חפש
Languages
מנהיגי מדינות ערב

האם העולם הערבי יתחמק מעסקת המאה של טראמפ? | דעה

כל עוד יישאר הסכסוך הישראלי-פלסטיני פעיל, העולם הערבי יישאר חשוף לתנודות מבית. הדבר ישפיע גם על יחסן של מדינות ערב המתונות לישראל, למרות חששן מאיראן
גל ברגר
16 בפברואר 2019
18:19

שלהי אביב 2017. יושב לו שגריר מצרים בישראל דאז, חאזם ח'יירת, בארוחת צהריים עם בן שיחו (פרטיו שמורים במערכת). משהו הטריד את מנוחתו של השגריר המצרי. אוטוטו יפציע הקיץ - אז הוא צפוי לארח בביתו שבהרצליה שורת בכירים ישראלים לרגל "היום הלאומי" של מצרים. הנשיא ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו כבר הוזמנו לאירוע שתוכנן בקפידה לראשית חודש אוגוסט. עד כאן הכל בסדר.

"מה מטריד אותך?", שאל השואל. "מהמשרד של ליברמן מאותתים שהוא רוצה להגיע", השיב השגריר המצרי, גלגל עיניו מעלה-מעלה והניע ראשו ימינה ושמאלה לנוכח עסק הביש שזה עתה הובא לפתחו. כאב ראש אמיתי.

אביגדור ליברמן מעולם לא הצליח לאחות את הפצע הפתוח עם מצרים מאז איים בהבל פה להפציץ את סכר אסוואן. איום הפצצת הסכר כבר היה ערטילאי אז, אבל הזמנת ליברמן לאירוע מצרי פורמלי הסתמנה כחומר הנפץ האמיתי. אפילו בניתוח להארכת הפתיל שעבר שר הביטחון לא היה כדי לנטרל את הפצצה.

ההתייעצויות בין השגרירות המצרית בבזל 54 בתל אביב למשרד החוץ בקהיר החלו מיד. ההחלטה שהתקבלה: להשהות תגובה, להרוויח זמן, לא להשיב לאיתותים מסביבתו של ליברמן - ולראות כיצד יתגלגלו העניינים.

ההמתנה השתלמה. כשבועיים לפני האירוע המתוקשר בבית השגריר, הגיח לאוויר העולם "משבר המגנומטרים" בהר הבית. בעולם הערבי שררה אווירת התגייסות למען הפגיעה בסטטוס-קוו באגן הקדוש בירושלים. האירוע בבית השגריר בוטל ומבוכה גדולה נמנעה מכל הצדדים. המצרי נשם לרווחה.

נזכרתי בזה השבוע כשראיתי את ההתמוגגות בוורשה מכמה תמונות של נתניהו ליד שר החוץ התימני ומהפגישה המתועדת עם שר החוץ של עומאן. למה? משום שזה הזכיר לי משהו אחר שמעלה בי סימני שאלה, ועוד נגיע אליו בהמשך.

מודה שחשתי צביטה בלב לראות ממה מתמוגגים בישראל יותר מרבע מאה לאחר ועידת מדריד ואוסלו: הישגים בנקודות בלבד ביחסים עם העולם הערבי ובעיקר מתחת לשולחן, תזוזה איטית למדי לעברנו כתזוזת לוחות טקטוניים בראי הזמן. בסך הכל, יחסים די תקועים. יתכן שהסכסוך הפעיל והמדמם עם הפלסטינים הוא שעומד בלב העניין? האם הוא החומה שרק אם תופל תסלול את הדרך לרכבת אווירית מנתב"ג לדובאי, ריאד, דוחא, מנאמה וכווית סיטי?

נזכרתי גם ש-40 שנה אחרי הסכם השלום עם מצרים ו-25 שנה אחרי הסכם השלום עם ירדן לא באמת נוצר סחף לעבר ישראל. התיירים הישראלים לא יוצאים בהמוניהם לנגב חומוס בקהיר או בעמאן, והמטוסים משם רחוקים מלהיות מלאים באזרחים מצרים וירדנים. האם שוב אלה הפלסטינים המעצבנים?

אמת, התפכחנו מאז אוסלו. המילה "שלום" כבר מזמן התחלפה בהסדרים אזוריים מבוססי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים. שלום בין הנהגות, לא בין עמים. שקט בגבולות, עורף מתפקד – הם הם השלום החדש. ועם זה לכשעצמו אין בעיה, זה לא פחות חשוב. אבל האם יחסים כאלה הם sustainable לאורך זמן? (סליחה, אבל התרגום "בני קיימא" פחות מתאים פה).

כמובן שאי אפשר להתעלם מהתקרבות האינטרסים בין ישראל לכמה ממדינות ערב הסוניות בשנים האחרונות. בדיוק, אגב, כמו עם סיפור מעצמת הסייבר והסטארט-אפ ניישן - גם את ההתקרבות הזו אין לזקוף לזכות נתניהו. לא נתניהו הביא לשינוי, כי אם המציאות.

נסיכויות המפרץ לא באמת נזקקו לנתניהו כדי להבין את גודל האיום שנשקף להן משכנתן, איראן. אלא שהזרקור שהאיר נתניהו על האיום האיראני מקדמת דנא, והקשב שניתן לזה לראשונה בבית הלבן תחת דונלד טראמפ, אפשרו את התכנסות האינטרסים ברגע מסוים על פני ציר הזמן.

