אלי פוזניאק

"אמא הייתה לועסת גרעיני חיטה ונותנת לנו - התקיימנו מזה המון זמן"

אלי פוזניאק היה ילד קטן כשהתחילה המלחמה וניצל בזכות אביו, שהבריח את המשפחה מפולין לקזחסטן ונהרג בקרבות, ובזכות אמו שהייתה רבת תושייה. פוזניאק סיפר על הבריחה המתמדת, על הרעב הכבד והסבל ועל העלייה וההתנכלויות בארץ
בחצי היום
01 במאי 2019
12:35

אלי פז פוזניאק נולד בשנת 1937 בעיר רקוב בבלארוס. פוזניאק היה ילד קטן כשהתחילה המלחמה וניצל בזכות אביו, קצין בצבא רוסיה, שהבריח את המשפחה מפולין לקזחסטן ונהרג בקרבות, ובזכות אמו שהייתה רבת תושייה. בריאיון לאסתי פרז בתוכנית "בחצי היום" בכאן רשת ב, סיפר פוזניאק על הבריחה המתמדת, על הרעב הכבד והסבל ועל העלייה וקשייה בארץ.

האזינו לסיפורו של אלי פז פוזניאק

מוטיב חוזר בסיפור הוא מכונית הצעצוע הקטנה שקיבל מאביו ביום הולדתו הרביעי. "קיבלתי מאבא שלי מכונית קטנה ליום הולדת ארבע. המכונית הייתה קטנה עם גלגלים מעץ. הייתי בעננים, לא האמנתי שיהיה לי את האוטו כמו לאבא שלי. הייתי הולך לישון והייתי מחזיק את האוטו צמוד ליד שלי. כשהתחילו יריות ופיצוצים על יד הבית, אבא חטף אותי מהמיטה והאוטו נפל לי מהיד", תיאר פוזניאק את תחילת הבריחה.

"אבא הכניס אותי מהר לתוך האוטו ואמרתי לו – 'אבא אני רוצה את המכונית', אבל הוא שם אותי באוטו. התחלנו לנסוע, לא בדרכים הראשיות כי הן הותקפו על ידי המטוסים הגרמניים. אנחנו, אני, אבא, אמא ואחיי נמלטנו באוטו בדרכי עפר בתוך היערות, עד שנגמר לאבא הדלק", סיפר. אביו עזב את המשפחה ברכב כדי למצוא דלק. אז התנפלו עליהם שודדים וגנבו את המעט שהיה להם. "היה קטסטרופה", נזכר פוזניאק,  "התחננתי בפני האיש הזה – 'תעזוב את אמא שלי'. הוא דחף אותי ואמא נפלה עם הפנים על אבן והמון דם ירד לה מהפנים", הוסיף.


פוזניאק סיפר את סיפור בריחתה של המשפחה לקזחסטן וכיצד התמודדו עם הרעב הכבד. בני המשפחה נמלטו לאזור קייב, משם ביקש הצבא הרוסי לפנות את משפחות החיילים. "אבא הכניס אותנו לרכבת, נופף לשלום ומאז לא ראינו אותו יותר. הוא חזר בחזרה לארגן את האנשים להגנה בפני הצבא הגרמני".

בני המשפחה נסעו במשך ימים רבים לבירת קזחסטן: "כשהגענו, נתנו לאמא שק של חיטה ולקחו אותנו לכפר, שבו נתנו לנו בית קטן. הכריחו את האנשים לעבוד בבית חרושת לסוכר ומי שעבד שם קיבל קצת סוכר וחלקים עליונים של סלק – שזה היה האוכל המרכזי. היה נורא קר והיה רעב נורא גדול. אמא הייתה לועסת גרעיני חיטה ונותנת לנו את זה. התקיימנו מזה המון זמן", נזכר.

פוזניאק שהה בקזחסטן עד סוף 1944 כשסטאלין הורה לכל הפולנים לחזור לבתיהם. מכל משפחתה של אמו שמנתה עשר אחיות נותרה אחות אחת בלבד. אמו הבינה שאם ידעו שהיא נשואה לקצין רוסי לא תוכל לחזור לפולין. היא שרפה את כל מדליות הקצין שלו והשתמשה בדרכון שבו היה כתוב כי היא רווקה. היא עלתה לרכבת והורתה לילדיה להסתנן לבד אחריה. כך הצליחו לצאת מקזחסטן.


בשנת 1944 אולצה המשפחה לחזור לפולין. האמא והילדים כבר ידעו שאבא מת במלחמה, ובהגיעם למקום שממנו באו, התבשרו – הבתים נתפסו על ידי אוקראינים ופולנים. פוזניאק סיפר איך אמו לקחה בית ריק שהשקיף על ביתם ואיך הלך לביתו כדי לחפש את המכונית שהביא לו אביו. "אמא נרדמה, רצתי במהירות לבית שלנו, תפסתי את הבן הראשון שלהם, שהיה גדול ממני אולי בשלוש שנים, ואמרתי לו שיחזיר לי את האוטו. כל המלחמה חשבתי על האוטו שלי. גם 60 שנה אחרי לקחתי את הבן שלי וחיפשתי את האוטו. הפכתי את כל הבית ולא מצאתי את האוטו".

כשחזר לאמו וסיפר לה היכן היה, נבהלה והבריחה את המשפחה לעיר לודז'. לאחר מכן סיפר פוזניאק על העלייה לארץ: "אמא שלי הגיעה לחיפה שבוע לפנינו. היא אמרה לנו – 'אל תזוזו משם אני מחכה לכם שם'. כשהגענו לחיפה, אני, אחותי ואחי חיפשנו את אמא שלי. אחר כך התברר שהיא הפליגה באניית אקסודוס. האנגלים תפסו את האנייה עם המעפילים והחזירו אותה להמבורג. חיפשנו אותה במשך שלוש שנים. לא היה שום קשר בינינו, לא ידענו מה קרה לה".

פוזניאק הגיע לעין חרוד וסיפר על האופן שבו קיבלו אותו שם: "המקום של השואה זה אפס לעומת מה שקרה לי בעין חרוד. אנחנו יורדים מהאוטובוס – עומדים המון ילדים עם תמונות של גיא הריגה וצועקים לנו ביידיש – 'נמושות', 'סמרטוטים'. הבנתי שמקללים אותנו. זאת הייתה קבלת הפנים".

"למזלי, נפלתי למשפחה דוברת רוסית. הבעיה שלא ידעתי את השפה. היה לי מאוד קשה לתקשר עם הילדים בני גילי. ניסיתי בכוח לדבר בעברית ועשיתי מעצמי צחוק. סיפרתי את זה לאם המשפחה, רעיה צימרמן, והיא אמרה לי – 'תפסיק לדבר עברית, אני אלמד אותך לאט לאט'".

כשאמו הגיעה בסופו של דבר לארץ, סיפר פוזניאק בדמעות איך סרב לפגוש אותה מול כולם משום שהייתה "לבושה כמו בימי הביניים, רזה נורא, מבוגרת, רציתי לקבור את עצמי". פוזניאק סיפר על כך לאמו המאמצת, רעיה צימרמן, שהזמינה את האם ללון בביתה. "רעיה הציעה לאמא שלי להישאר לישון, אבל לא הייתה לה מיטה, אז אמא חזרה בחזרה ליפו. אמרו לה שאם תביא את הילדים היא תקבל בית כמו שצריך. אף אחד לא רצה ללכת איתה. היא נפטרה מעט שנים אחרי זה מדום לב ולא קיבלה את מה שיכלה לקבל אם היינו באים אליה".