חפש
Languages
מסקט

עומאן - "שווייץ של המפרץ הפרסי"

דתית אך גם סובלנית יותר משכנותיה, משלבת בין שיעים וסונים ומנסה לפייס בין יריבים. עומאן עלתה בשבוע האחרון לכותרות בישראל, בעקבות הביקור המתוקשר שקיים בה רה"מ נתניהו. רועי קייס ומואב ורדי ביקרו בסולטנות שבמפרץ וניסו להבין מה גרם לה לחשוף את יחסיה עם ישראל
רועי קייס ומואב ורדי
04 בנובמבר 2018
14:30

נדירות הפעמים שבהן סולטנות עומאן עולה לכותרת גם בתקשורת הישראלית, הערבית והבינלאומית. החשיפה הפומבית של ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו טרפה את הקלפים. מעבר לאפקט ההפתעה, לפתע היה נדמה שהישראלים החלו להתעניין במדינה המפרצית המיוחדת, ששוכנת במיקום אסטרטגי בדרום חצי האי ערב, וחולקת גבול ימי עם איראן וגבולות יבשתיים עם סעודיה, איחוד האמירויות ותימן.

לרוב, כשבישראל מדברים על היחסים המתהדקים עם המפרציות, מתחת לשולחן הכוונה היא לסעודיה, איחוד האמירויות ובחריין. עומאן לא ממש מוזכרת שם. בעקבות העניין הרב החלטנו לצאת לסולטנות ולהבין את האינטרס והרצון העומאני - "להוציא מהארון" חלק מהיחסים עם ישראל, יחסים שמ-2001 נותקו באופן רשמי בשל הלך הרוח ברחוב הערבי אחרי האינתיפאדה השנייה.

יעקוב אל-מעמרי היה בין הראשונים שנפגש איתנו עם הגעתנו למסקט. אל-מעמרי, מגיש חדשות בטלוויזיה הממלכתית, העניק לנו הסכמה עקרונית להתראיין. נראה שגם הוא הושפע מאוד מביקורו של נתניהו בסולטנות. אך המכשולים לא איחרו לבוא, והיה נראה שהוא חוכך בדעתו אם "ללכת על זה" או לא. לבסוף החליט לשוחח איתנו. ייתכן מאוד שההחלטה התקבלה לאחר שהתייעץ עם הממונים עליו.

בהקשר הזה חשוב להבין שיעקוב הוא האיש האחרון במסקט שתשמעו ממנו מילה רעה על מהלכיו של הסולטאן, גם לגבי קבלת הפנים של ראש הממשלה. בהתאם לקו הממסדי, הוא הסביר את מהות הביקור דרך אופייה המיוחד של הסולטנות, שפועלת במשך שנים לפתרון סכסוכים באזור ולקירוב לבבות. כך גם בנושא הפלסטיני, שלפתע עומד בראש סדר העדיפויות של הדיפלומטיה העומאנית. על חילופי שגרירויות, יחסים דיפלומטיים מלאים ומתן אפשרות לתיירים עם אזרחות ישראלית להיכנס ללא התקדמות בסוגיה הפלסטינית הוא לא מדבר. "את זה אני משאיר למקבלי ההחלטות", הוא הבהיר לנו. 

מקבלי ההחלטות מתנקזים בעומאן לבן אדם אחד - הסולטאן הנערץ, קאבוס בן סעיד אל סעיד. איש ששולט ביד רמה במדינה כבר כמעט חמישה עשורים אחרי שהדיח את אביו (שליט שנתפס כאכזר) בהפיכה. צלו נמצא בכל תחום, אפילו הפעוט ביותר, והאזרחים כביכול מרוצים. "כל עם שהיה זוכה לממשלה כמו ממשלת עומאן ולדיפלומטיה כמו של סולטנות עומאן, לא יסבול משום דבר ומשום בעיה", אומר לנו המגיש בלי למצמץ בתשובה לשאלה על הדאגות של תושבי הסולטנות שכלפי חוץ נראים הכי מרוצים בעולם.

"המעמד של האישה העומאנית טוב יותר משל האישה הסעודית", אומרת לנו בסיפוק בשוק אל-מטרח זאינה אל-חבסי, שמצלמת לפרנסתה. הפרחים כמובן, איך לא, לסולטן קאבוס, שהתיר לאישה לעשות הכל ("לעבוד, ללמוד, לנהוג ולהשתלב בכל דבר"), לדבריה. רוח דברים דומה אנחנו שומעים מאחלאם, מדריכה במוזיאון הלאומי של מסקט שמראה לנו במוזיאון מעין חלקה שמוקדשת רק למעמד של האישה העומאנית.

