חפש
Languages

התמודדות | אסתי - פרק ראשון: חייבים לקטוע את הרגל

אסתי שגדלה בבני ברק חלתה בסרטן. כתוצאה מסיבוכים, הרגל שלה לא מפסיקה להזדהם ולכאוב, ועכשיו חייבים לקטוע אותה
מערכת כאן
23 באפריל 2018
10:00

היא יושבת על כיסא גלגלים, מאחוריה ציור קיר שציירה בצבעים עזים של אופטימיות, זיכרון מאחד טיוליה בעולם. בשמלה קצרה שחושפת את שני רגליה היא אומרת כבדרך אגב: "הולכים להוריד לי את רגל שמאל. הולך להיות לי פרוטזה ואני הולכת לחיות את החיים שלי עם רגל אחת מברזל". הקטיעה מתוכננת לשבוע הבא – והיא מפחדת , נורא מפחדת.

אסתי סגל, בת 24 באה ממשפחה חרדית. היום היא כבר לא מנהלת חיים חרדים, "בחרתי בדרך שהיא שונה, שיותר מתאימה בשבילי". כשהייתה כמעט בת 17, חלתה בסרטן העצמות. בעקבות המחלה עברה ניתוח להוצאת הברך ולהחלפתה בשתל מברזל. הניתוח לא צלח. "כשיש גוף זר בתוך הגוף, יש יותר סיכוי שהוא ידחה אותו". היא עברה ניתוחים רבים שניסו לשפר את מצבה אך ללא הצלחה. הגוף לא נותן לברזל להיקלט. "הגעתי ששום משכך כאבים לא עוזר לי ואני לוקחת הרבה מאוד משככי כאבים". בהתחלה היא מספרת, שהייתה צורחת שעות מכאבים אבל למדה "לבלוע את זה ולחייך". היא מספרת על כאבים שנמשכים  24 שעות ביממה. "כל יום כאבים, כאבים, כאבים, כאבים, כאבים, כאבי תופת".

"אני אצא מהמיטה המעפנה שלי"

היא מחוברת לאנטיביוטיקה במשך 24 שעות כי הרופאים ראו שהזיהום לא הולך לשום מקום ולכן היא והם החליטו ללכת על קטיעה, "בערך עד לפה" היא מסמנת על הרגל כמה סנטימטרים מעל הברך. היא פחדה לספר על ההחלטה "במיוחד לסבתות, סבתות לוקחות ממש קשה דברים..." אבל יש לה תקווה שבזכות הקטיעה איכות החיים שלה ישתפר. היא רוצה לוותר על הכאבים ובנוסף היא רוצה להיגמל ממשככי הכאבים שמלווים אותה במשך כל היממה. התקווה לחיים נטולי כאב גוברת על הכל.

"אני יודעת שזה גם ידרוש הרבה עבודה ממני כי מגיעים כאבי פנטום (כאבים ברגל שכבר לא נמצאת), המוח מתבלבל ואז צריך לחנך אותו. אני מאמינה, ואני אופטימית שעוד שנה, אני אהיה בלי שום כאב ואני אצליח לעשות הכל, יותר ממה שעשיתי בכל השנים האחרונות ביחד". היא רוצה להקיף את העולם, להתחיל לגלוש, היא רוצה להתחיל לחיות. "אני אצא מהמיטה המעפנה שלי, שאני נמצאת בה כל הזמן, 22 שעות בממוצע ביום, אני אתחיל את פרק ב' שלי בלי רגל. כל מה שלא היה טוב בפרק א' – אני צריכה שיהיה טוב בפרק ב'.

"אני הולכת לחיות את החיים שלי עם רגל אחת מברזל"

סגל היא בחורה קשוחה שרואה לחיים את הלבן בעיניים. לא תראו אצלה מרמור או רחמים עצמיים, "מה שצריך לקרות, קורה ואין לנו שליטה על זה", היא פורסת את משנת חייה, "יש לנו שליטה על איך שאנחנו מגיבים לדברים האלה ונכון שאני קצת מגיבה בפחד וחוסר אונים אני לא נלחמת בזה".  

מספר ימים לפני הניתוח היא נוסעת למספרה. היא מחכה לרגע הזה מאז שהשיער שלה החל לצמוח אחרי הנשירה בעקבות הטיפולים. את השיער היא מתכוונת לתרום ל"זכרון מנחם". "השיער שגידלתי מאז שחליתי הוא בשביל היום הזה, לתרום משהו שהוא ממש משמעותי שהוא חלק ממני". אחרי שעה במספרה הא מביטה במראה, "איזה מוזר זה לראות את עצמי ככה, מה אתה אומר? את האמת?", היא שואלת את הספר. "יפה לך" הוא עונה. "עכשיו יש לי שיער קצת יותר קשוח", היא אומרת בחיוך.

"לתרום משהו שהוא ממש משמעותי שהוא חלק ממני"

בנוסף לקטיעה עומד בפניה אתגר לא פשוט - גמילה ממשככי כאבים, "זה אחד הדברים הכי קשים שיש, אני שמחה להיגמל אבל זה פשוט נורא מפחיד". האופטימיות וההומור קורנים ממנה, "כששואלים אותי 'מה קרה לך?' אני אומרת: 'אה, נפלתי מגן עדן', תרימו לי, תרימו לי כמה שאני אעוף יותר גבוה ככה הנפילה תהיה יותר שווה". אמא שלה עומדת לידה, היא מחבקת ומסדרת אותה. דואגת. היא אישה חרדית. "חשוב לנו לראות אותה שמחה", היא אומרת וכשהיא נשאלת אם היא מאמינה שתרקוד עם אסתי בחתונה היא משיבה בפשטות: "בטח, בטח". ואסתי  שואלת: "למה לא?".

"חשוב לנו לראות אותה שמחה"

חוף הים בתל אביב. היא עומדת על שפת הים ומניפה את הקביים בצורת וי, זה כבר הפך לסמל המסחרי שלה, לפי התמונות מהטיולים הרבים שטיילה בעולם, "זו תנועת הניצחון, יאיי! עשיתי את זה! זה גם תמיד קורה בטיולים, אחרי שאני מתאמצת, מגיעה לראש ההר, מגיעה למטרה, המקומות האלה מוציאים ממני יכולות שעכשיו תיתן לי ללכת על חול, במקום שהוא לא ים, יהיה לי כל כך קשה וכואב אבל הים הוא כל כך מתגמל.

”פעם הבאה שאני פה, אני כבר בלי ארבע רגליים – שתי רגליים ושתי קביים, הקביים כבר לא יהיו הסמל המסחרי שלי, וגם לא הכאבים, תהיה לי פרוטזה והיא תהיה סקסית, חייבת להיות אני אהיה כזה, אשת ברזל. וונדר וומן".