אחרי 3 שנים רצופות בהן אנחנו עולים לגמר, זחיחות קלה מתגנבת לה. לדיסלדורף 2011 אנחנו שולחים את הקלף המנצח שלנו – דנה אינטרנשיונל, בקאמבק שהיה אמור להעיף את אירופה. אבל אירופה לא מתחברת לדינג דונג של דנה ומשאירה אותה ואת ישראל בחצי הגמר. הכישלון המהדהד של דנה, יחד עם חוסר התקציב וחוסר העניין של הציבור בתחרות, מוציא את רשות השידור ואת עולם האירוויזיון הישראלי מפוקוס, וגורר אחריו שרשרת שירים וביצועים שלא צולחים את שלב חצי הגמר. כל אי-עלייה גם מביאה לשינוי שיטת הבחירה – איזבו ושירם "TIME" נבחרים בועדה סגורה של רשות השידור, מורן מזור ו"רק בשבילו" נבחרים בקדם מפלצתי של 30 שירים ולמיי פיינגולד נערך קדם פרטי שבסופו נבחר "SAME HEART".

מיי פיינגולד. למרות הציפיות, לא הצליחה לעלות לגמר

2015 והלאה - האירוויזיון שוב במיינסטרים

לאחר שמיי פיינגולד כושלת לעלות לגמר בקופנהאגן 2014, עולם האירוויזיון הישראלי אובד עצות. גם הכרזתו של שר התקשורת דאז, גלעד ארדן, על הכוונה לסגור את רשות השידור ולפתוח במקומה תאגיד שידור חדש, מוסיפה לדאגה. יש תחושה שהסיפור של ישראל והאירוויזיון נגמר, אבל אז רשות השידור במהלך שהוא כהחייאה לעולם האירוויזיון ולטדי הפקות גם יחד, מפקידה את הליך הבחירה באמן ובשיר בידי זו האחרונה דרך "הכוכב הבא לאירוויזיון".

כולם מרוויחים. רשות השידור שמצויה במשבר אמיתי, משילה מעליה הוצאות ואחריות רבה, וטדי הפקות מקבלים הזדמנות פז להרים פורמט ריאליטי במשבר ולקדם את עצמם ואת הטאלנטים שלהם, הן בארץ והן על הבמה הגדולה באירופה. אבל נדמה שהמרוויחה העיקרית מהמהלך היא קהילת האירוויזיון הישראלית.

האירוויזיון, התחרות הכה יקרה למוקיריה, מקבל מנופי יח"צ שלא נראו מזה שנים. המותג "אירוויזיון" מפומפם באופן רציף מול רייטינג של 30 אחוזים מספר פעמים בשבוע והעניין בציבור גובר בהתאם. הדבר מיתרגם גם לשירים שנבחרים לאמן המייצג, ולהופעות עצמן. היח"צ והתקציבים מממשים את הפוטציאל של הנציגים שלנו, ואנחנו עושים חיל שוב גם בטבלת הניקוד בדמות שלושה גמרים רצופים, כולל תוצאת טופ 10 אחת עם "GOLDEN BOY".

ובחזרה ל-2018. נוכח התגובות ל-TOY של נטע ברזילי עד כה, יש מצב גדול שהשנה אנחנו הולכים עד הסוף, בדיוק כמו לפני 20 שנה.  

עוד אירוויזיון, כאן

נטע ברזילי והצעצוע שלה. האם הסטטיסטיקה תוכיח את עצמה שוב?