על סעודיה נראה שיש לחלק מהאנשים שם ביקורת בייחוד אחרי שמוחמד בן סלמאן לקח את המושכות. שלא למצלמה אומר לנו אחד מהם שעומאן, בניגוד לסעודיה בהנהגת בן סלמאן, נוקטת בשנים האחרונות מדיניות הרבה יותר שכלתנית ולא ששה אלי קרב כמו שעושים בריאד באותן שנים.

מקדימה את מדינות המפרץ

עומאן, לפחות מהרשמים שלנו, מנסה להיות שונה בנוף המפרצי. זה נוגע גם למדיניותה הניטרלית, מעין שוויץ של המפרץ, שלא לוקחת צד במשברים ומנסה לפייס את כולם. בשנים האחרונות היה אפשר לראות זאת בניסיונה שלא לקחת צד במלחמה של סעודיה ושותפיה נגד החות'ים שנתמכים בידי איראן בתימן וגם במשבר עם קטר, שעדיין חי ובועט, משבר שבמסגרתו סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות ומצרים ניתקו את היחסים עם הנסיכות במחאה על תמיכתה בטרור ומדיניותה הבדלנית. 

השוני שלה נוגע גם לניסיון שלה להראות שהיא מקדימה את מדינות המפרץ במקרים מסוימים. "כאן נמצא בית האופרה הראשון במפרץ", אומרים לנו בגאווה במבנה המרשים בלב הבירה מסקט שנחנך ב-2011 על ידי הסולטן קאבוס, שידוע בחיבתו למוזיקה קלאסית.

מטבע הדברים כאשר כל דבר מיוחס לסולטאן וכשקשה לעבור כמה מטרים בבירה מסקט מבלי לראות את תמונתו מתנוססת, אזי חרף המתינות היחסית, לא קל לדבר כאן על מודל דמוקרטי. "בלעדיו לא היה לנו כלום", אומר לנו באנגלית נהג המונית הראשון שאנחנו מדברים איתו.

עומאן היא בסופו של דבר מונרכיה אבסולוטית. בדומה למפרציות אחרות גם שם יש מועצת שורא, מועצה מייעצת שהחלטותיה הן בגדר המלצה בלבד לסולטן. מועצה שנבחרת כל ארבע שנים ומהווה כלי בידיו לשוות מצג דמוקרטי וגם כמובן את השתלבותה של האישה העומאנית בפוליטיקה הארצית.

ואם בדמוקרטיה עסקינן, אז התקשורת העומאנית היא תמונת ראי מעניינת. לא תמצא בסולטנות עיתון אחד שמתח ביקורת בריש גליעל המהלך של קאבוס לקבל את פניו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעומאן חרף העובדה שאין יחסים דיפלומטיים בין המדינות. הנרטיב בעיתונים השונים היה דומה – הסולטנות חוזרת לקדמת הבמה הדיפלומטית ומסייעת לפלסטינים ולישראלים להידבר. ביקורו של ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, סייע להנהגה במסקט למסגר את התזה הזאת.

"יש הרבה אנשים שלא מרוצים מהביקור הזה", אומר לנו גורם מערבי שמכיר את עומאן מקרוב ושוהה בה. אבל, לדבריו, הכול מוכתב מלמעלה גם בהקשרים פנימיים. כשמתפרסמים נתונים כלכליים שלא מחמיאים לשלטון, אזי הכותרת צפויה להיות שבשנה הבאה הדברים ישתפרו.

סובלנות לצד שמרנות דתית

בהקשר הכלכלי חשוב לומר שעומאן, מדינת נפט בעלת אמצעים, אך פחות עשירה מחברותיה במפרץ, סבלה גם כן מירידת המחירים בשנים האחרונות. לעתים היו מחאות, אך בדומה למונרכיות האחרות במפרץ ובאזור, שם הטלטלה לא ממש הזיזה את כסאו של הסולטן קאבוס, שזוכה, לפחות כלפי חוץ, לפולחן אישיות מרשים, בין אם מתוך פחד ובין אם מתוך הערצה טהורה.

