חפש
Languages
כאן
כאן

התמודדות | אסתי עוברת ניתוח. פרק שני

מפחדת, מתחרטת, מתבלבלת, רוקדת. הכל נכון בבוקר בו אסתי סגל נפרדת מרגלה השמאלית וגם מהכאב.
מערכת כאן
26 באפריל 2018
01:40

בית חולים תל השומר. אסתי מובלת בכיסא הגלגלים במסדרונות הארוכים. אביה לבוש בחליפה שחורה מגלגל את הכיסא באטיות מרובה, הם מגיעים אל המזכירה ואסתי לוקחת את המושכות "יש לי ניתוח מחר, אני צריכה להתאשפז". כל מי שהיה בבית חולים אי פעם יודע שנתקלים יותר בטפסים מאשר באנשים ואסתי יודעת את זה יותר מכולם. טופס אישור הניתוח לא הגיע והדמעות מתחילות לזלוג על לחייה. "אולי זה סימן שאנחנו צריכים ללכת מפה."

"אתם פשוט לא במקום הזה"

אסתי מתחילה את הלייב-פייסבוק. לייב של תהליך האשפוז. בימים הקרובים היא תעבור קטיעה של רגלה השמאלית. "אתם לא מבינים את זה ואני לא מצפה ממכם להבין את זה, אתם פשוט לא במקום הזה", אסתי מרימה את המסך ומקרבת אותו אליה, היא בוכה. בכי של הבנה, בכי של קושי, בכי של התמודדות. "זה בסדר שאני מפחדת. תפסיקו להגיד לי, אל תפחדי". היא מסיימת את הלייב עם הדמעות הכנות שלה

"הוא עדיין מחייך"

לאסתי יש דובי חום שמלווה אותה בתהליך. בטבע יכולים להיות חיה מפחידה אבל שמגמדים אותם לצעצוע הם נהיים חמודים. ממש כמו חייה של אסתי. היא לוקחת מספריים חדים ומתחילה לנתח את רגלו של הדובי. "מזל שאין לו עורקים וגידים ועצבים". חיוך קטן מעטר את פניה והידיים ממשיכים לחתוך. היא לוקחת תחבושת ומתחילה לחבוש את רגלו הפצועה של הדובי, הבטנה הלבנה משתפכת החוצה והדובי דומם. "הוא עדיין מחייך". אסתי נושכת שפתיים, הבזק כאב חולף בעיניה. הספירה לאחור החלה.

חדר 10 המקולל

היא מכירה את חדר 10 מקרוב. היא כבר הייתה פה מספר פעמים בעבר כשהייתה צריכה להתמודד עם ניתוחים שונים ברגלה. "דברים שעברתי פה בחדר הזה אני לא רוצה לעבור שוב". אסתי עוצרת שנייה וממשיכה: "מה שהכי קשה זה לקבל את זה. צריך להבין שאם הגעתי למצב הזה סימן שעשיתי כל מה שאני יכולה בשביל להימנע מזה ואם לא הצלחתי להימנע מזה אז..." המשפט שלה לא הושלם. איך אפשר להשלים משפט שכזה. היא עוצרת לרגע את שטף דיבורה ומסבירה: "אנשים שופטים אותי כל הזמן, אנשים מנסים לחנך אותי וזה מחרפן אותי".

יום הקטיעה

אסתי יושבת על המיטה לידה חברתה הטובה שבאה לישון איתה בלילה ואימה שמנסה לנחם. אח נכנס לחדר ומסביר שהניתוח יתקיים עוד שעה וחצי. "אני לא מוכנה." אומרת אסתי בקול חד וברור. " אני לא מוכנה נפשית". היא זורקת את הדובי לעבר החלון בכעס ומסתכלת על אימה. "מאמי, אני התחרטתי. אני מפחדת לעשות  את הקטיעה." האמא מתבוננת בה ואומרת בלחש :"ככה זה ברגע האחרון תמיד חוטפים רגליים קרות." רופאה נכנסת אל החדר ואומרת לאסתי שזה 'קטן' עליה ותכף זה יהיה מאחוריה. "זה מה זה מעצבן אותי שאנשים אומרים שזה קטן עליי כי זה לא, מורידים לי רגל, זה גדול עליי בכמה מידות". אסתי עונה לה את הרגשות שלה.

אימה והיא מתחילות להוריד את התכשיטים שלה. אימה לוקחת את ידה והן מתחילות לצעוד. אסתי מסתכלת עליה ואומרת: "איך את מצליחה להיות עם זה כל כך שלמה כשאני לא?" היא מתחילה לבכות ומוסיפה: "מה היו החיזוקים שהייתי אמורה להגיד לעצמי היום?". האמא מתחילה להקריא לה את הרשימה מהדמיון. "אנחנו אמורים לצאת לדרך חדשה, אנחנו אמורים להילחם עכשיו". הידיים שלהן מחזיקות חזק אחת בשנייה. "ברגע שאני אתאושש, אני אתן הרצאות ואחזק אנשים. אני צריכה משהו שהוא יותר מלפנק את עצמי".

"אני לוחמנית"

אסתי יושבת על המיטה ומקריאה מהפלאפון את מה שהיא כתבה לעצמה לפני אותו היום. "אני לא לבד. אני לוחמנית". אחותה מתיישבת לידה ואסתי מבקשת את נעליה. היא נועלת אותן וקמה מהמיטה. הן שמות מוזיקה ומתחילות לרקוד. המוזיקה מתנגנת ברקע והן בתוך עולם משל עצמן. אביה מגיע ויחד איתו הסניטר. אסתי מתחילה למלמל בלחש: "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים.." לאט לאט המילים שלה עולות ומקבלות ביטחון. היא נלקחת עם המיטה לאורך המסדרון. לוקחת את המצלמה ומצלמת. "אנחנו הולכים לחדר ניתוח עם כל המשפחה והחברים. כמעט כולם." הדלתות הכפולות נסגרות לאיטן וקולות של הצלחה נשמעות מכל כיוון. אסתי נכנסת לניתוח.