כך היה גם עם הסעודים שקפצו על העגלה בעזוז ובשמחה לאחר שהיטיבו להבחין בסמיכות האינטרסים עם ישראל וארצות הברית בנוגע לאיראן, וזיהו הזדמנות פז לניקוי שמם לאחר שהוכתם שוב ושוב מאז אירועי ה-11 בספטמבר. ועומאן, כמו עומאן, שבה ביקר לא מזמן ראש הממשלה, מאז ומתמיד מגששת את דרכה באפלה בסבך המזרח תיכוני באמצעות הפנס האמריקני.

הסיפור של השגריר המצרי והזמנת ליברמן התחבר לי איכשהו עם הפלרטוט והטנגו המדומה עם העולם הערבי על רחבת הריקודים בוורשה. הוא הזכיר לי עד כמה שבריריים היחסים האינטרסנטיים האלה שבין הנהגות ערב לבין ישראל. כל משב רוח, כל מלחמה בעזה, כל אינתיפאדה חדשה, כל מגנומטר, מאיימים לגדוע אותם באחת או לכל הפחות להסיגם לאחור. משל היו קורי עכביש.

זה הזכיר לי שגם החזקים שבמנהיגי ערב לא יכלו - וספק אם יכולים כיום - להתייצב אל מול נחשול הזעם האימתני של הרחוב הערבי בעיתות משבר הגובה קורבנות רבים בין ישראל לפלסטינים. וזו הבעיה האמיתית של כל הרפתקה רומנטית עם מדינה ערבית במזרח התיכון גם כעת, בשנת 2019.

זה לא שלמנהיגי ערב אכפת כל כך מאחיהם בגדה ובעזה. כפי שהגדיר זאת פעם מישהו: הערבים מוכנים להילחם בישראל עד הפלסטיני האחרון. זה לא שמנהיגי ערב נרתעים מקרבה לישראל לו הדבר היה תלוי בהם ובהם בלבד. לא זה הסיפור. הסיפור הוא סיפור הלגיטימיות של המשטרים הערביים, יציבותם והעמידה בלחצי הרחוב.

וכל עוד הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נסגר, הבית שלהם – הרחוב – חשוף לתנודות. כל מלחמה בעזה, כל אינתיפאדה חדשה, כל מגנומטר, גורמים להם לסגת לאחור מכל מראית עין של קרבה לישראל. הרצון שלהם לסגירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני נובע קודם כל מהרצון לייבש את הביצה הטובענית הזו שמאיימת בעיתות משבר למשוך למטה גם אותם.

והנה מתקרב לו רגע האמת, שבו יפרסם ממשל טראמפ את תוכניתו המדינית - "עסקת המאה" (אם אכן ישנה כזו ואם אכן תראה אור). תוכנית שהפלסטינים יעמידו כנגדה צבאות של סאיב עריקאתים שידברו בגנותה ויקרעו אותה לגזרים באולפני הטלוויזיה.

או אז יילכו האמריקנים לסעודים, ואחר כך לבחריינים, ואולי גם לעומאן ויבקשו תמיכה. גם מצרים וירדן ייקראו לדגל. האם האמריקנים יקבלו את התמיכה שהם כה זקוקים לה? גם בצל מחאה פלסטינית חריפה כפי שהיא מסתמנת? והאם מישהו מאלה יעז להסתכן בתמיכה פומבית במקרה כזה?

יש משהו מאוד לא פוליטיקלי קורקט שאומר כאן. לא מתוך גזענות, חלילה, אלא מתוך שנים של ניסיון, התבוננות וחיכוך עם הצד השני. עמיתיי הכתבים לענייני פלסטינים מכירים זאת היטב. תרבות האינשאללה, ה"אולי", וה-"ניחכי בוכרה" (נדבר מחר), ולצידה תרגילי ההתחמקות.

בכיר פלסטיני שאינו שש לדבר איתך ישיב "אני בפגישה, תתקשר עוד מעט". עוד מעט זה שם קוד למשהו שלא יקרה בטווח הנראה לעין. הטלפון פשוט ייסגר וקולה של הדוברת האלקטרונית יחליף את צלילי החיוג המונוטוניים. "מראפקו מעכ" (שומר הראש שלו איתך), ו-"הוא מסאפר" (הוא נסע לחו"ל) – גם הם חלק משורה של ביטויים שגורים שאנו שומעים לעיתים קרובות כשמנסים ליצור קשר עם בכיר פלסטיני המעוניין להתחמק. המשוכללים שבהם, ברגע שישמעו את קולך, אף יגדילו לעשות תרגילים משנות התשעים: "הלו, הלו, הלו", וינתקו. לאחר מכן כבר לא ישיבו לטלפון המצלצל.

ההתנהלות הזו – כך שמעתי – אינה זרה גם לבכירים בצמרת העולם הערבי ולמי שבא עמם במגע לעיתים תכופות. דיפלומט מערבי שיצא לו לשוטט לא מעט בבירות ערב העריך באוזניי כי ברגע שהצוות קושנר את גרינבלט ינחת בארמון בריאד עם התוכנית השלמה, הוא ייתקל בהנהונים מלאי עניין.

"זה מאוד מעניין מה שיש פה", יאמרו המלך ובנו יורש העצר לאנשי טראמפ, ויוסיפו את נוסחת הקסם: "אנו צריכים להתייעץ בנושא". האמריקנים לא ישמעו "לא", אבל גם לא ישמעו "כן". ה"התייעצויות" - בדיוק כמו סיפור השגריר המצרי וליברמן - נועדו להשהות תגובה, להרוויח זמן. לראות כיצד יתגלגלו העניינים, ולקוות לטוב.

בזה יסתכם העניין ויירד המסך על תכניתו הגרנדיוזית של טראמפ.

האם הוא טועה?

אינשאללה.

לבלוג של גל ברגר קסבה 67