עוד עניין שהעומאנים מתגאים בו הוא האסלאם היותר טולרנטי שלהם, לטענתם. עומאן על 4.5 מיליון תושביה לערך לא נכללת בקטגוריה של סונית או שיעית, במזרח תיכון שבו השיוך לאחד משני הזרמים הפך לחלק חשוב ביותר. בעומאן יש גם שיעים וגם סונים, אך רבים שמשתייכים לזרם האיבאדיה, זרם שהתפלג מהסונים והשיעים במאות הראשונות. יש מי שמנסה בכך גם להסביר את האופי הניטרלי של המדינה הזאת, באזור שבו כל מדינה לוקחת צד. "אני מגדיר את עצמי כמוסלמי", אומר לנו מדריך התיירים, טלאל אל-עלווי. הוא בכלל סוני ואחלאם, מדריכת התיירים במוזיאון, היא בכלל שיעית. נישואי תערובת שם הם לא עניין בעייתי, לפחות לטענתם.

אולם, באותה נשימה צריך להגיד, שמדובר במדינה אסלאמית שתושביה העומאנים שומרים על כללי האסלאם והלכותיו. "האישה יכולה להתלבש איך שהיא רוצה?", אני שואל את צלמת הטבע זאינה, והיא עונה בחיוב, אבל היא מסבירה: "האישה העומאנית היא שמרנית". ואמנם, לא תראה ברחובות ובקניונים של עומאן נשים מקומיות ללא חיג'אב או ניקאב, כיסוי הפנים שמותיר רק את העיניים גלויות. גם לגברים יש את הלבוש המסורתי שלהם.

בחוף אנחנו פוגשים תיירים ותיירות מפולין שנכנסים למים. הם נהנים מהשמש ומהטמפרטורה הקיצית במסקט. כשאני שואל את מדריך התיירים, טלאל אל-עלווי, האם מותר לתיירים ולתיירות להשתכשך במים ללא מגבלות הוא עונה לי בחיוב, אך באותה נשימה מוסיף שאם זה הופך לאקט פרובוקטיבי מדי, הם עלולים להסתבך עם המשטרה. בכל זאת מדינה אסלאמית שמרנית.

הגברים בעומאן לבושים בגלבייה הלבנה שמכונה "דישדאשה" וחובשים את אחד משני סוגי הכובעים "כומה" ו"מוסאר". נהגי המוניות בעומאן הם לרוב מקומיים ונהג מונית סיפר לנו שאם שוטר תנועה תופס אותך נוהג ללא הלבוש והכובע המסורתי, אתה פשוט מקבל דוח.

בדומה למפרציות אחרות גם כאן בולטת נוכחותם של העובדים הזרים, שרבים מהם מגיעים ממדינות אסיה. לפי ההערכות למעלה מ-40 אחוזים מהאוכלוסייה הם זרים. נוכחותם בולטת מאוד בתחום המסעדנות. בטיילת מול שוק אל-מטרח אתה רואה מצד אחד את היאכטות של הסולטאן קאבוס ומהצד השני מסעדות שבהן עובדים זרים וסעודים, תיירים מערביים וברקע קריאת המואזין שמגיעה מהמסגד הקרוב. תמונה שמתמצתת את החיים המגוונים בעיר מסקט שמכילה בין השאר מסגדים מרשימים וקניונים מפוארים.

העומאנים שנתקלנו בהם במסקט קיבלו אותנו בסבר פנים יפות גם אחרי שידעו שאנחנו מישראל ועובדים בכלי תקשורת ישראלי. לא גורשנו מאף מקום. אז נכון, אין ספק שיש אנשים שפחות אהבו את הביקור של נתניהו וגם את שלנו ונכון שעברנו בסוף המסע תשאול בשדה על מעשינו וצילומינו ונכון שישראלים לא יוכלו כבר מחר להסתובב בחופשיות ברחבי עומאן. אך עדיין יש תקווה שאפשר אחרת עם אנשים כמו השדרן יעקוב ומדריך התיירים טלאל, שגם אחרי שיבתנו לא מביעים סימני חרטה על ההתקשרות. חבר של יעקוב, שהתלווה אליו לראיון, שלח לנו אחרי שובנו קטע קול שבו אמר: "אינשאללה נבקר גם אצלכם ויהיה שלום". לנו נותר רק לקוות שמתישהו זה יקרה.