אולמרט וברק
צילום: אריאל ג'רוזולימסקי, פלאש 90

הפצצת הכור בסוריה: קרב על קרדיטים במקום ממלכתיות

במקום דיון על המשמעויות האסטרטגיות של התקיפה בסוריה, הפוליטיקאים השותפים, ואלה שלא, עסוקים בתדרוכים כדי לוודא שמקומם לא ייפקד מהחגיגה התקשורתית. מדוע פעולה הרואית, שאמורה לאחד את מדינת ישראל מאחורי הצבא וקהיליית המודיעין, הופכת לקרב מדמם בין פוליטיקאים?
יואב קרקובסקי
21 במרץ 2018
14:15

אי אפשר להפריז בחשיבותו של המבצע להפצצת הכור הגרעיני הסורי על ידי חיל האוויר בספטמבר 2007. מדובר באחת הפעולות הצבאיות הדרמטיות והקריטיות לביטחון מדינת ישראל בשנים האחרונות – ויש לאירוע הזה השפעה על ביטחון ישראל בדורות הבאים. אלמלא התקיפה הישראלית - ייתכן שסוריה הייתה מגיעה ליכולת גרעינית שאותה הייתה מממשת במלחמת האזרחים בסוריה.

אפשר לשער כי מי שלא היסס להפעיל נשק כימי על תושביו, היה בצוק העתים מפעיל גם את נשק יום הדין. לכן, לא רק אזרחי ישראל צריכים להודות לדרג הצבאי והמדיני על הפעולה האמיצה הזו – אלא גם אזרחי סוריה והקהילייה הבינלאומית.

אז מדוע פעולה הרואית כזו, שאמורה לאחד את מדינת ישראל כולה מאחורי הצבא, וקהיליית המודיעין - שהצליחה לחלץ מידע מודיעיני מדויק ולבצע מהלך צבאי מושלם - הופכת לקרב מדמם בין פוליטיקאים? מדוע לא ניתן להפוך את הבוקר הזה לחגיגה מאחדת ולמפגן לעוצמה הישראלית?

הפוליטיקאים השותפים, ואלה שלא, עסקו הבוקר בתדרוכים, כדי לוודא שמקומם לא ייפקד מהחגיגה התקשורתית. במקום דיון על המשמעויות האסטרטגיות של התקיפה, תפקידה בעיצוב המזרח התיכון והשפעתה על העוצמה הישראלית - עוסקים הפוליטיקאים בוויכוחים וביצרים שהיו בחדר ישיבות הקבינט המדיני-ביטחוני.

המאבק בין שני ראשי הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט ואהוד ברק, על השאלה מי תמך יותר ומי הסתייג, הפך לקרב ציוצים ותדרוכים שמבוצע בין היתר על רקע מסע יחסי הציבור המתוקשר לספרו של אולמרט השבוע - בעיתוי מושלם מבחינתו.

בעוד שאולמרט הצליח לפני 11 שנים בזירה המדינית-ביטחונית, הוא כשל כעת במבחן המנהיגות והאחדות סביב ההחלטה ההיסטורית הזו. אולמרט יכול היה לספר את הסיפור הזה בצורה אחרת. הוא יכול היה לתאר בספרו את הרגע ההרואי הזה כהתרוממות רוח של קבלת החלטה גורלית – שיש בה סיכון אדיר. החלטה מנהיגותית שנלקחה כנגד כל הסיכויים והסיכונים, תוך התלבטויות שנבחנו ושאלות קשות שנשאלו בקבינט.

אבל במקום לעשות זאת, ראש הממשלה לשעבר בחר לסגור חשבון עם מי שהראה לו את הדלת החוצה מהפוליטיקה הישראלית. אולמרט מנסה כעת ללכלך את תדמיתו של החייל המעוטר ביותר בצה"ל שהגיע עד ראשות הממשלה ולאחר מכן כיהן כשר הביטחון שלו. המסר של אולמרט הוא "אני הבנתי את חשיבות האירוע הזה – פעלתי לקדם אותו – וברק ניסה לעצור את גלגלי המבצע". מבחינתו, פגיעה בלגיטימציה של ברק במישור הביטחוני, והפיכתו למי שרודף אחר קרדיט – מנמיכים את האירוע לעוד קרב בזירת האגרוף הפוליטית.

מבחן המנהיגות גדול ככל הנראה על אהוד אולמרט, שנמצא כעת במסע לשיקום תדמיתו המוסרית. הרי מה זו הרשעה פלילית, קלון ומאסר, לעומת החלטה ביטחונית נועזת וחיונית לביטחון הלאומי של מדינת ישראל?

מדובר בהחלטה גדולה וחשובה. אפשר לשבח את אולמרט שהלך נגד ממשל אמריקני שלא רצה במבצע הזה – ובאומץ, קיבל את ההחלטה ללכת על הפצצת כור גרעיני ללא הגב של הנשיא האמריקני לשעבר ג'ורג' וו בוש. צריך לשבח את שר הביטחון של מלחמת לבנון השנייה עמיר פרץ, שאחרי כל הביקורת הקשה שחטף, ידע להכין את מערכת הביטחון למבצע סבוך מסוכן.

צריך לשבח את שר הביטחון בעת ביצוע המשימה, אהוד ברק, על האיפכא מסתברא שניסה להכניס. אחרי שהמבצע היה כבר מוכן, הוא הכניס שאלות – שדרשו תשובות ממערכת הביטחון. לעתים, שאלות נוספות מייצרות הכנה נוספת. הרי רק שנה לפני כן, בקיץ 2006, נכנסה ישראל למערכה שאותה לא תכננה כמלחמה.

וצריך לשבח גם את שרי הקבינט, שנתנו גב רחב לאולמרט בהחלטה לצאת למבצע. צריך לשבח את הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי ואת ראשי צה"ל לשעבר אליעזר שקדי ועמוס ידלין, ואת כל מי שהובילו את המבצע הזה.

אבל מצער לגלות שוב שמה שהציבור יכול לעשות, הם אינם מסוגלים. במאזן הכוחות הפוליטי, קרדיט ציבורי משול לחמצן. אולמרט רוצה למחוק את עברו הפלילי – ואין כמו פעולה הרואית לתקן רושם רע, גם אם הוא מוכתם בישיבה בכלא. ברק רוצה להישאר האופציה היחידה בשמאל-מרכז; עמיר פרץ, חייב את הקרדיט כדי להזכיר שבניגוד לרושם הכללי הוא היה שר ביטחון טוב. ציפי לבני הייתה ממלאת מקום ראש הממשלה ושרת החוץ – גם היא צריכה שיזכרו את זה כשמנהיג המחנה הציוני לא מצליח להגיע לגבהים.

הפוליטיקאים שלנו לא מצליחים להתאפק. הם אפילו לא מנסים. הכי חשוב שיראו אותם, את הישגם האישי – ומה לגבי הצגת ההישג הזה ברבים כהצלחה ישראלית? כגורם מרתיע? מתברר שלזה אין משקל בבייס הפוליטי.

לכל הכתבות: