משה ארנס, שכיהן כשר ביטחון, שר חוץ, ושגריר ישראל בוושינגטון נפטר היום (שני) בגיל 93 בביתו בסביון. ארנס, יליד ליטא, היה חבר כנסת מטעם הליכוד ויושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, ארנס היה פרופסור חבר בטכניון, חתן פרס ביטחון ישראל ושימש כסמנכ"ל התעשייה האווירית. ארנס היה נשוי למיוריאל ואב לארבעה ילדים.
ארנס נולד בדצמבר 1925 בעיר קובנה שבליטא לאב תעשיין ואם רופאת שיניים. ב-1939 היגרה המשפחה לארצות הברית, שבה הקים אביו מפעלים. הוא שירת בחיל ההנדסה האמריקני בשנים 1946-1944 ולאחר שחרורו סיים לימודי הנדסת מכונות במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). בשנים 1948-1947 עמד בראש תנועת בית”ר בארצות הברית. בדרכו לעלות לישראל גויס על ידי האצ”ל והיה שליח הארגון באירופה ובצפון אפריקה בשנים 1949-1948.
לאחר עלייתו לישראל היה חבר גרעין חד נס של תנועת בית"ר וחבר מושב מבוא בית"ר. בשנות ה-50 שב לארצות הברית והמשיך ללימודי הנדסה אווירונאוטית במכון הטכנולוגי של קליפורניה. לאחר ששב לישראל הצטרף לפקולטה להנדסה אווירונאוטית בטכניון וכיהן כפרופסור חבר בשנים 1965-1961. הוא שימש סמנכ"ל התעשייה האווירית בשנים 1971-1962 ועסק בפיתוח המטוסים ערבה וכפיר. ב-1971 הוענק לו פרס ביטחון ישראל.
ארנס, 1991
ארנס ויצחק רבין, 1992
ארנס נכנס לפעילות פוליטית בליכוד וכיהן כחבר כנסת מטעם המפלגה בשנים 1982-1974, 1992-1984, ו-1999 עד 2003. בשנים 1982-1977 כיהן כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת והתנגד להסכמי קמפ דייוויד ולשלום עם מצרים. ב-1982 מונה לשגריר ישראל בוושינגטון ולאחר הדחתו של אריאל שרון בשל טבח סברה ושתילה מונה ב-1983 לשר הביטחון. הוא כיהן בתפקיד עד סתיו 1984, תחילה בממשלת בגין ואחר כך בממשלת שמיר.
במהלך כהונתו כשר ביטחון התרחשה פרשת קו 300 וארנס מינה ועדת בדיקה פנימית, ועדת זורע, בין היתר בשל שמועות כוזבות אך עיקשות שהוא זה שהורה על הרג שני חוטפי האוטובוס שנלקחו בחיים לחקירת שב"כ. עוד במהלך כהונתו התבצעה עסקת ג'יבריל בה הוחלפו 4,700 מחבלים ואסירים ביטחוניים בתמורה לשישה חיילי נח"ל שהיו בשבי אש"ף. במסגרת תפקידו היה ארנס אחראי להקמת מפקדת חילות השדה בצה"ל, לימים מפקדת זרוע היבשה.
ארנס עם אריאל שרון ב-1990
ארנס כיהן כשר בלי תיק בממשלות האחדות בשנים 1988-1984 והיה האחראי על ענייני מיעוטים. בשל סגירת פרויקט מטוס הלביא התפטר ארנס מהממשלה לזמן קצר ב-1987 אך שב אליה. הוא כיהן כשר חוץ בממשלת האחדות בשנים 1990-1988 ולאחר פרישת מפלגת העבודה והפלת הממשלה בתרגיל המסריח כיהן שוב כשר ביטחון בשנים 1992-1990. במהלך כהונה זו התרחשה מלחמת המפרץ וארנס סבר כי על ישראל לקחת חלק פעיל במלחמה.
ארנס נחשב באותה תקופה למספר שתיים בליכוד, והיה צפוי להפוך לראש התנועה. הודעתו על פרישה מהפוליטיקה לאחר הפסד הליכוד בבחירות 1992 התקבלה בהפתעה. לאחר פרישתו של יצחק שמיר תמך ארנס בבנימין נתניהו בבחירות הפנימיות ליושב ראש הליכוד. תמיכתו התחלפה באכזבה בזמן כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה וארנס שב לפוליטיקה והתמודד מולו על ראשות הליכוד ב-1999. ארנס, שזכה רק ל-20% מהקולות, מונה לשר ביטחון לאחר הדחת יצחק מרדכי וכיהן בתפקיד עד יולי 1999. כהונתו האחרונה של ארנס כחבר כנסת הייתה בכנסת ה-15, בשנים 2003-1999.
ארנס ביום הולדתו ה-90 עם רה"מ ורעייתו
לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים החל ארנס לפרסם מאמרי דעה בעיתון הארץ. ארנס ביקר בחריפות את מדיניות ראש הממשלה אריאל שרון, תחילה באינתיפאדה השנייה ומאוחר יותר בתוכנית ההתנתקות.
ב-2010 כתב ארנס כי יש לשקול את פתרון המדינה האחת. במאמר תחת הכותרת "אזרחות ישראלית לפלסטינים" הוא כתב כי סיפוח יהודה ושומרון והענקת אזרחות לפלסטינים לא יביאו "לסופה של מדינת ישראל וגם לא לחיסול הדמוקרטיה שלה", למרות ש"מיעוט של 30% מוסלמים ייצור אתגר". לדבריו, "זאת השאלה שהפוליטיקאים הישראלים וכל הישראלים - יהודים וערבים כאחד - צריכים להרהר בה".