חפש
Languages
-

"סיפור הרוע האנושי": עדות ממצעד החיים

"החלטתי להיות קול נוסף למה שאירע שם לילדים, לניצולים ולאחרים שחוו את הזוועות": ליאן וילדאו - שליח כאן חדשות למצעד בפולין, מספר על המסע האישי שלו
ליאן וילדאו
03 במאי 2019
15:10

כמה ימים לפני הנסיעה לפולין סיפר לי בני הבכור עידו שבבית הספר חולקו להם נרות נשמה עם שמות נרצחים בשואה. "מישהי בכיתה קיבלה נר עם שם של ילדה בת 9. מה, הם הרגו גם ילדים, וגם יותר צעירים?". בלעתי את הרוק, ועניתי "כן" בקצרה. "איך אפשר להרוג ילד?", הוא הקשה. "הוא לא הספיק לחיות, למה לא נתנו לו לחיות?". בגרון חנוק ניסיתי להסביר: "זה הסיפור, הרוע האנושי". בפנים שאלתי את עצמי את אותה השאלה.

כנער לא הבעתי עניין בנסיעה למסע הבית-ספרי לפולין. לא שאלתי על אילן היוחסין ששורשיו נטועים בגרמניה ובמחנות ההשמדה. בדיעבד, אני מבין שלא רציתי לחטט בפצעי עבר. לא רציתי לכאוב. לא רציתי לשאול את השאלות שעידו, בני שאל אותי. לא ניסיתי להעמיק ממקור ראשון וחבל, היום כבר אין כל כך את מי לשמוע.

בעידודה של רעייתי מיטל, נכדה לשורדי שואה, החלטתי לבסוף לא לוותר על ההזדמנות והזכות ללוות את המסע הזה. להיות קול נוסף למה שאירע שם לילדים, הניצולים ולאחרים שחוו את הזוועות. אחד כזה הוא אדוארד מוסברג - הוא מגיע ל"מצעד החיים" מדי שנה, לבוש מדי אסיר ונתמך בידי נכדתו הצעירה. צלול, חד, שורט את הנשמה. "אני מאשים את הגרמנים בכל השואה. איבדתי את כל המשפחה שלי. אני הניצול היחיד. וזו הסיבה שאני מסתובב ומדבר - זה תפקידי וחובתי. כיוון שעלינו לעולם לא לשכוח ולעולם, אף פעם לא לסלוח. רק המתים יכולים לסלוח", סיפר לנו מוסברג בקול רועד.

מוסברג הוסיף "אני שרדתי את מאוטהאוזן, שתי אחיותיי ואחותה של אישתי הובאו לשטוטהוף עם עוד 7,000 נשים - והן נורו עם מקלעים ויום לאחר מכן היה השחרור. אני לעולם, לעולם לא שוכח"


אולי עדויות כאלה הן בדיוק הסיבה שלא מצאתי את המקום בפולין לכתוב גם מילים אישיות. איך אפשר בכלל לתאר טוב יותר מאדוארד? או מהדי באום, בת ה-90 שסיפרה לי שבתוך דקות מרגע הגעתה לאושוויץ בגיל שש וחצי הפכה ליתומה. מטובה רוגנשטיין שהייתה בת שש ושרדה את - הגטו, שתי סלקציות באושוויץ, את ברגן בלזן ואת מחלת הטיפוס. לאחיה ולאביה לא היה את המזל. בלתי נתפס!

הטקסט הזה נכתב כמה שעות אחרי שחזרתי ארצה. פספסתי בדקות ספורות את האישה והילדים שכבר יצאו לבית הספר ולגן. את המסע האישי שלי אני אשלים רק כשהם יחזרו הביתה. עם חיבוק חזק-חזק -שום דבר אינו מובן מאליו.